“הרי האדם יש לו לא רק צד פיסי, גם צד רוחני יש לו”

[סיפור מסגרת אני לא יכולה לכתוב כמו שצריך על "מוסקבה פטושקי" בהיותי אני. אז נניח שאני בחור. ונבדוק את השאלה המעניינת, האם אני יכולה לכתוב בדראג. אז זו לא אני. נניח שזה דרור לרנר.]

"מוסקבה פטושקי" הוא ספר קטן, בעל כריכה קשה, בגובה של עט ואורך של טלפון סלולרי. המימדים האלו חשובים, כי זה אומר שהוא נכנס לכיס המעיל שלך.

והמקום הנכון לספר השיכורים הרוסי הזה הוא בכיס שלך. מוסקבה פטושקי הוא ספר שתקרא בהפסקות, בין תחנה לתחנה, כמו לגימות מפלאסק. הוא שנון, הוא מריר בלי להיות מלא פסימיות, הוא קצת שרוט, והוא גברי. לא גברי כמו המוסכניק שלך. גברי כמו זקן של שלושה ימים, כמו בוקובסקי, כמו ויסקי. ועם אחוז אלכוהול הרבה, הרבה יותר גבוה.

במקור, הספר נכתב עבור ירופייב וקומץ חברים, עבר מיד ליד (ואפילו זכה לשיכפולים עצמאיים, כי לא היה לו סיכוי לצאת לאור ברוסיה הסובייטית). לראשונה יצא לאור כספר דווקא בישראל. ברוסיה לקח לו בערך 20 שנה. בשביל ביוגרפיה מפורטת יותר, לך לרקע שבסוף הספר. רק תעבור דרך הספר עצמו קודם, כן?

העלילה, בבסיסה, פשוטה מאוד ונדיקט ירופייב (שפונה לעצמו לאורך הספר בעיקר בכינוי וניצ'קה) נוסע ברכבת ממוסקבה למאהבת שלו בפטושקי, הרכבת עוברת בין תחנות שונות, וכמוה הפרקים  – הקצרים מאוד – בין חצי עמוד לעמודים בודדים בספר מתחלפים בין תחנה אחת לאחרת. אם זה לא נשמע לך כמו הרבה מדי התרחשות, אתה צודק. בשום שלב לא תיחשף רשת ריגול, לא יהיה מרדף ג'יימסבונדי על הגג, ולא קרב לחיים ולמוות בין הקרונות. בשביל אקשן עדיף שתיקח ג'ון גרישם. אנחנו כאן בשביל הסגנון ספרות רוסיתשאחריעלייתהסובייטים, והכתיבה המחוספסת, האינטליגנטית ומלאת ההומור, הנעה בין תיאורים ליריים למכות וקללות.

ובעיקר – בשביל להסתכל על העולם דרך עיניו של ירופייב, דרך תחתית בקבוק עבה.

יותר משירופייב מספר סיפור המתגלגל מפרק לפרק, הוא מתאר תמונה מתפתחת שפרטיה מתחדדים.

פעם הפרק יגולל קורותיה של מהפכה מקומית כושלת; פעם, יציע לך מתכונים לקוקטיילים על בסיס חומרי ניקוי ולאכה לציפורניים; פעם, יתאר מרדף ספקדמיוני ברכבת ריקה.

הקטעים המטורפים האלו לקראת הסוף, אמנם מוסיפים עוד מרכיבים לתמונה, ומזכירים ספרות יפה יותר מתיאורים ארוכים של מהשתהכל אחד, אבל לטעמי דווקא הם נקודת החולשה של הספר. גם בתוך העלילה הקלושה של הספר, והקשר הרופף ממילא למציאות של פרקים שלמים, הם בולטים כמנותקים ולא ברורים. גם כאן, בולט הפער בין הסגנונות.

לכל אורכו, הסופר יהלך על הקו הדק שבין כתיבה גבוהה וקצת מלנכולית, ובין פשטות יומיומית – הן בניסוח, והן בנושא הכתיבה התורן. בכל מקרה, הוא יהיה מלא בארמזים וקישורים. הקלים מביניהם, אלו שאתה יכול לגלות לבד, יהיו לשייקספיר ולברית החדשה. את הרקע התרבותי והפוליטי לאחרים אולי היית מכיר, אם היית מסתובב יותר ברוסיה בשנות השישים. אם לא, סידרו בשבילך הערות בסוף, אם אתה אוהב דברים כאלו, אבל האמת שאין סיבה לקטוע את הקריאה במיוחד בשבילן. חכה כמה שורות עד סוף הפרק. מקסימום תגלה בסוף שפספסת הערה שנונה או מתחכמת, או הסבר על יצירתו של טורגנייב ואיך מת פושקין (נחסוך לך את ההערה הזו – בדוקרב).

חכה לחורף, תמזוג לעצמך משהו לשתות, ולך לתפוס עם וניצ'קה את הרכבת מתחנת קורסק.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביבליופיליה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s