קרב יום

אולי אלוהים צדק. אולי הגיוני להתחיל את השנה בניסן. בשעון קיץ, בשמש עד מאוחר, במזג אוויר מואר ואופטימי, ובמצב הרוח מלא-התקווה הנוכחי, נראה שתהיה שנה טובה. דברים טובים יקרו.

אחרי החג אקנה צמחים חדשים, והפעם הקור הירושלמי לא יהרוג לי אותם בחורף.

יהיה לנו בית אחר ומקסים, עם חצר ומרפסת. אוכל לתלות כביסה בלי לקשור אותה. אוכל לשבת בחוץ  עם לימונדה ביד אחת וספר בשנייה, והשמש תלטף לי את הרגליים.

פרויקט הסמינרים יתחיל לזוז, ויגשים השנה חלומות פשוטים, כדי לפתוח את הדלת לחלומות גדולים שנה הבאה.

אחת המטרות הנוכחיות (שני בחורים ובחורה) תשתף פעולה עם המזימות הרומנטיות הנרקמות סביבה.

הסמסטר הזה אקח את עצמי יותר ברצינות, אכין תרגילים מספיק זמן מראש, ולא אבריז יותר מדי משיעורים משעממים.

***

ליל הסדר. שבוע הבא. היפה במחזוריות של חגים משפחתיים – עם הזמן מתפתחים טקסים לא רשמיים, ואפשר לחזות אותם. למשל:

הקושיה החשובה באמת: מי יקבל את ה"רשע". אם אלו יהיו אמא, או סבא, או עפרי, זה לא יהיה ממש מעניין. אם זו תהיה סבתא, היא תטרח היטב להבהיר לנו שכוח עליון כלשהו (לאו דווקא אלוהים) מפיל עליה את העלבונות האלו בכוונה, והיא יודעת שכל הנוכחים מסכימים איתו. איילת תעשה אותו דבר, אבל במקרה שלה נפחד להגיב. אם זה יפול עליי או על אבא,  כל הנוכחים יטרחו להבהיר שכוח עליון או לא, הם מסכימים איתו.

הדבר הקטן יגיד לי או לאבא שחסר לו משו על השולחן. הוא יתן לנו לתהות קצת, ואז ימלמל שאין לחם. איילת תשמע את המלמול אבל לא את התוכן, ותשאל מה הוא אמר. נצטרך לשלוף במהירות שקר מתקבל על הדעת. כנראה על זה שהוא רעב. סבתא תציע שיקח געפילטע פיש.

כמנהג שושלת שטיין על נספחיה, האפיקומן יחצה ויונח בגלוי על השולחן או על המדף הקרוב. שילוב כלשהו של שניים מהמוחות המפוקפקים שסביב השולחן ינסה לגנוב אותו בכל זאת, למרות ששנים של ניסיונות הוכיחו ששומדבר לא יוצא מזה.

מישהי, כנראה אני, תקריא את החלק שלה בהגדה במהירות גבוהה בהרבה מהממוצע סביב השולחן. לפחות אחד מהילדים המורעבים שליד השולחן יציע לתת לה (לי) לקרוא את כל השאר, כדי שנגיע לאוכל יותר מהר.

שלב ה"בדמייך חיי" – פתאום גבולות גיל ומגדר יהיו מאוד ברורים, ולא יהיה שום קשר עין בין מגזרים שונים.

אם מישהו רק ירמוז משו על התזת טיפת יין תוך כדי עשרת המכות, אמא שלי תיזכר באינדיאנים ששפכו יין על הרצפה בשביל הפאצ'אמאמה. מין "והגדת לבנך" שכזה, שעלול גם לגרור אחריו את הקרחון או הטבח עם הסכין הסינית.

בשלב האיטי והקצר יותר של "אחד מי יודע" (כשעדיין לא צריך ללחוש איזה דבריא ושבטיא מגיע עכשיו, וסבתות יכולות לעמוד בקצב.) אחד מהבחורים הצעירים יותר (ואבא שלי בכללם, לצורך ספירה זו) יתחיל לשבש את ה"אלוהינו". אלו-אלול במקרה המתון, עד כדי חתול-אלול במקרים הקשים. לא יודעת למה. זה קורה.

אחרי "אחד מי יודע" (ולפני הגרסה רודפת השלום לחד-גדיא, בהיעדר הסבתא שיכולה לשיר את הגרסה הקומוניסטית ביידיש), אמא שלי תתחיל את הגרסה הקיבוצית ל"חד גדיא". אף אחת מלבדי לא זוכרת את כל המילים, אבל הן ינסו בכל זאת. כל דחייה של הגרסה הנכונה לטובת אילתור כלשהו תגרום לאח שלי לגלגל עיניים.

מרגע שדניאל ואני נתחיל להפגין מצברוח טוב, האחים הקטנים של שתינו יטרחו, במוצהר ובקול רם, להרחיק מאיתנו אלכוהול ולהתריע ביושבי השולחן לבל יתנו לנו לשתות. בשלב הזה עדיין לא הספקנו לשתות, אבל האמת מעולם לא שיחקה תפקיד במשחק הזה.

האמת היא שאני די מתגעגעת אליהם. לא היה לי זמן משפחה נורמלי מאז פברואר, ובטח לא ארוחה חגיגית מהסוג עתיר המנות והמתובל בבני דודים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s