Fiat lux

האוטובוס מלא. מעבירה מבט מהיר, שמא בכל זאת נותר ספסל פנוי למאחרים בנשף, ומסיבות מעשיות בוחרת כיסא קרוב לדלת. טוב, וגם כי אני רוצה לשבת ליד האיש. אולי גם זו סיבה מעשית.

האיש חובש מגבעת ולובש חולצה מכופרת. יש לו שפם קטן ומזוודה קטנה, קשיחה ושחורה. אני מתיישבת לידו, מורידה את התיק, מחליקה את השיער ומסדירה את הנשימה.

"רצת לכאן.” עליה וחיוך דק בקול שלו.

"כן, אבל תפסתי אותו ברגע האחרון. אני אוהבת את זה, את כמעטההפתעה שברגע האחרון, אחרי שכבר התחילה האכזבה שפיספסתי..”

"הרגע האחרון? מעניין.” מבטא מזרח אירופאי, קל מאוד.

הוא מוציא פנקס עבה, מדפדף כמה עמודים.

"אני, ברשותך, ארשום את זה.”

"רשותי", מחייכת, "נתונה. ורושם למה?”

"זה בשביל המקצוע שלי.”

"המקצוע שלך?”

"אני מהנדס של הנאה.”


"מהנדס – של הנאה". אני טועמת את המילים. כמו עדשי שוקולד. “ומה זה אומר?”

"אני מתכנן זיקוקים.”

"מרווח והשהייה של פיצוצים וכאלה?”

"גם, אבל זה כבר השלב האחרון. אני מתכנן את כל ההופעה. מההתחלה. ככה שכל זיקוק הוא המקסימום.”

"ואיך מחליטים איפה המקסימום?”

"נגזרת של הנאה. אבל בשביל זה לומדים. פסיכולוגיה, ותהליכים של מחשבה, ואמנות ויזואלית – שילוב של צבעים, הרמוניה של תנועה וצורה. ומוסיקה.”

"מוסיקה לזיקוקים?”

"חיבור של מופע זיקוקים כמעט כמו להלחין. לנגן רצף שיגרום לקהל להגיב. מתי פרסטו, מתי לגאטו, מתי גבוה, מתי לתת קול שני. יש מוסכמות של מוסיקאים, את אולי מכירה, על רצף של תווים שנותן רגש.”

"ואיך מרכיבים הנאה? על מה מנגנים?”

"הנאה מרכיבים מהרבה דברים – איזה רצף של צבעים, צורה של התפוצצות, פיזור. יכולות להיות ספירלות, או נחשים, פטריה גדולה של צבע, או גשם. פיצוצים מושהים, או כאלו שאחרי שהתפזרו מתפוצצים שוב – לאנשים קצת כמוך, שאוהבים הפתעה אחרי שכבר חשבו שזהו.”

"ויש לךאיך אני אגידתמות שלך שאתה תמיד משתמש בהן?”

"ישחוקים. עליהם אפשר לעשות וריאציות. אבל לא הכל משנים. נצנוצים, למשל – תמיד באמצע. אף פעם לא להתחיל מנצנוצים. גם מנחשים לא. התחלה – התחלה אפשר פשוט לפזר כמה נקודות מתרחקות בירוק ואדום.”

"וסיום?”

"סיום תמיד בגדול, ותמיד עם שלב שני.”

"בשבילי מופע זיקוקים חייב להסתיים בפטריה ענקית של סגול וזהב. הוא בדרך כלל לא, אבל אני כל פעם מחכה שכן. אם אני הייתי מתכננת מופעי זיקוקים – תמיד האחרון היה פטריה של סגול וזהב.”

"כמה תחנות עוד יש לך לנסוע?”

"הוא עוצר עוד רגע, ואז – עד לתחנה הבאה.”

"אז תיכף המופע נגמר, וצריך אקורד סיום.” הוא מזיז שתי לשוניות מתכת בנקישה, פותח את המזוודה, ומוציא כדור זכוכית. הריאלטו, על רקע שחור. בסיבוב אחד של פרק היד הוא הופך אותו, ופירורים נוצצים קטנטנים מתפזרים מסביבו. כמו בלילה האחרון של הקרנבל, מהשמיים נופל גשם של סגול וזהב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חפיפה חלקית בלבד למציאות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s