על (חוסר) הטיפול בעינויים

"הָעִנּוּיִים הִנָּם, כְּמוֹת שֶהָיוּ, רַק הָאֲדָמָה קָטְנָה
וְכָל הַדְּבָרִים קוֹרִים כְּאִלּוּ מֵעֵבֶר לַקִּיר מַמָּשׁ¹.”

ישראל חתמה על האמנה נגד עינויים ונגד יחס או עונש אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים (אמנת העינויים)² ב1986, אישררה אותה ב1991, והגישה כבר ארבעה דוחות תקופתיים לועדת האו"ם נגד עינויים. עבר מספיק זמן כדי שתבין את התחייבויותיה לפי האמנה ותפעל בהתאם.

בין השאר, האמנה מחייבת לנקוט אמצעים אפקטיביים למניעת עינויים, לאסור על עינויים בחוק הפלילי ולקבוע עונש הולם בגינם.

כמו כן, היא מחייבת בחינה שיטתית של שיטות חקירה ומתקני מעצר במטרה למנוע מקרי עינויים, לאפשר הגשת תלונות ולקיים חקירה מיידית ובלתי תלויה כאשר יש חשש סביר שהיו עינויים. זה באמנה. בישראל הסידור קצת שונה.

בסוף שנות השמונים הגבילה ועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של השב"כ (ועדת לנדוי) את השימוש החוקי בעינויים בישראל ל"לחץ פיסי מתון" במקרים של פצצות מתקתקות, ודרשה מחוקרים להעיד בבית המשפט את האמת בלבד. הלחץ לא תמיד היה מתון, הפצצות לא תמיד היו מתקתקות, והשב"כניקים לא תמיד אמרו את האמת. בסוף שנות התשעים, בג"צ אסר גם על אמצעי הלחץ ה"מתונים". גורמי הביטחון שנהנים מחשאיות וחסינות ידועים בכבוד שהם מפגינים כלפי שלטון החוק וזכויות אדם, ועכשיו הכל בסדר.

אין דין

המילה "עינויים" לא מופיעה בחוק העונשין הישראלי. אין עבירה כזו. מה כן יש?

יש כמה עבירות תקיפה כלליות שאפשר להחיל על עינויים, ועבירת "לחץ של עובד ציבור", לפיה: עובד הציבור העושה אחת מאלה, דינו – מאסר שלוש שנים:

(1)משתמש, או מורה להשתמש, בכוח או באלימות נגד אדם כדי לסחוט ממנו, או מאחר שהאדם יש לו ענין בו, הודיה בעבירה או מידע בדבר עבירה;

(2)מאיים על אדם, או מורה שיאיימו עליו, בפגיעה בגופו או בנכסיו, שלו או של אחר שהאדם יש לו ענין בו, כדי לסחוט מן האדם הודיה בעבירה או מידע בדבר עבירה.

ככה לא נראית עבירה חמורה. שלוש שנים זו עבירת "עוון", כלומר עבירה מהמדרג השני (מתוך שלושה) בחומרתו. זו החשיבות שמייחס המחוקק הישראלי לעינויים. לשם השוואה – העונש על המרת דת ועל ארגון הימורים הוא שלוש שנים.

העונש על תקיפת שוטר הוא שלוש שנים, ועל זה קבוע גם עונש מינימום. אין עונש מינימום לשוטר שתוקף אותך. לשב"כניק שתוקף אותך אין עונש בכלל, אבל לזה נגיע אחר–כך.

ועדת העינויים של האו"ם רואה חשיבות רבה בקביעת עבירת עינויים מוגדרת ונפרדת מעבירות תקיפה אחרות. לפי הועדה, הגדרה ברורה ושימוש במונח "עינויים" מגבירות את המודעות לחומרת העבירה ולצורך בעונש הולם. עצם קיומו של איסור מפורש מחזק את אפקט ההרתעה, ומאפשר לציבור לעקוב אחרי התנהלות המדינה, ובמידת הצורך להתריע בשל הפרות של האמנה³. כל הדברים האלו חסרים במקרה הישראלי. הצעות לקלוט את אמנת העינויים בדין הישראלי צצות בכנסת מדי פעם, אבל איכשהו הן אף פעם לא מובילות לשינוי בחוק. לא ששינוי כזה יפתור את כל הבעיות ביחס לעינויים, אבל הוא צעד חשוב בכיוון.

אין דיין

בדו"ח לנדוי נקבע שיש להתמודד עם חקירות השב"כ במסגרת שלטון החוק וגילוי האמת, ושלא לפעול ב"דרכם של הצבועים, המכריזים על דבקות בשלטון החוק, תוך העלמת עין מן הנעשה מתחת לפני השטח". כל קשר למציאות מקרי בלבד.

בג"צ (בפסק דינו של השופט רובינשטיין) החליט בשבוע שעבר⁴ שהיעדר חקירות על עינויים בידי חוקרי שב"כ זו לא בעיה לטיפולו. כ-600 תלונות שהוגשו ליועמ"ש בשנים2008-2011, לא נגמרו אפילו בחקירה פלילית אחת. על הרשעה וכתב אישום אין מה לדבר. בית המשפט מכיר בכך שמנגנון התלונות הקיים (עובד שב"כ שזהותו חסויה, ממונה בתיאום עם ראש השב"כ וכפוף לפרקליטות המדינה) מעולם לא הביא לפתיחת חקירה פלילית. הוא פשוט לא חושב שהמנגנון פגום מיסודו ושמתפקידו להתערב בעניין.

ביחס לעתירות של עצורים מינהליים, ציטט רובינשטיין את עצמו כי "במרבית המקרים הללו איננו מתערבים ולא נכתבים פסקי דין מלומדים, אך לא מעטים המקרים שבהם עמדתנו בדיון החסוי מובאת בפני גורמי הביטחון לשם הקלה, ויש לה תוצאות בהמשך…". מן הראוי להסביר לכבוד השופט רובינשטיין שבג"צ הוא ערכאה שיפוטית גבוהה, לא עובדת סוציאלית⁵. תפקידו אינו להביע עמדה חסויה ולבקש בדיסקרטיות מגורמי הביטחון שיעשו טובה ויקלו קצת. הוא אמור לדרוש מרשויות המדינה להקפיד על חוקי מדינת ישראל ועל כיבוד זכויות האדם.

רובינשטיין, באנדרסטייטמנט של העשור, התייחס ל"תרבות ארגונית לא ראויה" בשב"כ, כפי שנחשפה בפרשת נאפסו ודו"ח לנדוי. מישהו צריך להסביר לכבוד השופט שתרבות ארגונית לא ראויה זה לאחר לישיבות ולרכל על קולגות. עינויים, הסתרות ועדויות שקר, לעומת זאת, הן עבירות חמורות. דקויות מהסוג שבית דין גבוה לצדק בעל תרבות ארגונית ראויה צריך היה להיות מודע אליהן.

אפשר היה לצפות שהסטנדרטים הקבועים באמנת העינויים (שלא לדבר על עצם קיומה של אמנה כזו) יוזכרו בפסק הדין, כדי שנדע שכבוד השופט היה לכל הפחות מודע לקיומם ולמחויבות ישראל כלפיהם, ובחר להתעלם מהם מסיבותיו שלו. אבל רובינשטיין כנראה מסתפק בתרומתו לקידום המשפט הישראלי בהחלטה שנתן על סמכות בית המשפט העליון בשבתו כגננת, ולא רואה צורך לדרוש ממדינת ישראל לעמוד בסטנדרטים בסיסיים של הגנה על כבוד האדם וזכויות עצורים.

בדו"חות לועדת האו”ם, ישראל טוענת שבתי המשפט מקבלים בתיקי עינויים החלטות דומות לאלו שהם מקבלים בתיקים של עבירות חמורות אחרות. האמנם?

בין המקרים שישראל מנופפת בהם כדוגמה לטיפול משפטי במענים: שלושה מגבניקים שהכו קטינים פלסטינים באגרופים ובאלות, בעטו בהם, והכריחו אחד מהם לאכול חול ואבנים, חטפו עונשים שנעו בין שישה לעשרה חודשי מאסר בפועל. בדו"ח שהגישה לועדת האו"ם ב-2007 טענה המדינה שערערה על קולת העונש ושההליך מתנהל בפני ביהמ"ש, למרות שבקשתה למחוק את הערעור כבר התקבלה באפריל 2006, כשנה וחצי קודם לכן. כנראה שהשב"כ לא היחיד שמתעלם מהאמת כששואלים אותו על עינויים.

ביחס לשב"כניקים, ישראל לא מזכירה שום תיק פלילי מהשנים 2001-2005 (לא היו כאלו). מהתיקים שבהם כן התקיים הליך משמעתי, ארבעה הובילו למתן הערות כלליות לחוקרי שב"כ ואחד, כנראה חמור במיוחד, נגמר בלא פחות מנזיפה(!).

הפסקה הבאה היא ציטוט מפסק דין, אחד מהמקרים המעטים בהם מענים ישראליים ראו בית משפט מבפנים, כנאשמים. 

לאחר מכן, הכניסו הנאשמים 1-4 את סמיח למטבח המלון, שם הורו לו לעמוד בפינה, נאשם 2 הכהו באגרופים לפנים ולבטן, בעט בו וכיבה סיגריות על ידו השמאלית. אחד מהנאשמים הורה לסמיח לרדת לקרקע, תוך שהוא הולם באגרוף בבטנו. נאשמים 1, 3 ו-4 הטילו את מימיהם לתוך קופסת פלסטיק. נאשם 1 הצמיד את נשקו לראשו של סמיח והורה לו לפתוח את פיו ולעצום את עיניו. סמיח סירב לפתוח את פיו, והנאשמים 1 ו-3 שפכו את השתן לעבר פיו ופניו. כשניסה סמיח להתרומם, קפצו עליו נאשמים 1-4 והפילו אותו לקרקע, כשאחד מהם שם את קנה הנשק בפיו, ושניים הלמו באגרופים בבטנו, תוך שהם מנסים בשנית לשפוך את השתן לפיו. לאחר מכן, זרק נאשם 1 את תעודת הזהות ואת הכרטיס המגנטי של סמיח לתוך שלולית השתן שנוצרה על הקרקע, והורה לו להרים את הכרטיסים הספוגים בשתן באמצעות פיו, תוך שנאשמים 1-4 דורכים על גבו ויורקים לעברו. משלא הצליח המתלונן להרים את הכרטיסים בפיו, הרים אחד הנאשמים את הכרטיסים, הניחם בכובעו וזרק אותם החוצה דרך החלון. לאחר מכן, הורה נאשם 3 לסמיח לקפוץ דרך החלון, וכשזה לא היה יכול לזוז, הוא נזרק על–ידי שניים מבין הנאשמים 1-4 דרך החלון. כתוצאה מהכאתו בידי הנאשמים, נגרמו לסמיח שטפי דם.

העונשים שקיבלו הנאשמים במעשים המתוארים כאן (ובמעשים נוספים) נעו בין שמונה לארבעה עשר חודשי מאסר בפועל. המילה "עינויים" לא הוזכרה בפסק הדין אף לא פעם אחת. לפחות זה לא נגמר בנזיפה.

.

1 שימבורסקה, "עינויים". הרשומה הזו מבוססת על ניסיון לדחוס כמה עשרות עמודים של דוחות, פסקי דין ומסמכים אחרים לכמה מאות מילים. הרבה נקודות חשובות ולא מעט ניואנסים נשארו על רצפת חדר העריכה.

2 Convention Against Torture and Other Cruel, Inhuman or Degrading Treatment or Punishment (English text here, Hebrew translation here)

3 Committee Against Torture, General Comment II.

4 בג"צ 1265/11 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ביום 6/8/12.

5אני מעריכה את העבודה הקשה והשוחקת שעובדות סוציאליות עושות, ואני עובדת עם כמה עו"סיות שבלי ספק עושות מלאכתן בכשרון, מסירות ומחויבות מוסרית ששופטים מסוימים בביהמ"ש העליון היו יכולים ללמוד ממנה.