סרט אימה

חבר הפנה לסרט הזה הבוקר.

נתעלם לרגע מתחושה האימה הזוחלת במורד העורף (שהוא המקום בו אני מחזיקה את הרגשות שלי), מעצם הצפייה בסרטון שהוא, ובכן, מפחיד. מה לעזאזל מפחיד אותי בחיילים מסתובבים בלילה בכפר שקט (שקט בזמן שהם מסתובבים, טוב? שחלילה לא אשמע כאילו אני מנסה לצייר תמונה פסטורלית שאינה קשורה למציאות), בהדבקת מודעות על קירות ודלתות, בתמונות דרך משקפי ראיית לילה, ובקלוז-אפ על החייל המפנה את הרובה לכיוון המצלמה? לא יודעת. כנראה פחד קמאי שמסתובב בגנים של אנשים שמגיבים רע למילים "פורד פאלקון" או לצירוף של "צבא", "בתים" ו"שתיים בלילה". לא הנקודה.

הנקודה היא התוכן. למקרה שכמוני, התעצלתן לקרוא (או שזה היה קטן ולא ברור) – איסור על פעילים ישראליים ובינ"ל לשהות בבילעין בימי שישי משמונה בבוקר ועד שמונה בערב – הכפר מוכרז שטח צבאי סגור בזמנים אלו. מי שיפר את ההוראה צפוי למעצר או גירוש.

אני לא בטוחה באילו נסיבות סבירות ניתן להצדיק שטח צבאי סגור, אבל כמעט בטוחה שהפגנות פוליטיות לא נמצאות בקטיגוריה הזו. כן, גם כאלו שעלולות להיגמר רע (רע אבנים, לא רע טיאננמן, אפילו שזה כיוון מחשבה מעניין למדי). לא היינו מקבלות הכרזה על מאה שערים שטח צבאי סגור בגלל שברקת פותח חניון בשבת, גם אם המשטרה הייתה משוכנעת שהעסק ייגמר באבנים מעופפות ופחים בוערים. חלקים כלשהם מהחברה גם לא היו מקבלים הכרזה על שייח ג'ארח שטח צבאי סגור (לצד הזה של המפה, כלומר) כל שישי בצהריים.

ההכרזה הזו, על שטח-צבאי-סגור-בזמן-הפגנות מזכירה לי משהו שעל פניו נראה רחוק מבילעין וממה שקורה שם. כשגרתי בבאר שבע הצטרפתי כמה פעמים לפעילות הקבוצה הדרומית של מחסום-Watch ונסעתי איתן למחסומים (אני לא זוכרת שמות כרגע, נדמה לי שבד"כ היינו באזור דרום הר-חברון). למרות היכרות מסוימת עם הכיבוש בשטחים קודם לכן (בעיקר מהפגנות וסיורים לתוואי הגדר), זו הייתה הפגישה האמיתית הראשונה שלי עם המשמעות האפורה והיומיומית של שטח כבוש. לא מהומות ואבנים וטרגדיות, אלא מציאות אפורה, יומיומית, של קוביות בטון וסוללות על כל כביש ושביל עוקף ושביל עוקף-שביל-עוקף-כביש – תחושה ברורה, מנסיעה בשטח (על הכביש שעליו יכולנו לנסוע, יהודיות ברכב פרטי, כמובן), שהכל חסום. שאין באמת גישה לשום מקום. במהלך התקופה הזו התחיל נוהג (לא רשמי, למיטב ידיעתי, אבל שיטתי למדי) לסגור מחסומים כשאנחנו מגיעות. רכב פרטי ובתוכו 3-4 פעילות מחסום-Watch היה מגיע, וכמה דקות אחר כך – המחסום נסגר. לעתים בליווי סיפור כיסוי כלשהו, אבל לרוב אפילו זה לא – לרוב החייל האחראי במקום היה מסביר לנו בגלוי שכל זמן שאנחנו שם, אין יוצא ואין בא – המחסום סגור. מאחר שהייתה אז הסכמה גורפת שאנחנו לא מוכנות לתת לנוכחות שלנו לפגוע עוד יותר בחייהם של תושבי השטחים, בשלב הזה היינו מתרחקות. כמה דקות אחרי שהתרחקנו המחסום היה נפתח. פעם אחת צפינו מרחוק, מעיקול כלשהו של הכביש – אבל כל פעם שהתקרבנו, הסיפור חזר על עצמו.

שום נימוקי ביטחון לא הצדיקו אז, ולא מצדיקים כיום, את הסוג הזה של נוהל. שום חשש, לא לאוכלוסיה בישראל, לא לחיילים במחסום, לא לנו ולא לאף אחד לא יכול להצדיק את האמת הפשוטה שמאחורי הסירוב הזה – הצבא לא רצה פיקוח ארגוני זכויות אדם על הנעשה במחסומים. זהו. זו ההצדקה היחידה שנדרשה. זה היה המצב לאורך כמה שבועות (או חודשים), בתחילה בנקודות ספורות ובהמשך בצורה רחבה יותר. אחרי לא מעט שאלות, וטלפונים, ומכתבים, הפרקטיקה הזו בוטלה באופן רשמי, ולמיטב ידיעתי לא קיימת כרגע, לפחות בצורה זו.

יש כוחות שהייתי מעדיפה לא לתת למי שהראו את הנטייה להשתמש בהם בצורה לא ראויה. ההכרזה על בילעין כשטח צבאי סגור בימי שישי היא החלטה רעה ולא ראויה. לא בחברה דמוקרטית, לא בחברה הגיונית, לא בחברה אזרחית – מזל שישראל היא לא אף אחת מאלו. אף אחד מהפגמים בהחלטה הזו לא יגרום לביטולה, ולא יגרום להתנגדות ציבורית. יש מספיק מילות קסם לשלוף כדי להשתיק מחאה בעניין.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כיבוש נאור. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s