מילים

אבדו לי כמה מילים.

זה מטופש. זה כל כך מטופש.

אני מזכירה לעצמי שהיה גרוע יותר אם הייתי מאבדת את היומן. היה גרוע יותר אם הייתי מאבדת את החתול. היה הרבה הרבה יותר גרוע אם הייתי מאבדת את המחשב. מנסה לשכנע את עצמי שהיה גרוע יותר אם הייתי מאבדת את הארנק, אבל בזה אני כבר לא מאמינה.

אפשר לחשוב מה קרה. אז איבדת כמה מילים. טוב, כמה עשרות עמודים של מילים, מכל מיני סוגים, שלקח כמה חודשים לאסוף. סיכומים, רשימות, סיכומי ישיבות והכנות לפרויקטים. תרגום וחצי וקטעים אקראיים. כמה טלפונים. כמה הערות סמינריונית שבטוח ניתן לשחזר בכמה שעות עבודה. סיפור שבלי ספק לא היה מוצלח במיוחד בכל מקרה, גם אם דווקא חיבבתי אותו.

שומדבר שמצדיק את הרצון העז לבכות בכל פעם שהנושא עולה. דפים עם מילים. מילים, מילים, מילים.

רציתי לכתוב אתמול באוטובוס על תלאותי המשעשעות בחיפוש מחלקת האבדות של אגד, אבל אז קפצה התזכורת המובנת מאליה – אני בלי מחברת. הסיבה העיקרית לכל החיפושים המטופשים האלו. הרי לו הייתה לי המחברת שלי לא היה לי שום צורך במחלקת האבדות של אגד שהייתה, למרבה הצער, התקווה האחרונה.

טלפונים נכזבים למחלקת אבדות אחרת, לביטחון של הקניון, לבאג (תזכורת, מעתה ואילך שום כרטיס רשת, בלתיתקין ככל שיהיה, לא שווה ביקור בקניון באוגוסט) – כלום. ארבע פעמים ההסבר המגומגם בטלפון – “מחברת ספירלה צהובה? כריכה קדמית סגולה קשיחה? יום שני בערב. לא, שום דבר?”.

התקף החרדה הראשון, אחרי שנבדק כל תיק (פעמיים) גרם לי להסתובב בבית כמו סופה מתוסכלת, עוקרת רהיטים לטוחנם זה בזה, כורעת סביב מיטות ומתחת שולחנות, מגלה אבק נשכח ולכלוך אבוד. ניירות ובלגן, ומחברת אין. התיק ריק (באופן יחסי), Et campus ubi Troia fuit.

שוטטות עיקשת בנידחים שבחלקי התחנה המרכזית בירושלים, ולאחריהן שאלות לבחורות הנחמדות במודיעין גרמו לי להגיע למסקנה החד משמעית שמחלקת אבדות אבדה. עליות לפה, ירידות לשם, גרמי מדרגות נעלמים וחדרים שניתן היה להסתיר בארון במרתף שעל דלתו שלט "זהירות נמר" – ומחלקת אבדות נותרת בגדר שמועה.

בסופו של דבר, לאחר צליחת חדרי אוכל מסתוריים ומסדרונות שרגלו של האדם הלבן טרם דרכה בהם, ולאחר שלושה שלטי הכוונה (כאן תוהה, ובצדק, האובד התמים, מדוע זה לא תולים שלטי הכוונה במקום בו עדיין מסתובב הקהל, טרם הגיעו למסדרונות הסמויים מהעין שבקומה שמכל בחינה חיצונית אפשרית, אינה קיימת.) עומדות היו רגלינו בשערייך מחלקתאבדותאשרבירושלים. מילות נימוס הוחלפו בין הצדדים, ולאחריהן אני פונה לעניין שלשמו התכנסנו. הוא מנד בראשו כבר לשמע המילה "מחברת". לא. לא מצאו.

אם תזדמנו בעתיד הקרוב לירושלים, והיה אם תופיע לפניכם מחברת שכריכתה הקדמית סגולה ועמודים לה זהב, עשו נא חסד עמדי למען יפוג צערי ורווח לי: כתבו לי מיד שהחלק עתיר הדיו ומעוטהטכנולוגיה של זכרוני בידכם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חפיפה חלקית בלבד למציאות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s