קסם מעשי

בואו נעסוק בכישוף. לא המקארתיזם הליברמני הנוכחי, כישוף ממש.

משהו שדניאל כתב[1] הזכיר לי נקודה שכבר מזמן חשבתי לכתוב עליה.

דניאל, מוזה סימפטית שכמותו, הציע להכניס לחוק הפלילי סעיף שיאסור הבטחת טובות הנאה מבורא עולם בתמורה לביצוע שירות כלשהו. ההצעה שלו כללה גם מלקות לעבריינים, אבל ענישה גופנית חורגת מהדיון הנוכחי ולכן נדבוק בחוק הפלילי הקיים.

בחוק העונשין של מדינת ישראל קיים סעיף שיכול להתאים לרבים מהמקרים שדניאל הציע לפטור באמצעות מלקות (זו, כמובן, בהנחה שהחוק לא יעוקם מסביב לשליחי בורא עולם (מטעמו או מטעמם), כפי שהוא נוטה לעשות מדי פעם [2]).

ס' 417 לחוק העונשין: (א) המתחזה לעשות מעשה כישוף בכוונה לקבל דבר, דינו מאסר שנתיים; קיבל דבר בעד מעשה הכישוף או על פיו, דינו מאסר שלוש שנים; לענין סעיף זה, "כישוף" – לרבות מעשה קוסם והגדת עתידות.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על מעשה קוסם או הגדת עתידות שאינם חורגים מגדר שעשוע או בידור, והשעשוע או הבידור ניתנים ללא תמורה, או שתמורתם היא מחיר הכניסה בלבד למקום עריכתם.

המאפיין הראשון (והחשוב) של העבירה, הראוי לתשומת לב, הוא מיקומה בפרק "עבירות מרמה, סחיטה ועושק", וכן הניסוח "המתחזה לעשות מעשה כישוף". החוק מבוסס על הנחה פשוטה למדי אין מכשפים אמיתיים, יש שרלטנים. על מקום המרמה בעבירת הכישוף ארחיב בהמשך.

דגש חשוב אחר הוא על הכוונה המיוחדת בסעיף מטרת ה"כישוף" להשיג דבר, וכאן עיקר העבירה. ה"דבר" שניתן להשיג לא חייב להיות דבר חומרי. טובות הנאה מיניות נחשבות, וכן שירותים שונים.

בעיה אחת בהבנת היחס של מערכת המשפט למכשפים למיניהם נובעת מסוג המקרים בהם מואשם אדם בעבירת הכישוף. ברוב המקרים בהם מוזכרים בכתב האישום מעשי כישוף, אין ספק שמדובר באנשים רעים אנסים, רמאים, גנבים וסחטנים שמואשמים (ובמקרים רבים גם מורשעים) במגוון עבירות, לפעמים מתוך אותה מסכת עובדתית ממנה עולה האשמה בכישוף. במקרים רבים מתייחס בית המשפט לקרבנות ה"מכשפים" כאנשים נואשים, המצויים במצוקה (ובמקרים רבים באים מקבוצות חלשות), וחשופים במיוחד לניצול ומרמה (כישוף מופיע גם בתדירות מטרידה יחד עם מקרים שונים של תקיפה מינית ושל אישומים באונס במרמה, קשר מרתק שלא נעסוק בו הפעם). במקרים רבים בית המשפט מייחס תמימוּת, ואף טיפשוּת, לקרבנות המאמינים למכשפים ומשתפים פעולה עם שיטות ותכסיסים שאינם נתפסים כתואמים לשכל הישר.

הגדרת המרמה היא טענה ש"הטוען אותה יודע או מאמין שאינה אמת" (ס' 414 לחוק העונשין). ביחס לכישוף וכוחות על טבעיים, נראה שבית המשפט מוכן לחרוג מהכלל הזה.

בפרשה מתחילת שנות התשעים (אחד המקרים הנדירים בהם הורשע מישהו בעבירת הכישוף בישראל) [3] העלה סניגורו של נאשם בכישוף (יחד עם עבירות מין אחרות) את הטענה שמעשי הנאשם התבססו על ה"ספרים הקדושים" ויש בהם הפניה (סמלית, אפילו) לכוחו של האל ולא כוחו של הפונה, ואינם מתבססים על "כוחות עליונים על טבעיים" [4]. בית המשפט קבע שלו היה משתכנע שהנאשם אכן פעל באמונה ובתמימות לאור ה"ספרים הקדושים", ייתכן שהיה מקום לזכותו מהאישום בשל טעות עובדתית סבירה (הפגם העיקרי בהגנה, והסיבה שלא התקבלה כלל ע"י ביהמ"ש, היא שהנאשם לא שיתף איתה פעולה, וטען שניחן בכוחות עלטבעיים).

ברור, מכאן, שיש בשיטה המשפטית הכרה במתח מסוים בין האיסורים על פעולה בשם כוחות על טבעיים המיוחסים לבן אנוש, וכוחות כאלו המיוחסים לאל, גם אם נסיבות השימוש בהם דומות. לא ברור מה דינו של מעשה שיענה במדויק להגדרות הכישוף מבחינות אחרות, אך ייצמד לכתוב בספרי קודש מה יקרה, למשל, למי שיואשם בכישוף בגין שימוש ב"מים מרים מאררים" על נשים החשודות בניאוף [5]? האמת היא שלא ברור לי. החשש מתגובה ציבורית לביקורת על נוהג דתי יכולה לשחק תפקיד, אבל גם בלעדיה, הניתוח המשפטי בעניין לא חדמשמעי. גם בלי עיגון בלשון החוק, יש תקדימים בדין שרומזים להבחנה מהותית בין כישוף המעוגן בכתבי קודש מקובלים, וטקסים שנוצרו במוחו הקודח של נאשם בסוף המאה העשרים.

בהמשך קובע בית המשפט שאפילו אם הנאשם האמין בכוחותיו הנסתרים, עדיין ביצע מעשה כישוף המנוגד לחוק. עצם ההתיימרות לשוחח עם מלאכים, או להשתמש בדרכים שונות להשיג תופעות על טבעיות ולהשפיע על חייהם של אנשים מהווה, לפי פס"ד, מעשה כישוף. בית המשפט קובע שביחס לאישום בכישוף לפי ס' 417, אין חשיבות לשאלה האם הנאשם האמין בכוחותיו או לא.

בפרשה אחרת הדיון במשמעות האמונה בכוחות הכישוף והגדרת טיב ה"התחזות" נרחבת יותר [6]. גם כאן, אישומים בכישוף נלווים לאישומים באונס (שנדחים) ומעשה מגונה (שמתקבלים). בדיון בקיום היסוד הנפשי לעבירת ההתחזות לעשיית מעשה כישוף, קובעת השופטת ברמן שהיסוד הנפשי קיים בעצם התקיימות היסוד הפיסי לעבירה. האמירה כאן קיצונית למדי – השופטת אינה מניחה "חזקה" שאם התקיים היסוד הפיסי התקיים היסוד הנפשי, אלא קובעת שהיסוד הנפשי, למעשה, אינו נדרש [ההדגשה שלי] :

"התחזות לעשות מעשה כישוף, כשבכישוף מדובר, הריהי אקוויוולנטית לעשייה עצמה. סבורה אני, שרק על ידי "עשייה מתחזה" אפשר להציג מיצג של שליטה בכוחות נסתרים, עלטבעיים.

דעתי היא, כי עם התגבשות "מעשה הכישוף" אם נראה הוא ככזה לפי קריטריונים אובייקטיביים, מתגבשת גם "התחזות לעשותו" על ידי מבצעו, כי הריהו מעבר לעשייה הטבעית הנתפסת על ידי חושינו.

כאן מצטטת השופטת מפס"ד משנות החמישים, בו נקבע שעצם הכוונה להגיד עתידות ומזלות היא המעשה האסור, אף בלי כוונה לרמות באמירה זו. בזמן מתן פס"ד המצוטט, לשון העבירה הייתה שונה, והתייחסה ל"מתיימר" ולא ל"מתחזה" לעשות מעשה כישוף. למרות זאת, השופטת קובעת שהניתוח המהותי של היסוד הנפשי נשאר זהה. לגישתה, דווקא אמונה חזקה של ה"מכשף" ביכולתו היא מסוכנת במיוחד, ויש להגן על הציבור מפניה.

שתי התבטאויות מעניינות נוספות בפרשה זו. האחת היא קביעת בית המשפט שחזותו הדתית של הנאשם, והסמכות הדתית המיוחסת לו, תרמו להצלחתו לשכנע את קרבנותיו בכוחות הכישוף שלו ולגרום להן לשתף פעולה עם הטקס. גם במקרה זה בית המשפט מתייחס לסטיית הנאשם מהכתוב ב"ספרים הקדושים" שעליהם הוא מסתמך, אבל אינו מזלזל בתפקידה של הסמכות הדתית (הנחזית), כחלק מיצירת הדימוי של בעל כוחות מאגיים. במקרה הזה, סביר להניח שמשקל הסמכות הדתית היה נתפס כרלוונטי גם לו הייתה מעוגנת בסמכות "אמיתית" (רב אמיתי ולא המתחזה להיות רב), כשם שהוא נתפס כרלוונטי במקרים אחרים בהם ניתן משקל לניצולה של סמכות כזו.

האחרת נוגעת לטענת הגנה שטען הנאשם, לפיה מעשיו נעשו מטעמים אלטרואיסטיים וכדי לסייע לפונות אליו. בית המשפט לא משתכנע בקיומם של טעמים כאלו, אך קובע שגם לו היה משתכנע בכך לא הייתה משתנה הקביעה ביחס להתקיימות יסודות העבירה. ספק האם טענה זו הייתה נשמעת במקרה שבו מתקיימים יסודות עבירת הכישוף ואי אפשר להראות על נזק או פגיעה בערכים מוגנים אחרים של השיטה. בכל מקרה, כאשר יש פגיעה כזו, “היו לי כוונות טובות" אינה טענת הגנה.


[1] פרטיות ברשת היא מושג נזיל, אבל הפניה לחשבון פייסבוק של אנשים נראית לי מוגזמת.

[2] דוגמא בולטת מופיעה בעבירת ההסתה לגזענות, ס' 144ג(ב) לחוק העונשין, המוציא מגדר העבירה "פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה לפי סעיף 144ב, ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות."

[3] תפ"ח 411/90 מדינת ישראל נ' חיים חתואל (1993).

[4] איך ניתן להגדיר את האל כמשהו שאינו כוח עליון על טבעי, לא ברור לי.

[5] במדבר, ה', פסוקים ט"ול"א.

[6] תפ (ת"א) 549/90 מדינת ישראל נ' דן ג'רבי פ"מ תשנ"ב(3) 494 (1992).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על קסם מעשי

  1. עדו הגיב:

    זהו אחד המקרים שבהם צריך לתקוף את הקורבנות ולא את העבריינים, כלומר במקום לאסור בחוק על כישוף אולי פשוט נאסור בחוק על טימטום?

  2. פאסט פרוגרסיב הגיב:

    קראתי, ולא הבנתי, את תומכת בחוק הזה?

    לי זה נראה מסוג החוקים, שנאכפים בצורה סלקטיבית מאוד ושצריכים להיעלם מספר החוקים. לי נראה שאם ה"מכשף" (אסטרולוג, הומיאופת, רב, או מכשפה עם קדרה וחתול) מאמין בכוחותיו, והלקוח מאמין בהם גם, ולא נעשתה עבירה אחרת, אין עניין לציבור באכיפה. אם המכשף לא מאמין ביכולותיו, אז הרי יש פה מרמה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s