מתמודדת, מסתבר

אני כותבת מתוך ידיעה ברורה שיש סיכוי טוב שהטקסט הזה יימחק, ייעלם, אולי, אם ארגיש שיש לי מספיק כוח להתמודד איתו, ייכנס לאיזו תיקיה על המחשב.

לפעמים כיווני מחשבה שונים מתפתחים במקרה, ופתאום הדברים מקבלים זווית וניסוח שלא היו להם קודם.

בעיקר דברים שקשה לדבר עליהם. אלו שאני רגילה להציג בצורה לאקונית. לתת את התמונה הכללית, לא להגיד בדיוק מה היה. כי האמת היא שקשה לי להשתמש במילים שבזיכרון החד. קשה לך עם התחושה. את יודעת לדבר על מחנק, על דברים שלא רצית. על "לא פמיניסטי".

זה הולך להישמע מוגזם. אני מתמודדת עם דברים כבר שנה, מה פתאום עכשיו הבלגן הזה בראש שלי, הצורך למצוא חברה ולהוריד את זה ממני.

אבל יש לי מקלדת. ואולי הפעם, בצורה אחרת, יש לי מילים.

אמרתי לך שהייתה, שזה נגמר שלוש פעמים, ונגמר רע. אני לא אוהבת להיכנס לפרטים.

לשם שינוי, הפעם קרה אחד מהצירופים האלו, ששתי שיחות מתחילות בראש שלך מסלול, ופתאום המסלולים מצטלבים.

מסלול אחד היה לפתוח, מאפס, בלאקוניות, את מה שגמר את הקשר ההוא –

"אה, כן, עוד משהו קטן – כי מה שקדם לפעם האחרונה שבה נפרדתי ממנה היה מצדיק סטירה אם היא הייתה גבר,‬ ואני לא בנאדם אלים" 

ברור שזה המקסימום שאני יכולה להגיע אליו בשיחה עם גבר (מלבד, אולי, ההוא שמולו שפכתי את כל התסכול אותו לילה, יומיים לפני המייל אליה שסיים את הכל). אבל פתאום זה לא המקסימום שאני יכולה להגיע אליו מולי. כי פתאום הדוגמאות שלה הסבירו שיש לזה שם. הצעות בעלות אופי מיני שהבהרת שאת לא מעוניינת בהן ולמרות זאת הן חוזרות על עצמן, יש לזה שם. הטרדה מינית.

זו ההגדרה למה שקרה שם. לשיחה ההיא שבה הסברתי שהחלק הזה בקשר נגמר. שמחניק לי. שמלחיצות אותי ההצעות, מלחיצים אותי השדרים, שלא טוב לי עם זה.

זו ההגדרה לזה, כששבוע אח"כ קיבלתי תזכורת ש"אני יודעת שאמרת שאת לא מעוניינת, אבל…"(לתזכורת היה המשך). תזכורת למידת החשיבות של הרגשות שלי. הצבת הגבולות שלי. למשמעות העמוקה שהיא ייחסה לזה שהצלחתי לנהל את השיחה הזו, ולהגיד לה שאני לא רוצה לשמוע על זה יותר. בכלל.

ואין ברירה. להכיר בשם, בקול, זו רק חלק מהבעיה. כי זה מחייב להכיר בכל המסביב.
זה מחייב להכיר בהתנהגות שלך קודם, בהתחמקויות, אי הנוחות, הרצון לא להגיד במפורש, לא לפגוע, הקווים האלו, שהיית כ"כ בטוחה שאת לא נקלעת אליהם, שלא תקלעי אליהם, שאת אומרת לא כשלא מתאים לך – טוב, אז לא כל-כך. לא מספיק.

זה מחייב אותך להכיר בזה שגם אם את לא מחוייבת לסטריאוטיפ, את עדיין חושבת על הדוגמאות של הבחור שמעיר משהו ברחוב, המרצה שלא קולט שהיחס הזה מפריע לסטודנטית, ההוא שקרוב-מדי במועדון. את לא חושבת על לסבית פמיניסטית. את לא חושבת על החברה שלך, לעזאזל. גם אם כבר לא הייתן ביחד.

ופתאום, זה שם. שחור על גבי לבן. זה מה שקרה. זה מה שאחריו אמרתי לה שאני לא רוצה לראות אותה, לא רוצה לשמוע ממנה, לא רוצה שתתקרב אליי.

למילים יש כוח. מילים מייצגות רעיון. מילים מסתובבות עם שק של קונוטציות על הגב. לא בטוחה מה דעתי על זה. זה משנה שמי שדחף אותי באוטובוס עונה להגדרה החוקית של תקיפה?

אבל מסתבר שהדברים לא עד כדי כך פשוטים.

יש מקומות שהיו אמורים להיות המרחב הבטוח שלך. יש אנשים שהיו אמורים להיות המרחב הבטוח שלך. לפעמים הם לא.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מתמודדת, מסתבר

  1. eyalweich הגיב:

    לתת לדברים האלה שם זה הדבר הכי קשה. וזה קשה עוד יותר במקומות שאמורים להיות בטוחים. זה הכי קשה במקומות שלא מסתדרים עם שום דבר ממה שלמדנו או התרגלנו לחשוב. אין לי מה להגיד חוץ מכל הכבוד.

    לא מזמן התקיים יום עיון באוניברסיטת תל אביב במסגרתו דיברה עדי מורנו על אלימות במערכות יחסים לסביות. לי לפחות זה נתן פרספקטיבה אחרת שאפשרה לי להגדיר דברים שפחדתי להגדיר קודם. אולי כדאי למצוא איפה היא עוד מדברת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s