ירושלים של ממש

[התנצלות בפני האנשים שטרחו לכתוב לי בעניין (ותודה לכם!) – אחד מניסיונות העריכה-המאוחרת שלי נגמר רע, ואז לא הייתי ליד המחשב המון זמן. ובינתיים הספקתי להיקלע בטעות ובתום לב ללב המצעד על ירושלים – טעות בקנה מידה של מלחמה יבשתית באסיה]

את מה שיש לי לומר על כל "אוהבי ירושלים" שמציפים את רחובות העיר שלי ברגעים אלו ממש, תכולים ולבנים ומדוגלים ונלהבים יתר על המידה, אפשר לסכם במילים של דוד גרוסמן, איש שמבין דבר או שניים באהבה ובירושלים:

(כי לדעתי, מי שאומר על עצמו בכזאת גאווה שהוא 'אוהב ילדים' – ויש די הרבה מבוגרים שאומרים את זה חושב בעומק ליבו שילדים הם מין יצור אחד, כללי, עם פרצוף אחד ואופי אחד; כלומר, שאותם 'אוהבי ילדים' מתייחסים דווקא בזילזול אל הילדים, והרי אף פעם לא שמעתי מישהו שמכריז 'אני אוהב מבוגרים', נכון? אבל אוהבי ילדים נמצאים בכל מקום, ובעיניהם כל הילדים הם מתוקים ורכים, עסוקים רק במשחקים עליזים ויוצאים במחולות כל היום. "הוי," אומרים אותם כסילים מגודלים, "מה מאושרת היא תקופת הילדות!" ואז מתחשק לך להחליק על קודקודם המרובע ולומר: "נכון, ומה מאושרים הם הטיפשים!" ילדים, היזהרו מאוהבי ילדים!)1

אני אוהבת את ירושלים. את מזג האוויר והשמיים הצלולים. את הבניינים היפים, את הסמטאות, את הארמונות של המושבה היוונית. את הנוף ממגדלי הפעמונים, מהגשר של הסינמטק, מהדרך לעבודה. את השקדיות בסוף החורף. את התסביכים שלה והמתחים שלה והאינטנסיביות שלה והאופי שלה. את האוניברסיטה, את ארוחות השישי, את תרבות השוליים, את חנויות הספרים, בתי הקפה, והנגנים במדרחוב. את ההפגנות ומשמרות המחאה והכיכרות והכבישים החסומים. את החזרה ברגל מהפגנה במזרח העיר דרך שכונות שקטות עם נרות שבת על החלון. את ירושלים שהיא עיר חיה עם קצב וייחודיות.

הבעיה שלי היא לא ההצפה של העיר שלי בתיירים נלהבים. כמה שנים בנוכחות קבוצות “תגלית” עושות פלאים ליכולת שלך לסבול תיירים נלהבים ורועשים. על ירושלים ורומנטיקה נדבר עוד מעט, אבל התגובות שטופות האנטגוניזם האלו הן לא קנאה. הן שילוב של אי-נוחות ועלבון.
זה פשוט שהירושלים הזו שהם באו לאהוב, היא לא באמת ירושלים. היא לא הירושלים הזו שכאן ועכשיו.

סגרו לי את המשרד מוקדם לכבוד החג הזה, שהוא כאילו לכבוד ירושלים אבל בעצם חוגג כל מה שרע בה. בשביל להלל את השנאה והכיבוש והפנאטיות והקנאות לירושלים כסמל, שוב מזיזים הצידה את ירושלים של ממש.
העירייה מארגנת מצעדי ניצחון וחגיגות איחוד, ועל הדרך הפסדנו עוד חצי יום עבודה של מורות קבלן ועו"סיות קבלן ומדריכות קבלן שעובדות עם הנוער האמיתי שנמצא ברחובות האמיתיים של העיר הלא-חלומית-בכלל הזו.

ירושלים אחת היא כאן ועכשיו. היא לא עיר מושלמת, היא לא של מעלה. היא עיר עם ארנונה וכבישים ונדלן ותחבורה ציבורית בימי חול, ויום החג שלה יהיה עוד בערך שבוע. העיר שתוצף בתיקוני ליל שבועות היא ירושלים של כאן ועכשיו – ירושלים שמלאה אנשים, ומלאה תרבות ויצירה, הגות ודיון ולימוד. ירושלים שיהודית רק בחלקה, והיהדות שלה בעשרה צבעים שונים (אני לא מסתדרת עם אף אחד מהם, אבל זו לא הנקודה). ירושלים שחיה שסעים ומחלוקות ודו קיום ותלת-קיום.

ירושלים שנייה מנהלת קשרים זוגיים מורכבים עם אלוהים ועמו הנבחר. היא מחכה בחלון לבנים השבים, היא שמחה כשכולם יושבים לשולחן, היא מקבלת הזמנות לחתונות ומשתתפת בטקס. לפעמים היא אם דואגת, לפעמים היא קריה נאמנה ששומרת בקנאות על הדרת-כבוד מאהביה. לפעמים היא קריה נאמנה פחות.
זאת ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל דם, ויש לה היום יומולדת. וכל העיר מלאה כרזות לציון יום ירושלים, ואת מסתכלת עליהן ותוהה איזה מין דבר זה לעשות למישהי ביומולדת שלה, לעזאזל, ואיך מכל הדברים הטובים שאפשר להגיד עליה שומדבר לא מגיע לרחובות שגורמים לך, ליום אחד, להתגעגע ללחות והעשן והבניינים המכוערים של תלביב.

1מתוך "יש ילדים זיגזג", עמ' 72.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה האישי הוא הפוליטי, לפעמים יפה בחוץ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על ירושלים של ממש

  1. מרים הגיב:

    יפה. במיוחד "הדרת-מאהביה" מה שלא התכוונת בזה 🙂
    היא גם העיר שבה משרד המשפטים היקר שלנו, עשה אירוע ליל שבועות על טהרת מרצים גברים וגם העיר בה נשים *דתיות* (להבדיל מחרדיות) הפנימו את מה שצורחים להן באוזן כבר זמן מה על "צניעות" ומחלקות את הרחובות בעצמן להפריד בין מפתות למתפתים http://room404.net/?p=52834. מזדהה עם השורה האחרונה, יותר ויותר עם כל יום שעובר 😦

  2. איתי_88 הגיב:

    יש גם תופעה כזו בחיים הפרטיים. קורה שאדם מתאהב נואשות באיזה פנטזיה ומשליך אותה על אדם אחר.
    לפעמים הורים מנהלים מערכת יחסים שלמה עם התינוקת של הזיכרונות שלהם, דרך הבת הממשית והבוגרת.
    לי תמיד מזכירים דברים כאלו את חברון. חברון, שיכלה להיות מה שציפו ממנה – עיר מדהימה עם המון חיבור למסורת ולדת, היא בעצם פיסת קרועה מלאה באנשים שסובלים. עיר של יגונות ומרירות.
    זה הוויה סכיזופרנית. חיים בקליפה. התבוננות בקליפה. רגשות קליפתיים. תרבות של שיגעון, כמו שאמר ר.ד. לאינג.

  3. ר.בקצה הגיב:

    אם כל כך רע, איך זה שכל כך טוב?
    או במילים אחרות, מדוע ערביי מזרח ירושלים מתעקשים לחיות תחת שלטון ישראלי?
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4064685,00.html

    לא סיפרת להם שהכיבוש זה רע?

  4. עדי סברן הגיב:

    עוד על כך בפרויקט "שישה ימים ביוני" היפה מאוד שעשו לפני כמה שנים
    http://erev-rav.com/archives/12992

  5. יערה הגיב:

    יפה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s