חגים של אחרים

עכשיו בבית. חם, ריבה מתבשלת, ומרק מהביל מארח לי לחברה. כמה שעות קודם…

"טוב, אני כבר פה, מחכה לך. על האריה הימני" (אריה ימני הוא נקודת ציון נהדרת).
קצת אחר-כך רותם מגיעה. אני נותנת בחגיגיות לסאצ'מו לשיר לנו "zat you, santa clous" ברקע, ואנחנו משלבות ידיים ומדלגות מכיכר ספרא לרמזור. אני אוהבת לדלג, ורותם אומרת שהיא לא מדלגת עם אף אחד חוץ ממני. סתם בזבוז של דילוגים לא מנוצלים.

מעל השער החדש תלויים חבלים של מנורות לבנות קטנטנות, האפקט על רקע החומה מרשים למדי. נכנסות פנימה. מנורות קטנות מקשטות קירות ומעברים. יש לנו מושג מעורפל ביותר איך להגיע, אבל ההנחה היא שנסתדר איכשהו אחרי העדר. סביר להניח שרוב האנשים שנמצאים בשעה הזו במקום הזה הולכים לאותו מקום.

מעלינו פעמונים מתחילים לצלצל, כל כך חזק שלא ברור מאיפה הם מגיעים. הוא אמר שבסוף הרחוב הזה שמאלה, לא?

איפה שחשבנו שתהיה הכניסה השער סגור. מזהירים אותנו, אבל אנחנו מנסות בכל זאת. הוא באמת סגור. הם ידעו מה הם אומרים, האנשים. הפעמונים ממשיכים, ואני מגיעה למסקנה שאפילו אם בסוף לא נמצא אותה, מה שכן הספקנו היה שווה את זה.

הפעם זו הכנסייה הנכונה. המון אנשים בחוץ, וכל הזמן פעמונים.אנחנו נכנסות בדיוק לפני שהגברת בכניסה אומרת שהיא רוצה לסגור את הדלתות.

הכנסייה גדולה ומלאה עד אפס מקום. כנראה שהרוב באמת תיירים מקומיים –  שומעים יותר עברית מבכיכר ציון בלילה (טוב, בבניין של תלמידי חו"ל שומעים יותר עברית מבכיכר ציון בלילה). חוצמזה, גם אני ורותם תיירות מקומיות.

אני מודעת לתחושת אי הנוחות שלי. הכנסייה, הנרות, האווירה – איפשהו בראש שלי עולה התהיה מה בעצם אני עושה פה. אבל העוגב מתחיל לנגן, ואני מחליטה לשם שינוי להניח רגע את הכל בצד – ולהרפות. לתת להתרגשות של האנשים להציף אותי, להנות ממנה. להפסיק להילחם על המקום השכלתני והמרוחק ושטוף האידאולוגיה, ולהכיר בזה שהפעם לא את המקום הזה חיפשתי, ושפחות כיף לרקוד כשאת מתעקשת להתעמק במילים המטופשות של השיר. וזה עובד. המוני הנרות באמת יפים, והקולות שעולים בתפילה שאני לא מצליחה לקלוט מילה ממנה מרגשים למרות זאת. ובעיקר התחושה הברורה שאנשים מקרינים סביבם, שחשוב להם מה שקורה כאן.

והעוגב יפה, וקולות המקהלה יפים, וייתכן שהמילים במיסה מלאות עומק ומשמעות, אבל הגרמנית קצת עוברת לי מעל הראש. אני קולטת הייליגע נאכט (שאני מבינה לבד, אפילו בלי המוסיקה), ואולי פעם אחת גוט אין הימל, אבל זה לא מתאים לי להקשר. ברור לחלוטין שבשום שלב הם לא יגיעו למיסה קריאולה ולנאבידד נואסטרו. הפסד שלהם. מדהים מה אלפקות (רציניות לחלוטין) יכולות להוסיף לשירי חג המולד.
מתישהו, כמה נאכטים וכריסטוסים לאחר מכן, כולם קמים, שרים, אמן או שניים, הסולנית עם הקול הצלול שרה שיר אחרון, באנגלית, ולאט לאט יוצאים.

בחוץ גשם, שמיים מוארים, ופעמוני הכנסייה מצלצלים בלי הפסקה – התפאורה כל כך דרמטית ומבשרת רעות, שאין שום דרך לקשר אותה עם האווירה החמימה מלפני רגע, עם מצב הרוח הטוב שלנו, או עם הציפייה למרק שמחכה לי בבית.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על חגים של אחרים

  1. קאט הגיב:

    לא משנה איפה, כנסיות אף פעם לא מרגישות לי "חמימות" לא מבחוץ ולא מבפנים.
    אני אוהבת לילות גשומים וכנסיות, כל כך הולם 🙂
    חג המולד שלנו הוא לא קשור ישו, אנחנו סתם אוהבים מתנות P: והעץ יפה…

    קאט

  2. lilit הגיב:

    כן, תמיד חשבתי שיש לך קווים גותיים. לילות גשומים וכנסיות. כמובן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s