עוד לא ראינו דם

יונתן שם אור, העורך הראשי של MySay, פירסם טקסט מחריד וצמא דם הקורא להרג חרדים. כתבתי לאתר למחות על הפרסום, וניסיתי להסב את תשומת ליבו לסעיפים הרלוונטיים בחוק הפלילי (להבנתי). תשובת שם אור, כלשונה :

"שלום […],

המאמר נכתב על ידי. אני הוא העורך הראשי של MySay. פרשנותך לחוק הפלילי מרחיקת לכת.

בברכה,

יונתן שם אור"

זו הייתה אכזבה מסוימת – קיוויתי להתייחסות קצת יותר רצינית, או לפחות להכחשה סתמית ועריכת הטקסט כדי להימנע ממטרדים נוספים. אפילו צילמתי אותו כדי להשוות אח"כ. אבל הלאקוניות של יונתן שברה את ליבי, ומאחר שאני לא מומחית גדולה לחוק העונשין הישראלי, הלכתי לבדוק.

המקרה הכי דומה שמצאתי הוא דיון נוסף בפרשת כהנא (ג'וניור) שהואשם במעשי המרדה בשל הפרסום הבא:
"להפציץ את אום אל פאחם! למה כשיצאו ערבים מאום אל פאחם ושחטו שלושה חיילים – שלחה הממשלה להפציץ את החיזבאללה בלבנון במקום להפציץ את קן הצרעות אום אל פאחם?

למה בכל פעם שנרצח יהודי מפגיזים את לבנון ולא את הכפרים העוינים שבתוך מדינת ישראל?

על כל פיגוע בישראל – להפציץ כפר ערבי – קן רוצחים במדינת ישראל!

רק לכהנא יש את האומץ לומר את האמת!

תנו כח לכהנא והוא יטפל בהם".

מסתבר שתיאודור [1] מסכים איתי בנוגע לניתוח העקרוני. בפס"ד נאמר:

נראה לי, כי הערך העומד ביסוד חלופה זו הוא שמירת היכולת של חלקי אוכלוסיה שונים במדינה לחיות זה בצד זה בשלום ובביטחון, ערך אשר נכנהו להלן: לכידות חברתית. תכליתו של ערך זה, הינה שמירה על האפשרות של קבוצות אוכלוסין, השונות זו מזו בהבטים שונים ומגוונים, לדור יחד תחת קורת גג של מדינה אחת. הסתה המופנית נגד קבוצת אוכלוסיה על רקע גזעי או אידיאולוגי המלבה נגדה איבה וקוראת לנקוט נגדה, כקבוצה, באמצעי אלימות, מהווה פגיעה באותו ערך של לכידות חברתית במובן האמור. הסתה כזו גורמת לקיטוב חברתי על רקע של איבה ואלימות. בנסיבות קיצוניות, עלולה הסתה כזו לרופף לחלוטין את ה"דבק" המינימלי המחבר בין חלקיה השונים של האוכלוסיה, ולמנוע אפשרות של חיים משותפים באותה מדינה.[…]

דעתי היא, שפרסום הקורא ברצינות ובלשון ברורה לאלימות כלפי חלק מהאוכלוסיה יש בו "לעורר מדנים ואיבה" במובן הסעיף, וטמונה בו אותה פגיעה שהסעיף מבקש למנוע. כך הדבר אפילו אין הפרסום קורא לאלימות מיידית, אלא כולל קריאה כללית לאלימות נגד אותו חלק באוכלוסיה. יש בפרסום כזה כדי להוביל לשנאה וליצירת אקלים חברתי אשר עלול להוביל, אולטימטיבית, להתפרצותם של מעשי אלימות. פרסום כזה יוצר את הפוטנציאל של האלימות או מצטרף לפוטנציאל כזה העלול להתפרץ במועד אשר למפרסם אין שליטה עליו.

    מסקנתי היא, על כן, כי סעיף 134(ג), כמו סעיף 134 כולו, מגן גם בפני פרסומים אשר אף אם אין בהם פוטנציאל לעורר מעשי אלימות מידיים, השפעתם המצטברת על האקלים החברתי קשה, והם עלולים להביא, בשל האיבה והמדנים שהם מעוררים כלפי חלק מהאוכלוסיה, למעשים מסוג זה בעיתוי אשר אין אפשרות לצפותו מראש. תכליתו של הסעיף כוללת, אפוא, את המטרה לגדוע באיבו תהליך העלול להסתיים, בסופו של דבר, אם כי לא בהכרח באופן מיידי, באלימות.

[עריכה] נאמר לי, בצדק, שההתמקדות בחוק אינה המתאימה ביותר לכאן. הבעיה בטקסט של שם אור אינה חוסר החוקיות שלו או מה היה בית המשפט אומר עליו, אלא הקריאה לביצוע מעשי אלימות חמורים באוכלוסיה שמוצגת כאיום על החברה. בזה הוא לא שונה מקריאות לרצוח ערבים, הומוסקסואלים, משתמטים, או את החשודים המיידיים האחרים. המאמר של שם אור רע לא בגלל שהוא מפר את הסעיף העוסק בפרסום המרדה (סעיף רחב ובעייתי שניתן מכוחו לפסול ביטויים רבים, שחלקם רצויים ולגיטימיים במסגרת ויכוח פוליטי ראוי). המאמר רע כי הוא מטפח מאווירה של אלימות, שנאה, והתרת דמם של "כוחות האופל" (ציטוט), שעד שיחוסלו לא תהיה תקומה לעם.

כמובן, ניתן לטעון שMySay הוא אתר קיקיוני שרוב החומר בו אינו רלוונטי ונכתב ע"י כותבים סוג ב' במקרה הטוב (יש חריגים), ושהפרסום בו אינו מעניין אף אחד מלבד כותבו ושניים וחצי קוראיו (אולי שלושה, אם פייסבוק עובר שבוע שחון במיוחד), ושאם אנחנו רוצות להתמודד עם הסתה לאלימות, אפשר להתחיל ממשהו קצת יותר מרשים מגרסת ה2.0 של אנרג'י. אולי. אבל הפרסום של שם אור קיים, הוא עומד מאחוריו, והטקסט המזעזע הזה מסתובב ברשת, ומקבל תגובות אוהדות. והסתה שאנחנו שותקות ועוברות עליה לסדר היום נשארת בסביבה, ומעבירה את המסר שאין בעיה לקרוא למרחץ דמים, אם בוחרים קרבן שנוא מספיק. ועל כך כבר אמר המשורר:

"זה מתחיל מקטנות, מפעוט-בפעוט,

זה מתחיל משתיקה ומאי-התערבות, […]

זה מתחיל מידיעה מנמקת בלי די,

מה ראוי להציל ואת מי לא כדאי,

זה מתחיל מכאלה אשר מידם

יבוקש ביום-דין חלק-מה מן הדם…

זה מתחיל…-אבל למה נגידה עד תם? –

זה נמשך עוד אפילו היום. [2]

.

[1] אור, מביהמ"ש העליון של מדינת ישראל – פס"ד הרוב בדנ"פ 1789/98 מדינת ישראל נ' בנימין כהנא.

[2] אלתרמן (אלא מי?), נקודת ארכימדס.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה האישי הוא הפוליטי, הכל שפיט והרשות נתונה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על עוד לא ראינו דם

  1. פאסט פרוגרסיב הגיב:

    הטקסט שלו מזעזע, אלים, חשוך והמשפט "טול קורה" זועק מממנו, כנראה שהחוק במדינת ישראל מאפשר להרשיע אותו בעוון הסתה\המרדה.

    את חושבת שגם "רצוי" לשפוט אותו על כך? אני חושב שלא.

    חופש הביטוי כמו שאני תופס אותו, חל על הכל עד כדי קריאה לרצח מפורש. כלומר, לא הבנה בין השורות, אלא קריאה ישירה לרצח. וצריך שהקריאה תהיה מכוונת לקהל הרחב ולא לממשלה, כך, הקריאה, "ביבי הפצץ את בני ברק" (כמו כהנא) צריכה להיות חוקית בעיניי, אבל הקריאה "אחי ואחיותיי, הבה ונצא לשרוף את בני ברק" כבר לא. גם גזענות בוטה צריכה להיות חוקית בעיניי, כלומר לפרסם שהיהודים עושים חמין מדם נוצרים זה בסדר.

    אגב, את הפרוטוקולים של זקני ציון ואת "מיין קאמפף" את מצפה שיהיה מותר לפרסם בציבור? ומה עם פרסומים חדשים מאותו זן?

  2. שחר לנגבהיים הגיב:

    אז לכי ותגישי תלונה במשטרה.
    דיונים בחוק תאורטי זה נחמד – שמירת חוק אמיתית דורשת גם פעולה.

  3. בושה וחרפה!!! אני בטוח שאם ההינו מחליפים את המילה חרדים בערבים ואת יונתן שם אור ב"רב יונתן שם אור" מישה ו כבר היה פותח בחקירה ועוצר את הרב לאור יום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s