חרון אף, עברה, זעם, משלחת מלאכי רעים

אחרי אוכל, שוקולד, מי קרח ולאונרד כהן, ושניים מהאנשים הנדירים שאני אוהבת גם במצבי הנוכחי, מצב הרוח שלי עצבני בלבד.

הטעויות התחילו בערך בארבע. עליתי לאוטובוס בתלביב. טעות. תמיד טעות. אין שום סיבה שהיא להסתובב בתלביב באוטובוסים. זו עיר שטוחה, כולן קרובות לתחנה המרכזית, ורמת גן קרובה לארלוזרוב.

בעיקר, טעות לעלות לקו שאני לא מכירה מספיק, ואין לי מושג איך ואיפה הוא נוסע. והאוטובוס היה מפוצץ, לא היה מקום ולא היה סיכוי לשאול את הנהג איפה לרדת כדי לרדת לפני התחנה הרלוונטית. בנוסף, בתחנה השלישית מישהו עלה וסירב לרדת למרות שהדלת לא הצליחה להיסגר, והתעורר הויכוח הרגיל של האגו הגדול מדי של שני גברים לחוצים ביום חם. מתישהו אחר כך, העיר הפסיקה להיראות מוכרת, הרחובות התמלאו להכעיס בשמות של דגנראלים, והיה ברור שאנחנו כבר לא בקנזס (כמובן, בשלב הזה כבר לא חשבתי במונחים חביבים שכאלו). התקשרתי. פיספסתי את התחנה בכמה קילומטרים טובים. ודאי. ירדתי וניסיתי להשיג הוראות כיוון. הם לא ידעו לאן אני צריכה ללכת, אבל אישרו שאני בתלביב. מישהו בסוף כיוון אותי, והתחלתי ללכת. חום ולחות תלביביים, עצבים מרוטים ממילא, ונראה שגם מוסיקה לא מספיקה, למרות שניסינו בכל זאת פסקול מסונן היטב. כשמזי התחילה לשיר על הרגליים העייפות שלה שלא צעדו בחברון ובשכם הגברתי לאט לאט, כדי לצרוח איתה את "הסיוט הציוני שלכם". הקלה זמנית נרשמה, לאורך שלוש מילים ושתי נשימות עוקבות. תלביב, למרבה הצער, לא החליטה להפוך למקום ורדרד, מוכר ושמח בשלב הזה, ומפה לשם אפילו shine on your crazy diamond , הימור בטוח בימים כתיקונם, לא הצליח להרגיע אותי. ואז התקרבתי מספיק, ושאלתי מישהו בצומת. הוא טען שמחלף קיבוץ גלויות רחוק, רחוק מאוד ללכת, והפנה אותי לרחוב. הלא נכון.

נשמתי עמוק, ודמיינתי איך גל הדף מתחיל ממני ומחריב את תלביב, בשקט, בהתפשטות מעגלית קפואה, שקטה ויפהפיה, לצלילי המודראטו מתוך אגם הברבורים. לו רק זה היה קורה במציאות, קרוב לוודאי שמצב רוחי היה משתפר. כפי שאת רואה, תלביב עדיין עומדת על תילה, ומבחינה בלי ספק מדובר בדבר טוב.

סוף משמח – אין מילים להערכתי למאיה (ולאבא של הכלבלב. והכלבלב. והחתול, ואולי איזו חית מחמד נוספת) על יכולתם לסבול אותי בחמש השעות האחרונות, ולדאוג שאוכל, אפרוק עצבים, אקבל שוקולד ומוסיקה ומי קרח ואמפטיה (וקיפוד). ולבחור אחד, על אימייל אחד, שחיכה לי בתיבה כשחזרתי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה לפעמים יפה בחוץ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על חרון אף, עברה, זעם, משלחת מלאכי רעים

  1. Drazick הגיב:

    לי גם יש רגעים שאני בעד "תל אביב תחילה" בשביל הסכם שלום…

  2. lilit הגיב:

    חבר (ציוני, אפילו), פירט בארוחת צהריים בשבוע שעבר את התיאוריה לפיה ארה"ב צריכה להפציץ את תלביב בטילים מונחי חום, ואיך מכאן ימצא פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני.
    כמובן, התכנית שלו כללה פגיעה בחיי אדם. נדמה לי שהסכסוך הנוכחי שלי הוא עם ישות מעט אמורפית יותר.

  3. שחר לנגבהיים הגיב:

    למה הם צריכים להיות מונחי חום, והאם לא סביר שהם קודם יפגעו בב"ש?

  4. lilit הגיב:

    מבחינתי, אפשר לפצוח במבצע "טבריה ובאר שבע תחילה" (בבקשה אל תגידו לה שאמרתי את זה. למעשה, אל תגידו לה שאמרתי שומדבר ממה שיהיה כתוב כאן. טלי, אם את קוראת את זה, אני אוהבת אותך מאוד, ולא כתבתי בהודעה הזו שומדבר חוץ מהסוגריים. השב"כניקים השתלטו לי על המחשב).
    אני מתעבת את העיר הארורה. היא מכוערת במידה הכואבת בעיניים. אין פלא שסבלתי שם בשנה ההיא. ערמות ענק של בטון איום, מוקף בחללים מלאי אבק ולכלוך.
    אבל, תכנית הטילים אינה שלי, אתה יכול לשאול את מי שהסביר אותה. אתה אפילו מכיר אותו. אחד, יו"ר בדימוס שלכם.

  5. רונן הגיב:

    אני שונא אנשים שמכוונים אותך למקום הלא נכון.

    בעיקר עם הם מדברים רק צרפתית.

  6. lilit הגיב:

    אני מאמינה שאתה מתכוון לוריאציה אופנוענית כלשהי של פרשי האפוקליפסה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s