חוק החרם, מעבר לכותרות

ממספר שיחות ביומיים האחרונים, נראה שמדובר בהסבר נחוץ – חוק החרם בנקודות: מה זה ומה זה לא. [1]

ובכן, לחוק החרם (כמו לסבתא) אין גלגלים, והוא אינו אוטובוס. קצת יותר ברצינות – הבהרות לחלק מהטענות שנשמעו בימים האחרונים.

  • "החוק הזה ממש לא מצחיק"

אולי, אבל יש דברים מצחיקים ממש שקשורים אליו. נניח, זה שח"כ יוחנן פלסנר (קדימה) אמר בדיון לח"כ דוד רותם שאם הוא יקרא לשטחים "השטחים הכבושים" אולי יוציאו אותו מרשימת "ישראל ביתנו", זה מצחיק. [ובלי קשר – הקישור הוא לאתר "כנסת פתוחה" שהוא אתר נוח וידידותי לכל מי שמתעניינת בפוליטיקה ואקטואליה ישראלית, ואני לא אומרת את זה רק כי המפתחים שלו ביקשו יפה שנתייחס אליהם.]

  • "חוק חדש קובע שמעכשיו אסור להגיד דברים מסוימים".

נכון, אבל חקיקה שמגבילה ביטוי הייתה קיימת גם קודם. לא רק ביטויים כמו איומים או הטרדות מיניות – גם הסתה לאלימות אסורה בחוק הפלילי, וגם הסתה לגזענות (אלא אם היא מבוססת על ציטוטים מכתבי דת וספרי תפילה). גם פגיעה בשמו הטוב של אדם היא ביטוי שעלול לחייב את המפרסם בתשלום פיצויים. אפשר להתווכח על ההבדלים בין הסיכון הכרוך באלימות והסיכון הכרוך בפעולה כלכלית, או בין מטרות הגבלת הביטוי, אבל הטענה שעד עכשיו החוק לא הגביל את חופש הביטוי פשוט לא נכונה, ונובעת מבורות.

  • "אני קוראת לחרם מעל דפי הפייסבוק שלי, ומצידי שיבוא שוטר ויקח אותי"

החוק לא קובע עבירה פלילית, הוא קובע עוולה אזרחית. ס' 2(א) להצעת החוק (חרם – עוולה אזרחית) מסביר זאת במפורש:

"המפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, ועל פי תוכנה של הקריאה והנסיבות שבהן פורסמה יש אפשרות סבירה שהקיראה תביא להטלת חרם כאמור, והמפרסם מודע לאפשרות כאמור, עושה עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליו."

עוולה אזרחית היא מעשה שאדם יכול להגיש בשלו תביעה אזרחית לפיצויים. היא לא עילה למעצר, חקירה, הליכים מינהליים או הליכים פליליים. ישנם מעשים שהם גם עבירה פלילית וגם עוולה אזרחית, אבל החוק לא קובע שקריאה לחרם היא אחד מהם.

  • "אוקיי. אז לא שוטר, לשלם קנס".

שוב, לא. קנס הוא חלק מהליכים מינהליים או פליליים. לא חלק מהליך אזרחי. החוק מאפשר תביעת פיצויים. האם זה משנה למי שצריכה לשלם את הכסף? לא יודעת.

  • "טוב, לא עבירה, עוולה. מה זה משנה?"

הבדל אחד, מעשי, מעבר לתוצאות השונות (פיצויים לעומת קנס/מאסר/הרשעה), הוא שעל עבירה פלילית בד"כ רק רשויות המדינה יכולות לתבוע (יש כמה חריגים לכלל הזה, אבל לא ניכנס אליהם כרגע) – ואז הן מחליטות את מי, וצריכות להשקיע בחקירה, כתבי אישום, פרקליטות וכדומה. לעומת זאת, תביעה אזרחית כל אחת יכולה להגיש, ולנהל את ההליך לפי ראות עיניה.

הבדל אחר נוגע יותר למסר – בד"כ, עוולות אזרחיות נועדו לרפא נזק, גם בלי להטיל כתם משמעותי במיוחד על מי שגרם לו. יש מידה של אשמה, אבל היא אשמה מועטה, אם בכלל. עבירות פליליות נתפסות גם כחמורות יותר, וגם כמזיקות לכלל החברה ולא רק לניזוק המסוים. מציעי החוק בחרו להתמודד עם הקריאה לחרם במישור האזרחי והכלכלי, בשונה מביטויים הנתפסים כמאיימים על שלומם וביטחונם של המדינה ואזרחיה (כגון הסתה לגזענות, קריאה למרד, אלימות, טרור וכדומה). הבחירה הזו מעניינת, כשכותרת הצעת החוק עצמה מדברת על "מניעת פגיעה במדינת ישראל". הצעת החוק אמנם עברה שלבים וגלגולים שונים, וסעיפים שונו, אבל לבחירה עצמה יש משמעות. כדאי להתייחס לדברי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, רז נזרי, בישיבת הועדה שעסקה בהצעת החוק:

"[…] ברמה הכללית, כפי שנאמר כאן, החוק הזה התחיל מסנקציות פליליות שחשבנו שהן בעייתיות ביותר, גם מאחר שבאופן עקרוני, כשמדברים פה על זכויות של חופש הביטוי וכו', עבירות פליליות מול חופש ביטוי זה דבר שגם בעבירות הפליליות הקיימות בחוק העונשין, כמו הסתה לאלימות, הסתה לגזענות וכיוצא בזה – אלה עבירות שאנחנו ממעטים להשתמש בהן, מתוך הכרה בחשיבות עיקרון חופש הביטוי. ולהוסיף על גביהן עוד עבירות שעוסקות, לא סתם בהתבטאויות, אלא בהתבטאויות שנוגעות למחלוקות פוליטיות ולדברים מהסוג הזה, זה דבר שגם לא נכון וגם מיותר. וזאת, מבלי שאני נדרש למשמעויות הבין-לאומיות ולדברים שכבר קיבלנו עליהם ריקושטים איך זה נתפס כסוג של הגבלה של חופש הביטוי. הן נראות כאלה שאתה שם אותן כסנקציה פלילית.
בעקבות ההתנגדות שלנו לסנקציות פליליות סוכם, שננסה לבחון עם המשרדים הרלוונטיים סעיפים אחרים, כלומר, הליכים מינהליים, סנקציות מינהליות – –" [2]

  • "בעצם החוק לא משנה כלום – גם קודם היה אסור לגרום נזק לעסק של מישהו באמירות כאלו".

הטענה הזו מטעה, ומתבססת על הבנה לא מדויקת של דברי ההסבר לחוק – הפסקה השנייה שם אומרת "כבר כיום רשאי אדם שניזוק כתוצאה מחרם כאמור לתבוע בנזיקין, בנסיבות המתאימות, בעוולה של גרם הפרת חוזה או בעוולת הרשלנות". "גרם הפרת חוזה" היא עוולה שנוגעת לחוזה שכבר נכרת – לא לכך שכתוצאה מפעולתי מישהי נמנעה מכריתת חוזה חדש, למשל.

  • "אז עכשיו כל אחד יכול לקחת אותי לבית משפט על זה שאמרתי משהו רע על ישראל (או על מוצרי התנחלויות [3])

אנשים יכולים לתבוע אנשים אחרים על כלמיני שטויות, ולפעמים הם עושים את זה, אבל לא כל אמירה הופכת לעוולה נזיקית. כדי שתתקיים עוולה נזיקית, נדרשים שלושה תנאים:

  1. אשמה (התנהגות עוולתית)
  2. נזק
  3. קשר סיבתי בין ההתנהגות והנזק.

גם בקביעת "פיצויים לדוגמה", שאינם תלויים בנזק (ס' 2(ג)), עדיין נדרש נזק, ויש צורך להוכיח קיום עוולה.

.

[1] הקישור הוא לנוסח ממרץ 2011 – למיטב ידיעתי, זה הנוסח העדכני שעולה כרגע לקריאה שנייה ושלישית.

[2] מתוך הפרוטוקול, כפי שמופיע באתר "כנסת פתוחה" (אמרתי לכן שזה אתר שימושי) – מומלץ לקרוא את הפרוטוקול עצמו, ובהחלט כדאי לקרוא את ההסברים של נזרי – הוא במין ורוד נחמד שכזה.

[3] הקישור הוא להסבר על רשימת מוצרי מזון המיוצרים בהתנחלויות, ש"גוש שלום" ריכזה ואיתמר שאלתיאל ערך לקובץ מצומצם. קריאה להחרים אותם היא עוולה אזרחית, והמטרה של הרשומה הזו אינה לסבך אנשים עם החוק, אלא להסביר איך הוא עובד.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, כיבוש נאור. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על חוק החרם, מעבר לכותרות

  1. Shai Deshe הגיב:

    "אשמה (התנהגות עוולתית)" – אשמח אם תוכל לפרט קצת יותר לגבי הגדרה של התנהגות עוולתית. האם בפרסום מידע מדוייק אך לא מחמיא לגבי חברה מסויימת הבאתי לכך שמאסה קריטית של אנשים הפסיקו להשתמש במוצרי החברה וגרמו לה נזק כלכלי, וניתן להוכיח קשר סיבתי בין המידע שפרסמתי לבין הנזק – האם בית משפט יכול לפסוק כנגדי, גם אם לא קראתי במפורש או במרומז לחרם, אלא רק פעלתי מתוך תקווה שלנוכח האינפורמציה המדוברת אנשים יחליטו להחרים את החברה על דעת עצמם?
    זאת נקודה מאוד קריטית…

    • interspem הגיב:

      זו שאלה מעניינת.
      [בבקשה, אל תסתמך על הניתוח שלי בשורות הבאות כייעוץ משפטי – הוא לחלוטין לא מספיק כדי לבנות עליו הגנה מתביעה פוטנציאלית]
      בחוק איסור לשון הרע יש הגנה מפורשת של "אמת דיברתי". לו המקרה שאתה מתאר היה נידון במסגרתו ולא במסגרת חוק החרם, אין ספק שהיא הייתה חלה בנסיבות כאלו – זו אחת הסיבות שהיא קיימת.
      חוק החרם אינו כולל שום אמירה כזו במפורש, והייתי נזהרת מאוד בפרשנותו לפני שבית משפט יכריע על מה בדיוק הוא חל (אני יודעת שיש טענות שאם הוא יגיע לבג"צ ייפסל בשל חוסר חוקתיות, אבל כרגע נזניח אפשרות כזו).
      בעצם, השאלה שלך כוללת שתי שאלות – איזה סוג מידע פרסמתי, ומה רציתי או צפיתי שיקרה.
      ההגדרה בסעיף אחת מדברת על הימנעות מקשר כלכלי עם גורם רק מחמת זיקתו למדינה, מוסד או אזור בשטחה. לפי פרשנות סבירה, עדיין אוכל להחרים, למשל, מוצרים מזיקים לסביבה שיוצרו בישראל, כי הסיבה לחרם היא אקולוגית ולא קשורה לזיקה לישראל. על פניו, אם הסיבה הייתה גם זיקה לישראל, עדיין הבסיס הוא לא רק זיקה לישראל, ולכן המעשה לא אמור ליפול בגדר החרם.
      אם המידע שהבאת אינו נוגע אך ורק למיקומה של החברה אלא עוסק בחסרונות אחרים שלה – על פניו, לא מתקיימים תנאי הסעיף.
      האם פרסום שנועד להשיג חרם, אך אינו קריאה לחרם, עומד בתנאים שבסעיף? כאן כבר הייתי מכריעה לפי נסיבות. החוק לא מציע הגנה למוצרים ישראליים (או מוסד או אזור בשטח שבשליטה וגו') מפני כל פרסום לא מחמיא, אלא מקריאה לחרם.
      מה שכן, אם אתה מתכוון לפרסם משהו שהוא קריאה לחרם בקריצה, אבל מוסווה כהודעה תמימה שרק אנשים המצויים בסוד העניינים יבינו, אני מציעה לשים לב להקשר.
      מה המשמעות הערכית של קריאות מוסוות לחרם ולאיזה צד בדיוק הן פועלות, זו כבר שאלה אחרת, אבל היא ערכית יותר מאשר משפטית.

  2. פינגבאק: אז איך, באמת, תשפיעי? | Inter Spem et Metum

  3. פינגבאק: סיבוב שני לחוק החרם? | Inter Spem et Metum

  4. פינגבאק: לנסח מחדש את האיזון בין חופש הביטוי לחופש השיסוי | מעונן חלקית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s