ארונות וקופסאות

הייתי בת עשרים כשגיליתי שסטרייטיות קיימות.

זה נשמע כמו משפט מפלאייר של "חושן" או ניסיון להציג דברים בהפוךעלהפוך, ואולי הוא גם זה, אבל הוא גם האמת.
מזתומרת
"גיליתי שסטרייטיות קיימות"? אז מה חשבתי שיש לפני זה? שהעולם מתחלק ללסביות וגברים?
זה לא בדיוק ככה
.

הרשומה הזו מתחילה בשיחה עם האבא של הכלבלב, לפני כמה חודשים.
עסקתי בהתמרמרות משעשעת על מספר דברים במקביל, ביניהם כל הרעיון של ביפוביה והדרה ונראות ביסקסואלית, ובתוך הרטינה שלי על כמה שנראות ביסקסואלית זה שטויות ולא צריך להתעסק בזה שזרתי ערימה של אנקדוטות אישיות קטנות, שהראו לי שאולי לדבר על ביסקסואליות זה לא כזה רעיון מיותר למרות הכל.

פראצ'ט כתב פעם שאישי וחשוב זה לא אותו דבר. מאחר שאני ביסקסואלית גרועה, אני לא חושבת שזה כזה חשוב. ננסה אישי הפעם.
נתחיל מהאמצע
. לפני כמה שנים, ישבנו על הדשא באוניברסיטה ודיברנו על זה שבעצם יש שתי יציאות מהארון. אחת החוצה, זו שבה מספרות לחברים ולמשפחה (או שלא), והשנייה פנימה, כשאת מבינה את זה בעצמך.
את השיחות מהסוג הראשון אני זוכרת מצוין
. אחת הייתה בערך בגיל 22, עם אמא, שהקפיצה אותי אחרי ליל הסדר לאנשהו, שאלה את מי אני פוגשת, אמרתי לה, והיא קיבלה את זה יופי.
כמה חודשים לפניה
, בשיחת טלפון עם מי שהיה החבר הראשון שלי (היינו ביחד יותר משנה, בתיכון), סיפרתי לו שאני בקשר רומנטי עם בחורה. מה שלא ידעתי אז, וגיליתי בשיחה אחרת, שנתיים אחר כך, שהוא הבין מהשיחה ההיא שאני לסבית, ובמשך שנתיים הסתובב עם המחשבה שמי שהייתה החברה הראשונה שלו והייתה בקשר זוגי איתו במשך יותר משנה, בכלל לא נמשכת לגברים

יציאה מהארון מהסוג השני, פנימה, לא הייתה לי אף פעם.
אחרי השיחה ההיא עם האקס ניסיתי לעשות קצת סדר. את שתי הבחורות הראשונות שידעתי בזמן אמת שאני נמשכת אליהן הכרתי בי"ב. הייתי די בטוחה שבין גיל שש עשרה לשמונה עשרהתשע עשרה משהו השתנה, אבל לא היה לי מושג מה ומתי. בדקתי תכתובות ישנות, שאלתי חברות אם הן זוכרות שדיברנו על זה – לא מצאתי כלום. זה שיגע אותי. הרגשתי כאילו יש לי חור בזיכרון. כאילו רובד שלם של החיים שלי פשוט נמחק לאורך שלוש שנים. הרי לא חייתי בכזו בועה. היה לי אינטרנט. קראתי ספרים. הכרתי מספיק מסגרות רדיקליות. ידעתי מה זה נטייה מינית. השתתפתי בוויכוחים על הומופוביה. ידעתי מה הנורמה. לא יכול להיות שלקחתי את האובססיה לחפור ולנתח ולדבר ולעבד ופשוט הנחתי אותה בצד לשלוש שנים, ועוד בשאלה מעניינת וסקסית כמו נטייה מינית. לא מצאתי תשובה.

אבל כן מצאתי שיחה מגיל עשרים, בדירה של הג'ינג'ית, לילה אחד אחרי העבודה. אני לא זוכרת את המסגרת, אבל היא כנראה אמרה משהו על זה שהיא נמשכת לגברים, אני כנראה הגבתי ב"סבבה, בסדר, נמשכת לגברים, אוקיי, הגיוני, כמו כולן, אבל את נמשכת קצת לנשים מדי פעם, לא?”.

מזתומרת לא? בכלל? באמת? זה נראה לי נורא מוזר.
נשים הרי נמשכות גם לנשים. זה ידוע. זה ברור. גברים (סטרייטים) הם קצת הומופובים, אז הם מתרחקים מהכיוון הזה, אבל לנשים אין את הבעיה הזאת. הן כל הזמן מתלהבות ממראה של מישהי אחרת, מאיך שהיא זזה, מהקסם שלה, מתחבקות, הולכות יד ביד, כאילו, בסדר, את לא נמשכת לרוב הנשים, הגיוני. אבל יש כאלו שאת נמשכת אליהן בכל זאת. לא?

גיליתי שיש סטרייטיות שלא נמשכות לנשים. גם לא לשתייםשלוש בשנה.
הצעד הבא היה די מתבקש
. אם יש סטרייטיות כאלו, אולי יש יותר מאחת. אולי בעצם הג'ינג'ית היא סטרייטית טיפוסית? בשלב הזה לא הייתי צריכה לצאת מהארון, אבל הייתי צריכה לצאת מהקופסה.

כל הרעיון הזה די משעשע אותי. אנחנו רגילות לזהות קטיגוריות שקופות עם סטטוס קוו ומה שמקובל ומה שמיינסטרים. ובדרך כלל זה באמת ככה. יצא לי לשבת בלא מעט שיחות בהן כל הנוכחות הניחו, בתמימות, שכולם בחדר סטרייטים. מדויק יותר – אף אחת לא חשבה על אפשרות אחרת. בולט יותר בשיחות על הומוסקסואליות ונטיות מיניות אחרות (הטרוסקסואליות, כידוע, זו לא נטייה מינית). לפעמים הייתי מעדיפה שיהיו פחות פוליטיקלי קורקטיים ויותר הומופובים, אבל שלא יקחו כמובן מאליו שאני סטרייטית. יכול להיות שלא לקחת אפשרויות כמובנות מאליהן זו הבחירה הראויה והרגישה והמודעת. אבל אני תוהה אם העיוורון הזה אינו, בסופו של דבר, תגובה אנושית וכמעט מתבקשת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Glad to be gay, אל תקרא לי מותק, מכניסה דברים לקופסאות.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על ארונות וקופסאות

  1. נגיד הגיב:

    מה שמצחיק זה שאני עברתי אותו דבר, אבל בדיוק אותו דבר, זאת אומרת שעד איזה גיל 18 הייתי בטוח שכל הנשים הם קצת בי. זה מצחיק בגלל שאני גבר, הומו, ואני ידעתי שגברים הם לא בי כי ידעתי שאני לא בי אבל כל הבנות שסביבי החליפו בין גברים לנשים איזה פעם בשבועיים אז הייתי בטוח שככה זה פשוט אם נשים…

  2. hilanoga הגיב:

    ניסחת עכשיו משהו שתמיד הרגשתי שהוא נכון, אבל אף פעם לא ידעתי לתאר במילים.
    תודה לך על זה.

    אני תמיד אומרת שאני לא מבינה "משיכה קטגורית" (אני נמשכת לבני אדם, למה לאנשים כל כך דחוף לשים בני אדם בקופסאות של נמשך\לא נמשך?), ודי ויתרתי על העיסוק המתיש בהדבקת שמות למיניות שלי.

  3. בוז'י-מויי הגיב:

    הילה אהבתי את המשפט האחרון. אכן מתיש.

  4. דנה הגיב:

    הא, כמוני כמוך – רק שאני סוג של הנחתי מגיל מאד צעיר שכולם בי עמוק בפנים. זה בעיקר נבע מזה שלא הבנתי איך משיכה מינית בעצם עובדת עד גיל 19 בערך. מה, אם את מחבבת את הבן אדם, ידיים זה ידיים ופה זה פה, לא? אז מסתבר שלא. אפילו אצלי זה לא כזה פשוט.
    אבל מגדר עד היום נראה לי (רגשית, כן? לא אומרת לאף אחת למי להימשך!) דרך מופרכת לחלוטין להחליט עם מי לשכב. אפילו צבע עיניים מרגיש לי יותר קריטי.

  5. דנה הגיב:

    זה לא חייב להיות עניין של פוליטיקלי קורקט – לפעמים האופציה הזו פשוט לא נמצאת במודעות. הפעם הראשונה שבה נתקלתי באדם כלשהו מחוץ לארון הייתה בקורס בצבא – אחת המפקדות. לפי איך שהיא נראתה ונשמעה היה לי מאוד קשה לקבוע אפילו שמדובר בבחורה, עד שנזכרתי שלגברים בצבא אסור לגדל שיער עד הכתפיים. הנחת העבודה שלי לא הייתה "היא לסבית", אלא "הנה בחורה שאוהבת להראות כמו גבר". גם אני, לפעמים, אז מה?
    כמובן שכשבשיחות אחר כך העליתי את האופציה הזו אנשים הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח.

  6. פינגבאק: פרסום רע « האחות הגדולה

  7. ארך אפיים הגיב:

    זה קצת אוף טופיק, אבל אני גדלתי על הספרים של דן בן אמוץ והייתי קצת מנותק חברתית, והייתי משוכנע לגמרי שכל הקטע של אקסקלוסיביות מינית ביחסים זה משהו עתיק כזה שעבר מהעולם עם העבדות וחגורות הצניעות. מי שנתנה לי את "השיחה" זאת בת זוג שהיה לה חבר, והיא קלטה מתישהו שאני ממאדים. היא ישבה והסבירה לי את עובדות החיים והחברה, והשביעה אותי בנקיטת חפץ שחס וחלילה לא אספר לאף אחד על מה שיש בינינו, ועשרה חס וחלילה ומלח מים שלא אשתף את החבר שלה (שגם היה חבר טוב שלי). בהתחלה דווקא הייתי מבסוט, זה נראה לי מה זה אקזוטי, כאילו נכנסתי למכונת זמן ומצאתי את עצמי בתוך רומן מהמאה התשע-עשרה, אבל אחר כך, שהענין התפוצץ והחבר גילה, וכל כך כאבה לו הבגידה הכפולה שהוא ממש לא התאושש מזה לתקופה של שנים, הבנתי שזה ממש ממש לא מצחיק. עד היום מתכווצת לי הבטן לחשוב על זה, ובאמת שעברו מאז המון שנים. וסליחה על הפלישה ואת מוזמנת למחוק אם זה לא מתאים.

    • interspem הגיב:

      מה פתאום למחוק?
      קודם כל, זה מעניין. שנית, מופיעות בזה המילים "בנקיטת חפץ".

      • ארך אפיים הגיב:

        לא יודע, נהייתי זהיר. כשגבר לבן מסתובב בין גדרות המגדר הוא אף פעם לא יודע מתי יתפוצץ עליו מוקש. אז כדי לשמח אותך עוד, אספר (אם לא נתקלת כבר) שבסוף שנות השמונים, תקופת האינטרנט המוקדם, כשאנחנו החלוצים ייבשנו ביצות והדברנו את המלריה, עוד לא היה ווב בכלל וכל האינטרנט היה אימייל וקבוצות דיון, מן פורומים כאלה. אז מצאתי פורום נחמד של בי-סקסואלים אמריקאים, וגיליתי שהם משתמשים במילה "מונוסקסואלים" לתאר את המשעממים האלה, הסטרייטים והגיי, שנמשכים רק לבני מין אחד. ממש גרמו לי להרגיש מוגבל, הזונות. לא נתקלתי בזה מאז וחבל, כי לדעתי זה נפלא. מי לוקח על עצמו להפיץ את זה מחדש?

  8. תמר הגיב:

    אני דווקא כן הייתי מודעת לעניין הזה, וזה לא היה דבר חיובי. עד גיל עשרים ומשהו הרגשתי שאני חריגה ומשונה – לפעמים נמשכת לגברים, לפעמים לנשים, לפעמים גם וגם, לפעמים למגדר אחד בשטח ולאחר בפנטזיות. הייתי בטוחה שמשהו אצלי דפוק. רק כשנחשפתי לראשונה לתיאוריות קוויריות הרגשתי הקלה – הנה מישהו שחושב כמוני: שלא צריך לנסות בכוח לקבוע לאילו מגדרים בדיוק אני נמשכת, שזה לא מה שמגדיר אותי כאדם, שמותר להחליף ולשנות ולהיות לא אחידים ולא עקביים. עד אז אנשים מסביבי ניסו כל הזמן למיין אותי ("אז את בי? אז בעצם את סטרייטית שמדי פעם נשמכת לנשים? אולי את הומופלקסיבל? או הטרופלקסיבל? או פאנסקסואלית?"), וכיום אני יודעת להגיד להם – עזבו אותי מהגדרות, אני נמשכת למי שסקסי/ת בעיני, וזהו.

  9. שי ל הגיב:

    מעניין. אני תוהה כמה מזה היא הנטייה שלנו להניח דמיון של אחרים לנו. משהו בסגנון אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך כהנחה שאם אתה שונא הם ישנאו, למרות שיש דברים שאנשים מסויימים אוהבים או שונאים ואחרים מרגישים אליהם הפוך.

    אגב אם כבר מגדר ונטיות מיניות, את לא מבלבלת פה בין סטרייטים לסתם הטרוסקסואלים? פשוט לפני כמה שנים יצא לי לדבר עם כמה סטודנטיות למגדר על זה שסטרייט זה מעבר לסתם משיכה מינית לבני המין הנגדי אלא גם חוסר פתיחות מסויים. מאז לדוגמא אני מגדירה את עצמי כהטרוסקסואלית ולא כסטרייטית.

  10. Yael הגיב:

    אני חוזרת לפוסט שלך פעם בשנה בערך, כי הוא מנסח בדיוק ובבהירות את מה שאני מרגישה. בקיצור, בכל זאת יצא לך לא רק אישי אלא גם חשוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s