ומשהו נשאר איתו.

"אני לא מבינה איך דווקא זה מה שאת שומעת". אפרת שותה מהתה שלה, ומלכסנת מבט לרדיו. “דם ואש ודם ואש ודם. מהבוקר עד שמישהו ייתן את האות והם יעברו בבת אחת להורה וזיקוקים. מדהים מה את יכולה להשיג על קהל שפשוט רוצה לציית בעיוורון. גם כן, להפוך אויב לאוהב. גדלנו, נשק, קסדה, טקס המעבר המקודש, ושומדבר לא השתנה. היכולת שלהם להסוות מיליטריזם צרוף בטקסטים מלאי כמיהה לשלום מדהימה אותי כל פעם מחדש.”

"אני לא מקשיבה לזה בשביל הכמיהה לשלום. יש לי חיבה למוסיקה הזו. חולנית, אולי, אבל זה מה שבא לי לשמוע.”

"אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ, אבל לא את הקיבוץ מהבחורה, מה?” היא משתתקת, והצלילים של "המלחמה האחרונה" לבד בחלל החדר. “טוב, תעבירי תחנה. לפאתוס הזה באמת אין לי כוח. לא, נו, תעזבי. לא יהיה שומדבר יותר טוב במקום אחר.”

מה שלך?” היא שואלת אותי.

מה שלי מה?”

השיר שאת לא יכולה לשמוע, ולא יכולה להעביר. את יודעת, זה שבא עם תג שם צמוד אליו.”

"רב חובל". אני לא מסתכלת עליה. “עידו. כשהייתי בתיכון. תאונה. טנק, נדמה לי".

"זה דווקא?”

"המתים שלי הם תיכוניסטים אתיופים שהתאבדו. זה לא בא עם שירים. אף אחד לא קובע יום זיכרון ממלכתי לתיכוניסטים שהתאבדו. הם לא גיבורים.”

הפאתוס נעלם, מתחלף בשיר אהבה רגוע כלשהו, משהו חדש יותר.

"קניתי כרטיס טיסה. עוד חודשיים. ניו יורק.”

אין לי מושג מאיפה זה הגיע עכשיו. אני מחכה שהיא תסביר.

"נמאס לי מפולחן המוות הבלתי פוסק הזה. נמאס לי מהנראטיב שנבנה לי כל שנה מחדש מול העיניים, מפסח ליום השואה ליום הזיכרון ליום העצמאות. נמאס לי מגיבורים וטנקים וטקסים מלאי דם ואש ותמרות עשן. עד שסופסוף התרנגולת העיוורת של היהדות עשתה משהו חכם ואסרה עליהם להקריב ילדים, באו המאצ'ואים הציוניים ואתוס הגבורה וההקרבה שלהם. לא רוצה לחיות בתוך זה ולא לגדל ילדים לתוך זה. מספיק שנים בתוך הלנצחתאכלחרב. הם לא ישתנו, ואני כבר לא אשתנה.”

"אז את בורחת.”

"כן. אני בורחת. אני יודעת שאת לא יכולה להבין את זה. אני רואה את זה עליכם. את, ועודד, וכרמלהכנסתם את כל הערכים המוחלטים שלהם לנגטיב, וחשבתם שזה ישים אתכם במקום אחר. אבל זו לא מתמטיקה, וזה לא עובד ככה. תראי אתכם. בימי זיכרון, בימי שואה. את לא הולכת לטקסים, ובונה לעצמך התחמקויות מפורטות מצפירות, ואת לא יכולה שלא להיות מודעת בכל רגע למה שאת עושה. והרדיו הזה כל היום. כל ההתנגדות שלכם, כל האחרוּת הזו שלכםזה הכל מהשכל. הלב שלכם עדיין שם. האמונה שלכם לא ציונית, אבל הנשמהזו הצמרמורת מ"אין לי ארץ אחרת" – אתם באמת שם. בכל מילה. באמת אין לכם אחרת. ואתם תמשיכו את המלחמה שלכם כאן. אבל לי אין את הלהט הזה ל"עד שתפקח את עיניה". ואין לי כוח לברוח ולהתחבא מצפירות. נמאס לי מאש ומטקסים וממדים, וזה מה שהמדינה הזו מייצרת.”

היא מכבה את הסיגריה, ומחכה שאגיב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אוטרפה, האישי הוא הפוליטי, חפיפה חלקית בלבד למציאות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על ומשהו נשאר איתו.

  1. השם הוא מרובעים, סוגריים מרובעים הגיב:

    וגם לי יש כבר אזרחות פולנית (ובקרוב יש בחירות… :), ובקרוב יהיה דרכון, וסבתא וסבא לא מרוצים. ומה זה אומר עליי שאני לא רוצה לעזוב, כי "רק מילה בעברית…", אבל חושב שזמנינו פה שאול, לא בגלל האיראנים, כלומר גם בגללם, אלא בעיקר משום שיום יבוא ותהיה פה מדינה דו לאומית וכתוצאה מזה, אולי לא מיד, אבל בסוף, לא תהיה פה מדינה מערבית, או שתהיה פה מדינה קורסת, אם בגלל הערבים ואם בגלל החרדים, ואם בגלל הטמטום במשרדי הממשלה (וסביר שבגלל כולם)… אני אעזוב[1], ואולי בניגוד לאחרים, זה יהיה בצער רב, וביגון קודר.

    אגב, אתוס גבורה והקרבה זה רע? או שזה תלוי במטרה? או ששום מטרה לא שווה גבורה והקרבה, אפילו לא "חירות, אחווה שוויון"? (לכאורה כמובן, כולם בסוף מדוכאים על ידי בעלי ההון 🙂

    [1] השאלה מתי, אם בכלל, אני ארגיש שהמים חמים[2], והאם זה לא יהיה חם מדי.

    [2] המשל על הצפרדעים הוא אסוציאציה מיידית?

  2. lilit הגיב:

    פולנית? בחייאת, למה אתה צריך אזרחות פולנית דווקא? לא נחמד שם.

    היה סרט בשם "כשהאדמה תבער". אני חושבת שכדאי לך לחפש אותו. הוא יהיה לך מעניין, והוא בדיוק בנושא הזה.
    אבל אני לא מאמינה שאתה ואני נהיה פה כשזה יקרה. אולי אני אופטימית, אולי אני גרועה במתמטיקה.

    (כן, האסוציאציה לצפרדעים מיידית. לפחות לי. אבל לך תדע, אולי חטפנו את זה אחד מהשנייה….)

    אתוס הגבורה וההקרבה – במכתב השמיניסטים הראשון מהגל הנוכחי (כלומר, סביבות 2002, מכתב השמיניסטים "שלי") היו הרבה מחלוקות בעניין השיח הזה, הרבה דינמיקת בנים-בנות על המשמעות של סירוב עם ובלי כלא. היו כלמיני שיחות, אז ואח"כ, למשל על חולצות כמו "יש לי אהוב בסיירת סירוב". חלקנו, בעיקר הסביבה שלי, מאוד התנגדו לעניין – אני לא רוצה לפתח מרטירים וגיבורים. באיזה מפגש שהעברנו פעם על התפיסות האלו של גבורה והקרבה השתמשנו בכתבה של (אורית שוחט? מישהי מ"הארץ") שקראה לתלות תמונות של הסרבנים בחדר הילדים. לא אהבתי את זה, ולפחות אחד מהם גם היה די נגד (שקלנו לצלוב את חגי על הקיר, בתור דוגמה לגיבורים מהצד "שלנו").
    הסוג הזה של הקרבה מהצד ,שלנו" גורם לאנשים לעשות שטויות כמו להכניס את עצמם לכלא כי זה מה שכל החבר'ה בסביבה עושים. אם משהו הוא הדבר הנכון לעשות – יופי. אבל לא זורקים את עצמך מתחת דרקונים כי זה אמיץ.

  3. השם הוא מרובעים, סוגריים מרובעים הגיב:

    כי זאת האזרחות שיכולתי להשיג.

    בעברית גוגל לא מכיר את "כשהאדמה תבער".

    יש בדיחה גרמנית, המספרת שאחת המרידות נגד הקייזר נכשלה כשקבוצת המורדים הגיעה לדשא הארמון שם נכתב: "אסור לדרוך על הדשא". מעבר למה שהבדיחה מלמדת על האופי הגרמני, גבורה, זה בעיניי, "לדרוך על הדשא", לעשות מה שנגד האינסטינקטים, שזה לקפוץ מתחת לדרקונים[1], לא בגלל עצם העובדה שזה אמיץ, אלא כי אם תתחבא כמו כולם, בסוף תהיה כלוא בטירה .

    להיכנס לכלא כשכולם נכנסים לכלא[2], אם אין בעצם הכניסה לכלא תועלת, אז זה מיותר, ונופל תחת הקטגוריה של טפשות, אם אתה משקלל מה יועיל יותר ל"חברַה", הכניסה שלך לכלא או השהייה שלך בחוץ, ומגיע למסקנה שהראשון מועיל לחברה (למרות שהוא מזיק לך) אז להיכנס לכלא זה אמיץ. ובעיניי ראוי.

    לדעתי, לחנך אנשים לעשות את "הדבר הנכון" זה בדיוק חינוך לאומץ, זה להגיד "לא" כשלוחצים עלייך להגיד כן, זה לציית כשזה נכון, ולסרב כשזה לא, וכן זה כולל גם לעשות את הדבר הנכון כש "העמדה הקדמית מנותקת, מלאי תחמושת אזל בה מכבר."[3].

    באופן כללי אנשים צריכים, גיבורים, דוגמה אישית, ואנשים שהם גיבורים בדר"כ עשו משהו יוצא דופן. אז אני באופן אישית מעדיף שהגיבורים היו אלברט איינשטין, פורד[4] או ארמסטרונג[5] ולא כח צביקה. אבל גיבורים צריך.

    [1] אני משער שמדובר בפראפרזה על משהו של טרי פראצ'ט, לי לעומת זאת זה הזכיר את אלעזר המכבי.
    [2] בואי נתעלם רגע מהסיבה שאת יודעת מה דעתי עליה.
    [3] אני לא הייתי מבין ישר מאיזה שיר זה, אז מדובר, באליפלט.
    [4] חוץ מהקטע האנטישמי.
    [5] תבחרי, יש שלושה מוצלחים שעולים לי בראש. נחשי, מי מה3 היה זה שבגללו כתבתי את זה?

  4. lilit הגיב:

    אין לי מושג איך להשיג אותו. אולי באיזו אוזן שלישית או משהו. או שאנסה למצוא את המתנ"ס הרלוונטי בבאר שבע.

    אנחנו כנראה מפרשים אחרת "גבורה". לא הייתי בוחרת בביטוי הזה לפעולה נכונה בניגוד לאינסטינקטים, או לחינוך, או לאינטרס אישי צר.
    ודאי שהבחירה במשהו מועיל יותר גם אם יש מחיר אישי בצידו היא ראויה – אבל לא הייתי מגדירה אותה כ"גבורה". נדמה לי שמה שאתה מתאר הוא צורה אחת של קו מרכזי יותר – פעולה לפי מה שנכון. הלחץ אינו מה שקובע אותה – הוא מגדיר אחת הנסיבות בהן בכל זאת צריך לעשות את הדבר הנכון. אני לא חושבת שזו אומץ – פשוט התנהגות מוסרית.

    ם לי זה הזכיר את אלעזר המכבי. אבל דרקונים מגניבים יותר מפילים. חוצמזה, היה לי חבל על הפיל.

    ודאי שהבנתי שמדובר באליפלט. שכחת עם מי יש לך עסק.

    אז אחרי שתהיתי בכובד ראש האם אנחנו חושבים שלואי ארמסטרונג גיבור, ועדיין היו לי רק שניים (לואי וניל), שאלתי את ויקיפדיה, ואני מנחשת שחשבת על ההוא שרוכב על אופניים.

    אנשים צריכים גיבורים ודוגמא אישית בדיוק מאותה סיבה שאתה צריך את ההגדרה המוזרה הזו ל"גבורה" שהיא בכך הכל מקרה פרטי של "מוסר מחייב". אם ההחלטה מתקבלת מתוך החלטה שכלית וערכית, אתה *לא* צריך דוגמא. אתה צריך דוגמא רק אם אתה לא מסוגל להבין רעיון בלי פרצוף שצמוד אליו. (כאן היה משפט שאמר דברים רעים על המאבק לשחרור גלעד שליט).

  5. השם הוא מרובעים, סוגריים מרובעים הגיב:

    טוב, אם כבר דנים בנושא, אז המשפט שלי על גיבורים בסוף הוא לא לגמריי בהקשר, האנשים הללו הם לא "גיבורים" מהמילה "גבורה". הם "גיבורים" מסוג אחר, יותר מודל לחיקוי, ונראה שגם אני וגם את עושים שימוש לא אחיד במילה גיבור, לפעמים כHero ולפעמים כRole model.

    את מתנגדת להגדרה שלי להגדרה גבורה, אני יכול לנסות שוב, כי ההגדרה שלי שם באמת מכלילה מדי, אבל יותר קל שאת תגדירי גבורה. ואז נראה אם *אני* מצליח להבין למה להתנגד לחינוך אליה…

  6. lilit הגיב:

    נדמה לי שהייתי מגדירה גבורה כנכונות לסבול סיכון חמור לחיים או לגוף כתוצאה מפעולה המבוססת על ערך כלשהו. (למשל – לקפוץ לנהר להציל אדם טובע; לרוץ מתחת לפילים או דרקונים או טנקים; לסבול מחלה קשה כי אני מתנגדת להתאבדות; להכניס לעצמך מחט נגועה לזרוע כדי לבדוק אם החיסון שפיתחת עובד).
    אני לא בטוחה שהתפיסה של "גבורה" מחייבת סיכון גופני, אבל אני לא מצליחה, אישית, לחבר גבורה לסיכון אחר (חרם, נניח).
    נדמה לי שפירוק המושג יכלול:
    האם התנהגות עסקית הרפתקנית היא גבורה? למה? ואם אני רצה מתחת לרכבת להציל את המזוודה שמלאה כסף?
    מה עם משהו שמוביל לחרם?

    הבעיה שלי, עדיין, היא עם החלוקה לעיקר וטפל, להגדרת התנהגות מול תוצאת לוואי. והקלות שבה אידיאל ה"גבורה" מתדרדר ללקיחת סיכונים מטופשים, מיותרים ויקרים. אני לא חושבת שהחלטות מוסריות צריכות להתקבל רק כשאין מחיר (להיפך), אבל המפתח הוא במחויבות מוסרית – לא באש וחפצים כבדים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s