מחלקת אבדות

אוקיי. אני בכיינית, בעיקר במצב הרגשני-להחריד שאיתו חזרתי הבייתה. מה שלא משנה את העובדה שזה מצמרר.

יש משחקים שלא משחקים. לא עם דרמות זולות, לא עם אסוציאציות לחטיפות אפלות (או לשואה, לאנשים מסוימים. משהו בצירוף המוסיקה המטרידה ותמונות הנערים המתים).

שורשים עבריים זה נחמד מאוד, אבל שמד הוא בכל זאת לא השמדה.  והסרטון הזה מחריד.

ובאותו עניין – בשירותי הנשים בתחנת הרכבת בארלוזרוב מודבקת מדבקה שלשונה "את בקשר עם בן מיעוטים ונקלעת למצוקה?", על רקע אדום-שחור מאיים. אני תוהה האם האמפטיה והרצון הכן לעזור לנערות במצוקה נמצאים שם למען אלו שאכן זקוקות להם, או שהמטרה העיקרית היא להרגיל אותנו, שטרם סרנו מהדרך, לקשור בין קשר עם בני מיעוטים ו"מצוקה". היזהרי והישמרי לך, בת ישראל כשרה, מפני הסכנות שאורבות לך בין הגויים, מהצוענים חוטפי הילדים, מהמפתים הערמומיים שאורבים לך.

מאחורי האמפטיה המאיימת עומד אירגון "יד לאחים".
דפדוף קצר באתר מגלה שימוש נהדר במונחים שגורים – "פידיון שבויים" מתייחס לעזרה לנשים שנשבו בכפרים ערביים, לאחר שהוטעו ע"י מסכה מחייכת וגילו את האמת מאוחר מדי. האירגון מתייחס אליהן כאל "ניצולות". יש הרבה מעבר לזה באתר. כדאי. לפעמים צריך להכיר את מי שמסתובב באזור.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אל תקרא לי מותק, האישי הוא הפוליטי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s