המניפסט של ההם, ביקורת ספרות.

אז, לאחר אחד במאי האחרון, ואחרי ששלחו לי יותר מדי מיילים על ההפגנה של "ציונים נגד התנחלויות" (או שטות דומה אחרת) החלטתי לקרוא את מניפסט החלאה. לא סולאנס, התכלת. שמאלאומי, עם מראי מקום.
חברה השתמשה בכינוי ההולם "השמאל הימני". אבא לא השתמש בכינויים, הוא רק אמר שהמזל שלהם שכאן מדברים עברית. בשפה לטינית כלשהי, נאסיונאל סוסיאליסטים נשמעים ממש רע. ממש, ממש רע.

אז מה היה לנו כאן?

קודם כל, הטקסט מאוד קריא. מאוד ידידותי. (לקורא. היהודי, הישראלי, הנורמטיבי, הקרבי לשעבר משפטים קצרים, הרבה נקודות, הרבה סלנג. לא סלנג גרוע של משווקים שמפספסים בעשרים שנה את הדור שהם מכוונים אליו – סלנג מוכר. מדויק. מי שחיבר את המסמך הזה, בתוך עמו הוא יושב. את עבודת הניסוח והיעצוב אפשר להעריך – אין ספק שנעשתה עבודה רצינית. עכשיו, בואו נעבור לתוכן.

לפני, הבעיה – התוכן הוא מה שמדורים מסוימים בעיתונים מסוימים קוראים "תוכן שיווקי". בחלק מהקטעים המרכיבים את המניפסט ברור שנבחר הנוסח הקליט, הנמכר, המעורר תגובה רגשית חזקה. "חזירים", "משתמטים", "אוהב ערבים" ו" ". כי מי יכול להעביר מסר מורכב ב112 עמ?

[מראי המקום מצוינים בסוגריים ליד כל ציטוט רלוונטי. כדי שהקוראת התמימה, שאולי חושדת שאני משמיצה סתם, תדע איפה לחפש, ומאיזה הקשר לטעון שהוצאתי את הדברים]
"חברת מופת שהיא גוף אחד" (עמ' 17). כשאני שומעת על חברה שהיא גוף אחד, אני לא נעמדת דום, נפשי לא הומיה וליבי לא פעום בהתרגשות. אני מצטמררת ונלחצת. שום חברה בריאה אינה גוף אחד. שום חברה חופשית אינה גוף אחד.

"לשיבוט הישראלי של הסוציאליזם יהיו שלוש רגליים – דוגמא אישית, ערבות הדדית והצנע לכת" (עמוד 18). הארמז המסורתי נהדר, אבל סוציאליזם אינו העולם, ולא צריך להעמיד אותו על שלוש רגליים. בעיקר לא שלוש הרגליים האלו. סוציאליזם לא מחייב דוגמא אישית. הוא בטח לא מחייב הצנע לכת. אלו גילויים חיצוניים, שאין שום ערך של שוויון, של חלוקה צודקת, של צמצום פערים בליבם – כולם הפגנה, כולם –  כפי שמן הסתם היו מנסחים זאת הסוציאליסטים-הלאומיים – דאווין. מי שלא מוכן להתחייב לממן את צמצום הפערים והרכבת לשדרות לא רק מההתנחלויות, אלא במיסים שלו וחוג השחמט של הילד, שלא ידבר איתי על סוציאליזם. מי שהראשית והתכלית שלו היא "כולנו נחזור לקו הירוק וחוצמזה נעיף את נתניהו ואז יהיה כסף" לא מבין לא סוציאליזם, לא כלכלה, ולא מסרים מורכבים.
מסתבר שעד 1967 היה פה טוב. היינו הגונים וצודקים ושוויוניים. ואז קרה האסון. עד אז לא היו ערבים בישראל תחת שלטון צבאי, עד  אז לא היו עיירות פיתוח, לא היו פערים בין אשכנזים ומזרחים. זה הכל הכיבוש. הניתוח השלום-עכשיוניקי הזה נראה קצת דומה מדי ל"סמולן" שהמניפסט מנסה להתנתק ממנו. במובן הזה הוא מוזר. אבל הוא לא מוזר, הוא הכרחי – כי אם ממזרח נתפחה הרעה, משם גם נפתור אותה. אם כל הרעות החולות יוצאות מהכיבוש שמעבר לקו הירוק, ברגע שנגמור עם הכיבוש לא יהיו רעות חולות. מה, לא?
"השליש המוצלח של הנוער הדתי מתפקר ומוריד את הכיפה" (עמ' 35). השאר רדודים, ופשטניים, ורובוטים. זה לא אני אמרתי, יש מרכאות.

יהדות, מסתבר, מורכבת מערכים הומניים. זו הוריאציה התכולה של "יהודי לא מגרש יהודי". נוער הגבעות לא יהודי. חזירים קפיטליסטים לא יהודים. אלימים לא יהודים. אפרטהייד לא יהודי. ואם אמא שלך הייתה חזירה קפיטליסטית, מה המעמד ההלכתי שלך? (המניפסט, אגב, מצטט את ההגדרה של לייבוביץ', "יהודי חכם", ל"יהודי הוא מי שמקיים מצוות" (עמ' 75). למה הוא מאמץ אותה רק כשנוח לו, לא יודעת).

אף אחד לא יגיד להם להזיז את הגדר (עמ' 42), ואף אחד לא יקרא להם פראיירים. כי הציוני הלאומי, היהודי החדש, שישב את הארץ וייבש ביצות וחטף קדחת והקים חומות ומגדלים לא היה פראייר. פראייר מי שמשתמט.

המאבק נגד הגדר צומצם לבילעין, אם אכן יש ממש בטענות (עמ' 43). שם, אולי, אם יוכח, נלקחו אדמות לטובת הכפר השכן. רגע, ואדמות שנלקחו לטובת הגדר? ואדמות שסופחו סתם לשטח ישראל? ואדמות בכפרים אחרים? את זה הטוקבקיסט הממוצע לא מכיר. זה כבר מחייב העמקה מתחת לסיסמאות.

את ירושלים צריך להפוך לעיר בינלאומית. אסור לחלק, חלילה. כמו האמא הביולוגית במשפט שלמה (מי שהתחפרה עמוק ביחסי המשפחה שבאופרת הסבון עמישראל-שכינה-אלוהים-ירושלים-ובני דודים ושכנים, לא יכולה להתעלם מהדימוי הזה – פעם ראשונה שאני נתקלת בירושלים בת, לא רעיה או אם). זה לא משנה את העובדה שהפתרון הזה מטופש ולא ישים. השילוש הקדוש האפיפיור-הוואקף-הרבנות הראשית (עמ' 45) לא יכול לנהל עיר. לא בטוחה שהייתי נותנת  לו לנהל קיוסק.

הפלסטינאי (אצלי. במניפסט הוא פלשתינאי. מישהו הסביר לי פעם ששמאלנים כותבים "פלסטינאי" וימנים "פלשתינאי" כי זה יותר דומה ל"פלישתי") בוחר בעתידו לבדו (עמ' 52). כי מחברי המניפסט, בניגוד לסמולן, לא מתשנאים על הפלסטיני, לא דורשים לוותר לו ולא מתייחסים אליו כמו לילדקטן ולא אחראי. גם קטן, הקיצור, הקלות והבהירות באים על חשבון העומק והדיוק. מי שלא מבין את ההבדל בין הצגת דרישות (נניח, להינמע מאלימות) ובין הקביעה שאיכשהו, עם כבוש בוחר את הבחירות שלו לבדו (ואם הוא היה בוחר לא להיות בסגר בסדר, זה היה עוזר לו? ואם הוא היה בוחר לנסוע ישר ולא לעקוף את המחסום?). לא רק בעתיד הורוד (סליחה, התכלת) שהמניפסט מציע לו – גם בהווה. ואללה.

המזרחים. המניפסט מנתק עצמו מהאשכנזים המתנשאים, אבל גם לא מזהה את עצמו עם המזרחים המקופחים הוא לא מכאן ולא משם. הוא מהאו"ם. רק שלא יישבר לו ה"אנחנו". חלילה. רק שלא יהיה מתנשא. אבל ה"שמאל" האמיתי, השורשי – הוא אנשי העליות הראשונות. כשמזכירים יחידות קרביות, המניפסט יודע להזכיר שפעם אלו היו קיבוצניקים וצפונים ושמאלנים. גם כשמזכירים את יישוב הארץ. שם יש לו שורשים. הוא מחובר רק לשמאלנים הטובים. רבין היחיד שניסה לסגור פערים, ואז ביבי קילקל לו. (עמ' 58). מאיפה צריך להזיז את הכסף? מההתנחלויות. להתנחלויות אין עתיד. הפתרון שהמניפסט מציע לשאלות של חברה וכלכלה הוא פתרון קל, כי אין לו מחיר ואין לו אצבע מאשימה – אנחנו בסדר. כולנו. ואנחנו לא נצטרך לותר על כלום. פופוליסטי? דמגוגי? שטוח? אינסטנט? (עמ' 60) כן.

ערבים. הטון מעצבן, אבל מעצבן מהסוג שחוץ מזה שקשה להצביע עליו, הוא עניין של טעם. אני לא אוהבת, אבל אפשר להיות עקבי ואמין ולהגיד רוב מה שנאמר שם. עד ל"התקווה". עד אז, הכל נכון – צריך קודם לתקן מדרכות, וביוב, ומערכת חינוך, ושוויון בתעסוקה. את ההמנון לא צריך לשנות (עמ' 72). למה לא צריך לשנות את ההמנון? למה זה בסדר שאזרח (שווה זכויות, כזכור), צריך לחיות תחת דגל והמנון שמתעלמים ממנו? כי יש גבול. נניח שאת הביוב והמדרכות נתקן בתקציב של ההתנחלויות. מה תהיה עלות תיקון ההמנון? מה אנחנו מוכנים לשלם על זה, ומהכיס של מי אפשר להוציא אותו?

כחלק מהצבא יוקם תת-צבא אזרחי. יהיו בו מחלקות ופלוגות ומשמעת. ומי שלא ישרת לא בצבא ולא בתת-הצבא-האזרחי "יאבד את זכויותיו וגם ישלח לכלא. עם קלון חובה בחוק. ככה מקימים חברת מופת." (עמ' 77. הציטוט מדויק. כולל האיות של הפועל שהיה צריך להיות סביל – בציטוט הזה הקפדתי על קוצו של י'). אילו זכויות? כלמיני. בין השאר: דרכון; הצבעה; בריאות ציבורית; חינוך חינם (מה המשמעות, לאדם בוגר? הילדים שלו? זה תורשתי, העניין?); הכרה למעסיק בהוצאה על משכורת שלו (המשמעות הפרקטית – הזכות לעבוד כשכיר). ההסבר הוא שישראל היא לא דמוקרטיה רגילה, בה אלו זכויות מובטחות – היא דמוקרטיה מיוחדת. אני יכולה לנתח את הפסקה הזו במונחים חוקתיים. אני יכולה לנתח אותה במונחי משפט בינ"ל. אני יכולה להראות איך היא חותרת תחת רעיונות היסוד של דמוקרטיה וליברליזם. לא אעשה את זה, כי זה יקח לי זמן ויעורר מחלוקות בהן הצד שלי יטען "עובדות" והצד שכנגד יטען "אז מה". במקום, אשתמש בטיעון פשוט מאוד – מלבד אנשים עשירים מאוד, המשמעות הפרקטית של הכלל הזה היא מאסר עולם, בהכרח, למי ש"משתמט" מהצבא.

לא התכוונתי לגמור את התגובה במשפט הזה, אבל קצת אחר כך המניפסט נגמר. הם מתחילים לתאר את המנהיג שהם רוצים, ובמקרה הזה – לנתח את דמות המנהיג כפי שהיא מופיעה במניפסט זו המקבילה לבעיטה במישהו שכבר שוכב על האדמה.אם נראה לך שהוא יכול לקום – בבקשה. שוט.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה האישי הוא הפוליטי, פופוליזם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s