מי באש

[קודם כל, הקדמה – אם זה לא ברור מהאמור למטה, אני לא שופטת אדם שמתוך כאב ומצוקה בחר להתאבד. למות – באש או בתלייה או ברעב – זו בחירה איומה ונוראה, אולי הבחירה האיומה ביותר מבין אלו שעדיין לגיטימיות. אבל זו בחירה, היא אפשרית ולפעמים היא נכונה. אני מאמינה שאדם יכול להגיע לכאב נורא כל כך שהוא מעדיף למות ולא להמשיך לחיות, ואת עוצמת הכאב רק הוא יודע.]

הייתי מעדיפה לקרוא יותר דיווחים על הפגיעה ואי הצדק שבמעצרים מנהליים, ופחות על האסירים ששובתים רעב בכלא. הייתי מעדיפה לקרוא יותר דיווחים על השיטה הכלכלית הדפוקה, האטימות, הרשעות והקרבנות שלהן, ופחות דיווחים על אדם ששרף את עצמו מתוך תסכול וייאוש מכל אלו. הקרבן שעושה מעשה נואש הוא כתבת שער טובה יותר מהמערכת שדחפה אותו לשם. יש צבע ודרמה וסיפור אנושי קורע לב, שאינו באמת הסיפור.

הבוקר שלי התחיל בהצפה של אש, "כולנו משה סילמן", ודיבורים על צל"שים וטרופלדור. והקרבה. וגבורה.
ואולי הגיוני שהשלב הבא אחרי שכולנו היינו חאדר עדנאן הוא שכולנו נהיה משה סילמן.
אנחנו חיות בחברה שמציפה אותנו בכל כך הרבה מסרים מזעזעים ורעיונות נוראים, שלפעמים גם כשאנחנו מצליחות להתעורר ולהיאבק באחד אנחנו לא שמות לב שהאחרים נשפכים מכל מעשה שלנו.
אז אנחנו כבר לומדות שהשיטה הכלכלית לא עובדת, ולומדות לראות את האנשים שנופלים בשוליה, ולמדות שהממשלה נגד העם, ולומדות קשרי הון-שלטון, ועדיין, אנחנו לא שוכחות מספיק.
אנחנו לא שוכחות שטוב למות בעד ארצנו, אנחנו לא שוכחות כמה נעלה להקריב את עצמך למען מטרה, אנחנו לא שוכחות שבמותם ציוו לנו את החיים. אנחנו לא שוכחות שתמות נפשי עם פלישתים[1].
סיפור על אדם שערב אחד קם, ומתוך ייאוש ותסכול העלה את עצמו באש, נוגע ברגשות ובעצבים החשופים בעוצמה שהתסכול והייאוש שלא נגמרו באש לא נוגעים. והוא מזכיר משהו. הוא מזכיר הקרבה, והוא מזכיר גבורה, ולימדו אותנו להעריץ את הרעיונות האלו. לימדו אותנו לראות במוות למען מטרה הוכחה לצדקת המטרה. לימדו אותנו לראות במוות כלי. בדלק נדביק הגופות ללבנים ובניין המולדת נקים.

הזדהות.
ברור לי שיש אנשים, גם אלו שעל הקיר שלי, שחשים הזדהות עם קרבנות של השיטה. אבל אלו שאני מכירה, שפרסמו תמונות ומשפטים בנוסח דומה (ואולי יש אחרות שאיני מכירה ולהן סיפור אחר) הן לא "קרבנות של השיטה" באותה מידה. לא קרבנות מספיק כדי שהתאבדות על רקע כלכלי תהיה באמת אפשרות מובנת. לא קרובות מספיק כדי להכיר את כל השלבים שדוחפים אדם לכזה ייאוש מתוך עוני. וה"הקרבה" הזו (וכבר נתקלתי במילה הזו כמה פעמים מאז הבוקר, היא לא משהו שאנחנו דורשות מעצמנו.

אני מבינה את הסולידריות. ולמרות שאני באופן כללי לא מתה על סיסמאות "כולנו" (כי לא כולנו. ממש ממש לא כולנו. רובנו לא אף אחת ש"כולנו", ולא קרובות לשם – לא כולנו חאדר עדנאן ולא כולנו גלעד שליט ולא כולנו גילה אדרעי), לא תהיה לי בעיה חמורה עד כדי עם מגמה המונית של "כולנו ויקי וענונו".

התאבדות היא דבר מזעזע. היא זכות של כל אדם, אבל בטח לא דבר להלל. בטח לא דבר להזדהות איתו בהתלהבות. בטח לא מוות בשריפה. ואם הסיסמא החדשה של מחאה שאמורה לדאוג לבני אדם, לשלמותם, לזכותם לחיות בכבוד היא "כולנו משה סילמן", משהו כאן מאוד, מאוד, מעוות.

לפעמים ניסיון התאבדות הוא זעקה. זה קורה. זה לא אומר שזה טוב, זה לא אומר שכדאי, אבל זה קורה. אם אנחנו מצפות משידורי הרדיו להתמקד בדיווחים על אדם שהצית את עצמו אחרי שהשיטה הכשילה וייאשה אותו, אם אנחנו חושבות שאדם שהצית את עצמו הוא סיבה מיוחדת לעוד פעולה, לעוד הפגנה, לעוד תשובות – אנחנו אומרות שלהצית עצמך זה עוד כלי בארגז. ואנחנו אומרות את זה לאלו שנגמרו להם מעט הכלים שהיו להם מלכתחילה. אם שומדבר אחר לא יעבוד, נסו להצית עצמכם מול עמידר.
הבחירה למות למען רעיון היא נוראה פחות מהבחירה להרוג למען רעיון, אבל היא עדיין בחירה רעה. לגיטימציה לבחירה הזו היא תמיכה בכך שיש רעיונות ששווים שאנשים ימותו בשבילם. שיש הצדקה מוסרית לרעוב למוות כדי להפסיק את הכיבוש, או להישרף כדי לשנות את השיטה הכלכלית. ושמי שבוחר לעשות זאת הוא גיבור.
לא המקום שלי לשפוט את מי שנגמר לה הכוח להיאבק מאבק שאני לא מכירה. אבל לארגן הפגנות חירום ולהציף את המדיה בפורנוגרפיה של אש ומכתבי התאבדות זה כבר לנקוט עמדה. זו כבר הצדקה. זו תוספת למשחק הציני של עלות ותועלת – אולי אם אבעיר את עצמי, יהיה מספיק רעש ומישהו ידאג לילדים שלי.

אני פמיניסטית. אני מפחדת משיח של גבורה והקרבה. יש לו דרך מאוד מסוימת לצייר מאבק, דרך מאוד מסוימת לצייר בחירה מוסרית נעלה, דרך מאוד מסויימת לצייר מודלים לחיקוי. אני מעדיפה את הגיבורות שלי חיות למען המאבק שלהן, לא מתות למענו. בכלל, אני מעדיפה שלא יהיו לי יותר מדי "גיבורים". שיח שמחבר גבורה והקרבה ומהלל את המוות מפחיד אותי. יותר מדי שנים ליד מערכת החינוך, כנראה.


[1] לפני כמה שנים הייתה כתבה ב"העיר", נדמה לי של אורית שוחט, שהיללה את סרבני המצפון הכלואים, וקראה לתלות תמונות שלהם בחדר הילדים. פולחן הגבורה וההקרבה נעוץ הרבה יותר עמוק ממה שאנחנו חושבות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה האישי הוא הפוליטי, עוני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על מי באש

  1. יניב מאיר הגיב:

    נראה לי שאותו ייאוש הדוחף אדם לשרוף את עצמו הוא הייאוש הגורם לאנשים להיתלות בכל אירוע, טרגי ככל שיהיה, כמקור תקווה שהפעם המאבק יצליח. אותו ייאוש לא במובן של עוצמתו, שכפי שציינת בצדק מציף את הקורבנות השונים של השיטה במידה שונה, אלא במובן של מחוללי הייאוש – אלו שיצרו את השיטה ומשמרים אותה.

    כל מילה בסלע.

  2. queerolla הגיב:

    אני ממש מסכיםה, ותודה על המילים האלה.
    אני מוצא את עצמי לא מעט ברגעים מציפים לא מצליחה למצוא מילים, וזה חשוב לדבר אל מול דברים שמאלימים אותנו דום. ככה אנחנו גורמות להן להפסיק. אז שוב, תודה.

  3. youarenormal הגיב:

    אם יש גיבורים, זה רע בגלל שדיבור על גיבורים הוא, באופן מסורתי, דיבור גברי על גברים – דיבור מכליל שמשאיר בצד אנשים שלא באמת יכולים או יכולות להיקלט בכור ההיתוך של סיפור הקורבן-גיבור-מוסד-ארצנו (?). מנגד, דיבור פמיניסטי-נשי אינו מכליל (ולכן), אינו ממית (ולכן), גיבורותיו חיות (ולפי כך – עדיף) – האם זה, פחות או יותר, מה שנאמר כאן?

    אינני יודע הרבה על בניית חברה – אף פעם לא ניסיתי לעשות את זה. אבל, מבחינתי – המעמד התרבותי של הסרבנים כגיבורים-חיים ושל מר סילמן כגיבור-מקריב (ולפי כך קרוב למוות) הוא אותו מעמד – זה של סמל. נראה לי שבמעמד כזה, מרגע שמשהו עוזב את רשות היחיד ועובר לרשות הרבים, מתחילה להיבנות חברה.

    וכאן נראה לי שאי אפשר לומר שסמל של גיבורה-חיה או גיבור-חי הוא לא מכליל. כי כשם שיש אנשים שיעדיפו לא להיכנס לאותה רשימה של אנשים שמזדהים עם מר סילמן, ישנם כאלו שיעדיפו לא להזדהות עם הגיבורות-החיות.

    • interspem הגיב:

      לא מאמינה שמכל הדברים שמגיעים הנה, דווקא את התגובה הזו וורדפרס בחר לסמן כתגובת זבל (מזל שהצלחתי להציל אותה בזמן – לדעתי זה היה מאוד הירואי מצידי).

      תודה.

  4. איתמר הגיב:

    מומלץ לקרוא את סיפורו האמיתי של האיש : http://haoona.com/article_i.asp?id=1068

    • interspem הגיב:

      לא לגמרי בטוחה איך זה קשור לנושא הרשומה. ובניגוד להרבה ויכוחי פייסבוק מהיומיים האחרונים, הרשומה הזו אינה עוסקת ב"האם ועד כמה הממשלה אשמה, והאם מדובר בלוזר סדרתי או בקרבן אומלל של המערכת". אדם יכול להיקלע למשבר נפשי אמיתי גם בלי להיות טלית שכולה תכלת.

    • ליטל הגיב:

      איתמר, אני אגיד לך משהו. שנה שאני פעילה במאבק לדיור ציבורי. לא היה אפילו מקרה אחד! אחד! שבו לא קפץ מישהו ואמר על המקרה שהוא לא דוגמה ושהאדם הזה רמאי, גנב, פרזיט, אדם עם הפרעות אישיות, שונא אדם וכו' וכו'. אז קודם כל, הפסקתי לקרוא את זה אחרי כמה פעמים, כי נמאס לי. אבל יותר חשוב, אני לא רואה מה זה משנה בסופו של דבר. משה סילמן הנכיח כאן מצוקה פוליטית. נגיד ותוכיח שהוא לא דוגמה טובה למצוקה שהוא הנכיח – המצוקה עדין קיימת ועדין צריכים לעסוק בה.

  5. ליטל הגיב:

    אי אפשר שלא להסכים עם מה שכתבת. אני שונאת את הסיסמאות האלה של כולנו X. אתמול שכנעתי את הפעילים להחליף את זה, למרות שבהפגנה בלית ברירה צעקתי את זה גם אני. וכשרצו להדפיס תמונות שלו בגדול להפגנה זה צרם לי מאוד והצעתי שלא לעשות את זה. יותר מזה, כבר בהתחלה כשעוד לא היה ברור מה מצבו, אנשים דיברו עליו כמת, כי המוות היה משהו שהיו צריכים בשביל הפאתוס.

    מצד שני השאלה היא איך כן. איך כן לדבר על זה. מה כן לעשות עם זה. איך להתמודד עם זה שמישהו פוגע בעצמו כמעשה פוליטי, שהוא מצית את עצמו וצועק תוך כדי צדק חברתי. כי ההתעלמות גם היא לא באה בחשבון בעיניי. ומשה יצר כאן סיטואציה שהיא מאוד מבלבלת. ניסיונות התאבדויות על רקע כלכלי יש הרבה וגם מקרים שאכן מסתיימים במוות והתקשורת לא ממש מתענינת בזה אף פעם, גם הציבור לא. יותר מזה אתמול התקשרו לבקש ממני עוד שמות של אנשים שרוצים להתאבד, והתחננתי ממש בפני הכתבים והעורכים שייקחו גם אנשים שהם במצב לא קל, אבל שלא רוצים להתאבד, להיפך, שרוצים להתאחד עם עוד אנשים, ולהרים ראש ולהאבק. אנשים שהם מנהיגים. ואפילו עוד יותר נשים. כי בעיניי אם מצד אחד מבהירים שיש כאן פצצה מתקתקת, וזה בדיוק מה שיש כאן לצערי, אבל מראים עוד פנים, של תקווה, ומאבק מתמשך, וחיבור בין בני אדם- אז זה אפקטיבי. נתתי להם טלפונים של ויקי וענונו, זהבה גרינפלד, אתי חן, שפרה ביטון, לואיז סמרקורן, סמירה קאדי. ואף אחד מהם לא עשה את זה! אף אחד! הם כולם פנו רק לסיפורים על ייאוש מוחלט ואיומי התאבדות.

    האלימות של השיגרה היא שקופה לחלוטין. בכל שנה מתים עשרות מחוסרי דיור. ובעיניי מה שמשה ניסה לעשות זה לפגוע בעצמו בפומבי, בצורה כל כך קשה, כדי להנכיח את האלימות שבשיגרה, האלימות הכלכלית, האלימות של הוצאה לפועל וכו' ולכן השאיר מכתב שהוא כתב אישום נגד המדינה. וזה דווקא, לפחות בעיניי, לא מכתב התאבדות רגיל, הרי לא מצוין שם שום דבר מלבד המפגשים הקשים שלו עם מוסדות המדינה. באיזשהו אופן הוא מביא שם את עצמו כדוגמה. ככה הוא היה גם בשיחות בטלפון, מדבר רק על האישי שקשור במוסדות המדינה, ורק על מה שקשור במוסדות המדינה שנוגע לו אישית.

    אין לי כאן איזו מסקנה, זה באמת מאוד מבלבל. להפוך אותו לגיבור ולסמל זה דבר רע. אני מתה מפחד שיתחיל פה גל כזה של מעשי פגיעה עצמית, אבל מצד שני אני מרגישה שאסור לנו לרוקן את המעשה מהמטען הפוליטי שלו, ושמאוד קשה לעשות את זה בלי ליפול למקומות שתארת. כי אם האדם באמצעות פגיעה נוראית בעצמו הצליח להנכיח את האלימות של המוסדות האלה- אז בעיני רבים הוא ייתפס כגיבור.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s