הדוקרת את העין ומקוממת את הלב

[הייתי בטוחה שזה היה כאן, מסתבר שלא]

טוב, נמאס לי. הגיע הזמן למונולוג רגוז הכולל את המילים "גלעד שליט".
המסמר האחרון היה הציטוט הזה – "כפי שציינו במכתב למנהיג החמאס חאלד משעל, בהתנהלותם זו, מעדיפים מנהיגי החמאס, את האינטרסים הפוליטיים של עצמם על האינטרסים של העם הפלסטיני ובכך מונעים שחרור מיידי של 1000 אסירים פלסטיניים, ובנוסף מונעים את שחרור האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה מהחנק המדיני כלכלי ומהסבל המתמשך שבו הם נתונים כבר מספר שנים כתוצאה ישירה מאחזקתו של גלעד בנינו בשבי כבר 4 שנים", של נועם שליט, שהופיע בכתבה ב"הארץ".
המאבק להחזרת גלעד שליט הוא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לאי מוסריות שאיכשהו מתקבלת בתור מאבק ראוי, ערכי ומחוץ לכל ויכוח

המאבק הזה רע. הוא לא סתם טפשי ומיותר, הוא רע.

(הבהרה – אין לי שום בעיה שגלעד שליט לא יהיה שבוי בשום מקום – אני חושבת שחייהם של אנשים מחוץ לשבי טובים יותר, ואפילו אם היינו מחליטים להכניס לכלא אנשים בעוון שירות בצבא, לא הייתי מתחילה ממנו. אם מישהו היה מציע הסדר מוסרי וסביר להשבתו, סביר להניח שהייתי תומכת בהסדר הזה, למרות שלא סביר שהייתי חושבת שהמאבק לשחרורו שווה מאמץ גם אז. עכשיו, למה המאבק הזה, כמו שהוא היום, רע)
הוא רע לפי ניתוח תועלתני פשוט, אבל זה אחד קל – המשאבים מוגבלים. השקעה במקום אחד בהכרח באה על חשבון מקום אחר. השקעת משאבים מרובים מאוד במאבק האחד הזה באה על חשבון מאבקים צודקים וחשובים יותר.
הוא רע כי הוא מתעלם מהמדרג הפשוט והמקובל שבין החיים לחירות – ברוב מכריע של המערכות המשפטיות שמקיפות אותנו, עונש מוות חמור יותר ממאסר. רבים מתנגדים לעונש המוות בשל אי מוסריותו. אפשר לצמצם את זה, אבל למעשה יש כאן אמירה די ברורה "חיים וחירות – החיים עדיפים". נתעלם רגע ממצדה ודומותיה. המאבק לשחרור גלעד שליט אומר דבר פשוט – מוטב לנו חייל הרוג בקרב (כולל בקרב לשחרורו) ולא חייל שבוי. בהנחה ששבי לא כולל עינויים, ובהנחה שהוספת "גורם עזה" לחישוב הזה לא משנה שומדבר, זו אמירה מוזרה לכל הפחות. (וכן – הבחירה להקים אוהלים ומטות וקבוצות פייסבוק ודומיהם למען שחרור גלעד שליט, ולא לשם מניעת החייל ההרוג הבא בתאונת אימונים, נניח, היא בחירה מוסרית.)
הוא רע כי הוא מצביע על סדר עדיפויות תמוה מאוד ביחס לשחרור אסירים. אם האסירים הפלסטיניים שנמצאים בבתי סוהר בישראל נמצאים שם כי הם רוצחים או טרוריסטים מסוכנים – שחרור מאות מהם כדי להציל את חייו של אדם אחד יסכן עשרות או מאות או אלפי אחרים. לא החלטה הגיונית לפי שום קנה מידה.
אם הם לא פושעים מסוכנים, לא מאיימים על החברה – למה לעזאזל הם בכלא?
אם הם מוחזקים בכלא בתור קלפי מיקוח – נו. מי שמניח שיש אנשים שחייהם חסרי חשיבות ביחס לחייהם של בני קבוצה אחרת לא רק מעצבן דאונטולוגים, אלא איבד כל סמכות מוסרית לתמוך בשחרור שבויים.
הוא רע כי בלי קשר לשחרור שבויים, הוא מצביע על יחס בלתי נסבל לחייהם של אנשים לפי הקבוצה שהם משתייכים אליה – שום תפיסה מוסרית עקבית שאינה כוללת גזענות לא יכולה להצדיק גרימת סבל ממושך (אלו המילים של נועם שליט, לא שלי) לאוכלוסייה של מיליונים, כדי לחסוך סבל מאדם אחד. בעולם שלי, תפיסה מוסרית סבירה לא כוללת גזענות ברמות האלו. (ותפיסה מוסרית ראויה לא כוללת אותה בכלל).
הוא רע כי הוא מנהל מאבק שמתמקד ברגש ולא בהצדקות מוסריות ושכליות. זה הגיוני למערכת יחסים רומנטית, לא להחלטות פוליטיות ומוסריות.
(הוא גם לא יעיל מבחינה מעשית כי הוא מעודד בפועל חטיפת חיילים, שהיא כנראה דבר די נורא מבחינת אנשים בסביבה, אבל האמת היא שזה מפריע לי פחות – אם הדבר הנכון לעשות היו התגובות האלו, וסיכון היה חלק מהמחיר, השקלול היה שונה)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה האישי הוא הפוליטי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על הדוקרת את העין ומקוממת את הלב

  1. ארבה הגיב:

    גלעד שליט הוא סמל. הדרך הפשוטה ביותר להסביר את הנימוקים למאבק לשחרורו כוללת מלים כמו כבוד
    (honor?) חובה, צדק. אבל המלים האלה החלידו מחוסר שימוש בתקופה האחרונה ואני מוצא את עצמי ללא השפה להסביר את זה.
    גלעד שליט יוצר קונפליקט ערכי דומה לזה של רון ארד. אם ישראל נכשלת בלפתור אותו כמו שהיא נכשלה במקרה של רון ארד, התשתית הערכית שלה נפגעת.
    לומר: "פשוט לא משתלם לשחרר אותו" לא פותר את הקונפליקט מסתבר, וצריך לנמק את זה בצורה פחות תועלתנית.

    • interspem הגיב:

      מסכימה בהחלט שמדובר בסמל. האמת, ההכנסה של הדרת כבוד (honor) לכאן היא רעיון מעניין. אפשר לחשוב עליה משני כיוונים. האחד, שמירה על הכבוד, יכול לכלול מבצע אמיץ ומלא גבורה והקרבה, או תפיסת כמות משמעותית של (בני אדם לשעבר)קלפי מיקוח. האחרת, שמבוססת על "חוב של כבוד" – אני לא מצליחה להבין למה מדינה חייבת להציל חייל משבי בניגוד לאינטרס הביטחוני שלה (נניח), אבל לא חייבת למנוע את מותו. אם חיי חייל, כחייל, שווים פחות מחיי אזרח – החוב אליו לא יכול להיות "בכל מחיר". החוב לא יכול לעבור את גובה המחיר שחייל נדרש לשלם.

      נכון שאני חושבת שההנמקה התועלתנית היא החשובה יותר (מדינה היא לא יצור אנושי, הערך היחיד שלה הוא בהבטחת התנאים הטובים ביותר (אושר או הגשמה עצמית או התפתחות אנושית, מה שבא לך) למירב אזרחיה. את החישוב הזה כבר אי אפשר לבצע בלי לשקול עלות ותועלת.), אני חושבת שבמקרה הזה יש גם נימוקים טובים מאוד שאינם מבוססים על תועלתנות להתנגד למה שבלב המאבק הזה – וכמה מהן הזכרתי לקראת הסוף.

  2. עדו הגיב:

    לא מזמן נהרג מח"ט חברון בקרב, הוא נכנס לסמטה צרה כדי לחלץ שני פצועים שנקלעו למארב ובסופו של דבר זה נגמר בעוד הרוגים שנהרגו בשביל לחלץ את השניים ההם. אני לא איש צבא ולא מצוי בפרטי המקרה, אולי היה צריך להביא לשם טנק, לחכות לתגבורת, אולי מבצעית הסיכוי להצליח היה נמוך מדי וסתם הסתערו פנימה (מדובר במח"ט שקצת יותר מבין ממני בלחימה אז מי אני שאערער על שיקוליו , אבל עובדה שבמבחן התוצאה הוא נהרג). בקיצור מאיפה השטות הזאת של לחלץ חייל פצוע תוך כדי סיכון חיים של חייל אחר? התשובה היא פשוטה, אם אני יודע שיחלצו אותי אני אסכים (אולי) להסתער קדימה, אם אני יודע בוודאות שאף אחד לא יסכן את עצמו בשבילי גם אני לא אסכן את עצמי בשביל אף אחד. אם אני מתגייס היום לצה"ל ורואה מה קרה לגלעד שליט אני מבין מזה שאין לי על מי לסמוך ואולי עדיף שלא אהיה בקו הראשון – מסוכן שם. צה"ל נכנס לעומק רצועת עזה ויצא ממנה בלי להוציא את שליט, כלומר הדרך המצ'ואיסטית לא הצליחה או שלא הלכו איתה עד הסוף, מבצע נועז של הקומנדו לא התבצע לאחרונה וטוב שכך, כי להבדיל ממבצעים נועזים אחרים של צה"ל (כולל החילוץ הכושל של נחשון ווקסמן) כאן האוייב מחכה לנו ויודע שאנחנו נוציא מבצע כזה לפועל ברגע שנוכל (לצורך ההשוואה, אם אידי אמין באמת היה חושב שישראל תתקוף באוגנדה , כמה טנקים על המסלול היו הופכים את כל המבצע לאסון). אז מה שנשאר הוא לשחרר מחבלים.
    עכשיו , אם היה החמאס רוצה לשחרר מאות ואנחנו שלושה ארבעה, מילא, אבל כל המשא ומתן הוא על עשרות (מתוך מאות) וכאן זו כבר צביעות. או שאת מניחה שלישראל אין באמת רצון לשחרר את המחבלים והיא מורטת את עצביהם של נועם ואביבה שליט במשחקי 'כאילו' או שהיא כן רוצה לשחרר מאות ורק כמה עשרות מתוכם הם שמעכבים את הכל, האם ישוחררו 350 או שמא 420, כמובן שזה לא אומר שאין שיקולים נוספים ואולי באמת לא צריך לשחרר כל כך הרבה אבל יש לשים את הדברים על השולחן – הוויכוח הוא על כמות ולא על מהות , האם ישוחררו X מאות מחבלים או X+Y זה הכל, זה מה שמשאיר את גלעד בשבי כל הזמן הזה.
    מה שלא ברור לי הוא למה בדיוק המו"מ הזה הוא חשאי, רוצים ללחוץ, באמת ללחוץ על החמאס? תתחילו לפרסם את שמות האנשים שאתם מוכנים לשחרר ושהמשפחות שלהם בעזה יתחילו לבכות למנהיגים שלהם, עד עכשיו הסודיות לא ממש הוכיחה את עצמה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s