וחולפים מועדים וחגים

שלא כהרגלי, אני הולכת לנצל את המקום למשהו שאינו פסימי, אינו מריר, ואינו קשור לפוליטיקה.

[כמו רשומת חוויות מטיול בחו"ל, רק כאן]

אני מאוהבת בירושלים, ואני עוד יותר מאוהבת בה בסתיו. (עכשיו סתיו. מחשיך מוקדם, יש שקיעות משגעות, קריר בערב ויש חגים. הטמפרטורה בצהריים לא רלוונטית לעניין.)

יתרון אחד לשנה שבה אני לא מתחמקת הרחק ברגע שהעונה המפוקפקת הזו מגיעה (זה מזל רע להיות בעיר בישראל ביום כיפור), הוא הגילוי המרגש שהיא עונה נהדרת. כל יומיים חג חגיגי אחר, וכמויות לא הגונות של שקיעות נהדרות ומוסיקה עברית מיושנת ביניהם.

החלק הראשון של הסתיו, שמטרים את ראש-השנה, מתחיל באמצע אוגוסט, בעונה להכנת כרטיסי ברכה. בקיבוץ של ההורים היו מדביקים שנותטובות על הדלתות, וכל שנה הייתי מוצאת את עצמי מכינה כמה עשרות כרטיסי ברכה. מאז אימצתי את האמונה העיקשת שכרטיסי ברכה מודפסים הם שיקוץ (רק שנתיים אחרי שעזבתי את הבית התחלתי להכין דוגמא ולשלוח להורים במייל. לפני זה הייתי מכינה כרטיסים בקיץ ומשאירה אצלם בביקור האחרון-לפני-החג). אז אלו שאני חפצה ביקרם זוכים לכרטיסים מודבקים, מצוירים וכתובים בלא-מגע-מקלדת. אפשר לזהות את החלק הזה של הסתיו לפי הדבק, צבעי המים, חתיכות הנייר שמסתובבות בבית, ו"תקופות השנה" שמתנגן בלולאה.

ואז מגיע ראש השנה. השנה נשארתי בעיר בערב החג (הדבר סגר שבת, ולא התחשק לי לנסוע לצפון בשביל חצי יום), עם אנשים טובים שדאגו לי ושעשעו אותי והפכו את החג שלי לחגיגי וזוהר ומרגש. למחרת נסענו לבאר שבע לדבר. החלק בראש שלי שטורח לשמוע רק את החלקים שמוצאים חן בעיניו ולהשלים את השאר כיד הדמיון הטובה עליו הניח משום מה שאנחנו אוספים אותו ונוסעים לפיקניק [ראוי לציין שזה אותו חלק שהתעקש בדרך שבעת האגמים שהבטיחו לו אגם סגול ואגם בורדו, ותהה למה הם לא נמצאים שם]. במציאות, הזוהרת פחות (שעדיין כללה ציידנית ואוכל ביתי), אכלנו איתו צהריים בלשכת הגיוס אשר בבאר שבע. לדעתי על לשכות גיוס, הוראות לכבות אורות בפקודה(!) ואחים קטנים שמשום מה מסתובבים עם רובה תלוי להם על הכתף לא ניכנס כרגע. מהשאר הייתי מרוצה.

למחרת יצאתי עם יעל להעביר שבת במעין, שהתגלה כיבש. הנוף היה משגע, העוגה שלקחנו איתנו נמעכה קשות אבל נשארה טעימה, רוקנו חצי מבקבוק היין שלקחנו איתנו, וירדנו לתפוס טרמפים חזרה לעיר.

מעטים הדברים המהנים כמו ציד טרמפים המלווה במידה סבירה של יין לבן. קודם כל – זה היה ממש קל. חוצמזה, זה היה ממש כיף. למעשה, זה היה כל כך כיף שחזרנו הבייתה והחלטנו לצרף לחגיגה עוד כמה אנשים וכמה אלכוהולים, ושיחקנו משחקים מטופשים עד שתיים בלילה.

יום כיפור עצמו עבר בלי חוויות מיוחדות. כלומר, מלבד שתיים. הראשונה הייתה תפילה בבית הכנסת הרפורמי. יש אחד בסביבה, והוא חמוד, ויעל ואני הלכנו לשם לכל נדרי. התלבשנו בהתאם (בכלל, יש משהו בלבוש שכולל לבן-חצאית-שרוולים ו"המחשוף שלי לא מוגזם"? שמרגיש קצת כמו דראג. אבל זה דראג חגיגי, וממילא אין לי אשליות שאני עוברת), והלכנו לבית הכנסת כמו ילדות טובות לבושות לבן. אנשים היו נחמדים אלינו עד מאוד, והייתה חזנית עם קול נהדר (היה גם רב, אבל נדמה לי שהיא הייתה חזנית), והייתה אווירה חגיגית ולבנה ויפה. נדמה לי שבפעם הראשונה הבנתי למה בשביל אנשים שמציינים את יום כיפור הוא לא חג עצוב. מבחוץ רואים את הצום והפחד מ"מה אלוהים יכתוב עלי בדו"ח השנתי" והימים הנוראים שלפני, אבל מבפנים הוא חג חגיגי ושמח עם אווירת ההתעלות הזו שנוצרת כשמרכזים מספיק אנשים בחוויה רוחנית משמעותית עבורם. כמו המיסה של חצות בחג המולד, שאפשר להרגיש לגמרי לגמרי מבחוץ. והאווירה הזו הייתה בעברית (החלק שלא היה באחת מקרובותיה המזדקנות), וכללה משפטים ששמעתי פעם במקום אחר ולא ידעתי ששייכים לכאן.

החוויה היפה השניה ביום כיפור היא השוטטות ברחובות ירושלים השקטים, בלי מכונית באופק, כשבכל הרחובות מבוגרים בלבן וילדים על אופניים, ושלווה, והעיר הופכת למשהו שונה לגמרי.

סוכות, טכנית, עוד לא היה, אבל גם לסוכות יש רמזים מטרימים. להסתובב בשוק לפני סוכות זו הנאה מהסוג שאני מקווה לא להתבגר מדי בשבילה אף פעם. דוכנים רגילים ומשעממים בימים כתיקונם מעוטרים בקישוטים ומנורות צבעוניות קטנות, וכל סמטה נראית כמו חגיגה. חוצמזה, יש אתרוגים. לא שפרי שצריך לרשום בטאבו הוא רכישה מתקבלת על הדעת, אבל אפשר להסניף אותם. ובחלק מהמקומות, אם הסמטה צרה מספיק והאתרוגים בשלים מספיק, אפשר להריח אותם גם מרחוק. מעטים הריחות שאני אוהבת יותר מריח של אתרוג, וריח של אתרוגים גם מועצם בגלל העונה הקצרה והנדירה שלהם, שמספיק שכמה ימים אהיה מחוץ לעיר ואפספס אותה. יום אחד מישהו יתחיל למכור אתרוגים פגומים ומשומשים לאנשים נטולי סוכה ואמונה שפשוט משתגעים מהריח שלהם.

חג שמח!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה לפעמים יפה בחוץ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על וחולפים מועדים וחגים

  1. רונן הגיב:

    כל האווירת-לפני חגים הזו ממש חסרה לי השנה. לא שמתי לב שראש השנה הגיע עד השלב שבו חיכיתי שהתפילה תגמר וארוחת ראש השנה תתחיל. מיום כיפור התאלמתי באלגנטיות ולכבוד סוכות אפילו עזרתי לבנות סוכה.
    אבל עדין, אווירת-החגים כאן ממש חסרה.

    • רונן הגיב:

      (אגב, גם השנה קיבלתי שנה-טובה מודבקת? על אלו של השנים האחרונות סיפרו לי רק אחרי כמה חודשים.. אני תוהה אם אני צריך לחפש אחת על המקרר כשאגיע להורים..)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s