Memento

ולדיסלב שלנגל כתב שיהודים צריכים חגים, מוכרחים לזכור. אולי.
ושוב מגיע השבוע הזה בשנה. את כל המועדים "שלהם" נטשתי במקום כלשהו בדרך, מלבד אחד. גם הוא נשמט ממני, אך בצורה אחרת. בתחילה, כשהבנתי שציוני רצח רבין שלהם הפכו לפולחן אישיות ושכתוב המציאות בשם סובלנות ודו קיום שלא התקיימו מעולם. הפכו את "מלחמת האחים" לאיום הגדול ביותר, ובשמה הרגו כל סיכוי לאמירה או ביקורת, מכל כיוון שהוא.

אחר כך, כשנראה שכל שנה הפער ביני לבינם בציון יום הזיכרון גדל, ונהיה בלתי נסבל – בין הגבורה, הדם ואש ותמרות העשן שלהם, ההקרבה, הלאום והמחיר שיש לשלם, על מגש של כסף. ואני לא רוצה את זה איתי. עצוב, מיותר ומטופש לי שאנשים מתים במלחמות. אבל באבל שלהם אין מקום לשלי. האבל שלהם לא באמת כולל "מלחמות זה דבר רע שבו אנשים מתים". הוא כולל רובים ודגלים ומשואות. הוא מכעיס ומקומם ומוודא שהאתוס שמייצר חיילים מתים ישמר. לא רוצה חלק בטקסים האלו. נשארה לי הצמרמורת מ"הו רב חובל", שעידו ביקש מאמא שלו, בטלפון, שישמיעו בלוויה שלו, שלושה ימים לפני שהוא נהרג. לא הלכתי ללוויה ההיא. אבל הקשבתי לכולה דרך החלון שלי.

יום השואה נשאר משותף. חשוב מכדי שאעביר אותו בלי ציון. מקומם, אבל פחות.

אולי כי הוא היה חשוב מכדי לוותר עליו – אחרי תיכון בבי"ס קיבוצי ובתנועת נוער "כחולה", קשה להתחמק מאובססיית שואה. לפחות קלה – לא כזו ששולחת אותך ללמוד עליה באוניברסיטה, או לנסוע שוב לפולין וגרמניה, רק רגישות מוגברת. עניין קצת-מעבר לבריא.

אולי בגלל האסתטיקה שלו. אסתטיקה של שכול. נר לבן על רקע שחור, פרחים בודדים באגרטל חלק, אותיות בצהוב או בכסף. קווים נקיים, סולידיים. קומפוזיציה מוקפדת.
אבל האסתטיקה הזו נשארת לא רק בלוח שברקע הטקס, לא רק בחולצות הלבנות המכופתרות, ולא רק בשירים השקטים, בליווי פסנתר או אבוב. היא מעבר לזה. היא הקו שבין "שלנו" ו"שלהם". היא משרטטת את האבל הנכון, הראוי – שקט. הולם. אומר כבוד. גאה. בלי צבע, בלי יבבות. השירים "עצובים", ולא שירי דיכאון. נורית גלרון, לא זהבה בן. מוסיקה מזרחית לא תישמע, כמו קדיש מסולסל, כמו קולות אחרים. אל תיגעו לי בשואה.

ומעל, תמיד, הסמל שמשרטט היטב את הגבול הזה – "יזכור". הציווי הברור ביותר. מילה אחת, נקייה, חד משמעית, דורשת. לא "לציין", לא "לבקר", ובהחלט לא "להתאבל".

עדית זרטל מצטטת ב"האומה והמוות" קטע מיומן שכתב ישראלי צעיר בשנות ה-60 –
"אני חש זאת בכל האובדן והאימה הניבטים מעיניהם היהודיות, החכמות, היודעות לסבול כל-כך מאחורי גדרות מחושמלות…אני מרגיש כי מתוך כל הזוועה צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק; חזק עד דמעות; חד כמו סכין; שקט ואיום; כזה אני רוצה להיות!אני רוצה לדעת ששוב לא יביטו עיניים תהומיות מאחורי גדרות חשמל! הם לא יביטו כך רק אם אהיה חזק! אם נהיה כולנו חזקים! יהודים חזקים וגאים! לעולם לא להיות מובלים שוב כצאן לטבח!"

והטקס השקט, הגאה הזה, הוא כזה בדיוק. הוא לא עובד על העצב, לא עובד על המחשבה. אין כאן דיון, ואין כאן דמעות. לכל היותר ראש מורכן. הוא עובד על הדרת כבוד. הדרת כבוד למעמד, הדרת כבוד למתים, והרבה הדרת כבוד עצמית. חזק וגאה. גבר אמיתי לא בוכה. גבר אמיתי זוכר הכל. עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולהם. אחרי קילוף הציפוי החדש והדק, השואה היא עדיין עלבון. שיזכר היום בשקט ובנרות, ובעוד שבוע יבוא חלק ב', בצפירות ואש בוערת. יהודים חזקים וגאים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה האישי הוא הפוליטי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s