היה זה לילה סוער וקודר

המחברת הסתכלה עליי. אני הסתכלתי עליה. עכשיו זו את או אני, בובה. אחת מאיתנו לא שורדת את הלילה הזה.

די, כמה אפשר יותר?

נכון, האומללות והתוגה הקיומית התחילו הרבה לפני הקריאה-בפעם-העשרים-אלף-טוב-מותי-מחיי-איתך.  הסחות דעת! קראתי ביאוש. ממלכתי בשביל הסחת דעת!

האינטרנט, גבירה אצילה שכמותה, נחלצה להושיעני גם הפעם, מזמנת גבירות חסודות וטיפוסים מפוקפקים בדרכי. בין מפלצת-תקנת-השוק, ממוטת-דיירות-מוגנת ופטרודקטיל-הלכת-אהרונוב הצילוני עוברי אורח טובי לב. "ילדים, הישמרו לכם מעצי באובב וממקצועות חובה של שנה ב'!", הזהרתי אותם בעת פרידתנו.
הילדים, תמימים שכמותם, הפטירו "בהצלחה", והמשיכו לדרכם. Sancta simplicitas, חייכתי בעצב. הם עוד ילמדו.

(אני לא רוצה לומר שומדבר רע על החומר הזה, אבל זה סוג הדברים שהוא גורם לי לכתוב. חוצמזה, ניסיתי להקריא לכלב סיפור לילה טוב. הוא עמד לידי להתלטף וכשכש בזנבו. "בוא, גיזמו, אספר לך סיפור". ליטפתי את ראשו. הכלב הקשיב." פרופ' ויסמן מאוד מבקר את פס"ד דאוד על שתי הנמקותיו-" הכלב ברח. החומר הזה לא ראוי למאכל כלב.)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חפיפה חלקית בלבד למציאות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s