סודות מבציר 49.

"כי סוד מתנשא מארבעת רוחות,

סוד משמֹע וסוד מדבר ומראות,

ואין לאמרו בדלתים פתוחות

ואין לאמרו בדלתים סגורות." (אלתרמן, כמובן)

מסתבר שאי שם, בארכיון הצבא (או המוסד, או המכון למחקר ביולוגי (על פי פרסומים זרים)), מסתובבים מסמכים ישנים מאוד שאסור לחשוף. לכל מיני עיתונאים נמאס שהשב"כ, המוסד, ואחרים (לפי פרסומים זרים) מפירים את החוק ולא חושפים מסמכים בני למעלה מחמישים. אז רה"מ שינה את החוק, והמסמכים בני החמישים שהיו אמורים להיחשף קיבלו הארכה, ואין צורך לחשוף אותם עד 2018. עד 2018, כנראה, או הפריץ ימות או החמור ימות. בינתיים היחיד שיחליט הוא שר הביטחון – בלי ביקורת שיפוטית, בלי היוועצות, בלי אף אחד אחר – כי שר הביטחון הוא בלי ספק הרשות המתאימה ביותר לאזן בין אינטרסים של גופי ביטחון ובין חופש המידע וזכות הציבור לדעת, שלא להזכיר ביקורת על החלטות שגויות.

ואם הסודות באמת בעלי אופי ביטחוני, אפילו אם עניינם מבצע קדש ועסק הביש – אז מה, פתאום אחרי כמה שנים כבר אין סודות, ומותר לחשוף מידע ולסכן ככה את ביטחון המדינה? שחס וחלילה ידעו המצרים מה התכניות שלנו ליוני 1967, ואיזה משלוח של נשק חדש אנחנו עתידים לקבל ב1955?

אלא מה? התפקיד שמשחק כאן הסיכון הביטחוני מוטל בספק. גנז המדינה (אחד מהתארים המגניבים שיצא לי להיתקל בהם) תאר את המסמכים שלהם נוגע החוק כ"חלקם הגדול, כמעט כולם, נוגעים בצנעת הפרט ולחלקים אחרים יש השלכות לגבי כיבוד החוק הבינלאומי."

צנעת הפרט מלפני 50 שנה אינה סיבה להסתיר מסמכים בעלי אופי מדיני. ספק האם צנעת הפרט מלפני שבועיים מצדיקה חיסיון גורף כזה. חלק מהמידע שצריך להתיישן בחביות עוד כמה שנים נוגע, למשל, לפיצוץ בית כנסת בבגדד ולפרשת קסטנר (ברור לי ש"הארץ" אינו גוף נקי מאינטרסים בשאלת הארכיונים, אבל אני לא רואה סיבה מיוחדת להניח שהוא ממציא את הטענות האלו).

"השלכות על כיבוד החוק הבינלאומי" היא בכלל סיבה בלתי נסבלת להסתיר חומר. משמעותה של הסתרה כזו היא שיש עבירות שנעברו, עם נפגעים פוטנציאליים, אחראים פוטנציאליים ועבריינים פוטנציאליים – והפרטים הרלוונטיים יישארו חסויים כי למישהו לא נוח לחשוף אותם. הסתרת מידע על עבירות לא עובדת בדיוק ככה. אני יודעת שייתכן ש"כיבוד החוק הבינלאומי" יכול להתייחס להפרת ריבונות של מדינות אחרות שאין לה שום פגיעה בפרט. נניח שסוכנים חשאיים כלשהם חיסלו מישהו בצרפת לפני 60 שנה (על פי פרסומים זרים), וזה היה חשוב עד כדי ליצור סיכון ליחסי החוץ של ישראל – אף אחד בחוץ לא שם לב לזה עד עכשיו?

חשיפת טעויות ותקלות עלולה להביך את מי שאחראי להן (אם הוא חי בכלל. או את שמעון פרס), או לפגוע בקדושת מיתוס בן גוריון ובאמינות של אלבומים על שנות הארבעים. במקרים מסוימים, אולי היא תביך גם את ממשלת ישראל או גנרלים מזדקנים. ברוב המקרים, מדובר בגופים שמסדרים לעצמם מספיק פרשיות מביכות עדכניות בלי להזדקק לעזרת ארכיון. ומניעת המבוכה הזו אינה אינטרס ציבורי – היא ההיפך ממנו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה האישי הוא הפוליטי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s