בנות בצריח

ארבעים קצינות בדימוס שלחו מכתב לראש הממשלה, בו הן קוראות לו להימנע מכניסה קרקעית לרצועת עזה. המכתב מסתיים בכך שהחותמות מבקשות "באמצעות יוזמה זו לעודד נשים לפעול ולקחת חלק אקטיבי, איכותי וחיוני בשיח הצבאי–בטחוני בישראל.” [הדגשה במקור, נוסח מלא של המכתב ניתן למצוא כאן].

מודעות לבעייתיות שביוזמה הזו, ציינו הכותבות כמענה לביקורות אפשריות כי "כדרכו של פמיניזם ליברלי, אנו סבורות שנשים צריכות להיות חלק מדיון מקצועי, רלוונטי ומציאותי בו הן יכולות לתרום מניסיונן ומתפיסתן המקצועית. כמו בכל תחום אחר בחיים: אקדמיה, פוליטיקה וכו'. ישנן נשים רבות אשר יכולות לתרום לסדר היום הצבאי–בטחוני ואין סיבה שלא יעשו זאת. יש כמובן מקום לעוד יוזמות נשיות רבות מכל תחומי החברה. יש מקום לכולן.”

המכתב הזה מדגים כמה מהבעיות העיקריות בשיח הפמיניסטי–ליברלי, בפרט כשעומדות על הפרק שאלות של צבא ומלחמה (ולא "צבא וביטחון" – ביטחון זו קודם כל היכולת ללכת ברחוב, להיכנס למשרד, לצאת למסיבה ולהישאר בתוך הבית בלי לחשוש לחייך ולשלמותך. בני זוג הרגו בשנה האחרונה יותר נשים מכל הטילים של הג'יהאד והחמאס ביחד, אבל זו, מסתבר, לא בעיה של 'ביטחון').

הכותבות מציינות שעד עכשיו, מכתבי קצינים נשלחו ע"י גברים בלבד, וגם לנשים יש מקום בדיון הזה. אבל ההרחבה של השיח המדיני–צבאי מגברים לנשים שדומות להם מספיק כדי לקבל לגיטימציה זו יוזמה בעייתית מאוד.
קודם כל – היא בעייתית כי היא מניחה שהקצונה היא מאפיין רלוונטי לשיח, אולי אפילו 'כרטיס כניסה' לדיון. שיח שמניח שהמוסדות השמרניים, הכוחניים וההיררכיים בחברה שלנו הם בסדר, כל עוד גם נשים יכולות להשתתף בהם, הוא לא באמת שיח פמיניסטי. המכתב עצמו, חשוב לציין, לא כולל שום התייחסות לניסיון רלוונטי בתוך המערכת, תפיסה אסטרטגית, או תוכן מוסף כלשהו שהרקע בקצונה מאפשר לכותבות – זה עצם התואר 'קצינה' שחשוב.
שנית, ברמה מסוימת המכתב הזה מקבל את ההנחה המובלעת שזכויות נשים וייצוג נשים כרוכים ב'דמיון לגברים'. זו פרשנות בעייתית מאוד של שוויון–כהשוואה, שמקבלת את ההנחה שגבר סטריאוטיפי מסוים מאוד הוא אמת המידה שלנו, והזכויות שמקבלות קבוצות מוחלשות תלויות בכמה הן דומות לו¹.

צורת המחשבה הזו, של הגבר הטיפוסי כמדד שאליו מושוות כל מי שדורשות זכויות או הכרה, היא גם צורת מחשבה שמעודדת התעלמות מחוויית החיים הייחודית של נשים, ניסיון מיוחד או סכנות שמאפיינות אותן יותר. כך, למשל, נפגין עיוורון כלפי הצורך של נשים בהגנה שאינה קשורה, ואינה צריכה להיות קשורה, להגנה דומה שגברים מקבלים. בהקשר הזה, אפשר לחשוב על הצורך של נשים במניעה והגנה מפני אלימות במשפחה או אלימות מינית , בלי קשר לשאלה עד כמה גברים זקוקים להגנה כזו.

היכולת של נשים לפעול ולקחת חלק בשיח 'איכותי' בהקשר זה תלויה בדרגה אליה הגיעו במערכת גברית, כוחנית, שאינה רואה בהן שוות. מנקודת מבט של פמיניזם תרבותי (אין מה לעשות, לפעמים צריך), גישה כזו מבטלת את התרומה האפשרית של נשים שאינן דומות מספיק לגברים, אינן קצינות בצבא, ואינן חלק מהשיח ה”צבאי–ביטחוני”, ויש להן נקודת מבט ייחודית וקול שחשוב שיישמע, הנוגעים להשלכות של פעולות צבאיות מסוימות על האוכלוסיה האזרחית.

אין מקום לכולן
לא פחות חשוב, הלגיטימציה הזו לקצונה כזכות להשתתף בדיון מקשה מדירה עוד יותר את רוב הנשים מהשיח – אלו שאינן מעוניינות או אינן יכולות להגיע לתפקידי קצונה.

ביסוס של שיח שבו 'גם נשים משתתפות – כקצינות' למעשה מעביר את הנשים ה'חזקות' (הקצינות) לצד הגברי של הדיון. למה זה מקשה על נשים להשתתף?

הצבא מקדם מקצועית קודם כל גברים מרקע מסוים, וכשהוא מהווה מקפצה עבור נשים, אלו לרוב יהיו נשים מרקע סוציו אקונומי ועדתי מסוים, במצב גופני מסוים, עם השכלה מסוימת ומתגוררות ביישובים מסוימים². לרוב הנשים אין קריירה צבאית שמהווה מקפצה לשלב הבא, להיפך. כל חיזוק של מבחן 'מה עשית בצבא' כמקנה זכות ויכולת להשתתף בדיון הציבורי, מרחיק ממנו את אלו שלהן אין אותה המקפצה – רובן, עדיין, נשים. עלה התאנה של "אבל הנה, תראו, יש נשים שלוקחות חלק בדיון" מקשה עלינו להבחין בקול הנשי שנעלם ממנו, ופוגע בלגיטימציה והסיכוי של עובדות סוציאליות נטולות פז"מ משדרות (נניח) להשתתף בדיון ציבורי סביב שאלה שמשפיעה על כולנו. בשיח הזה אין מקום לכולן, וכל זמן שלקצינות מגיעה תשומת לב מיוחדת, גם לא יהיה.

ואם כבר נשים בשיח צבאי–מבצעי – מסתובבת ברשת קריקטורה שמציגה את שלי יחימוביץ' “ניצבת לימין" ביבי. בציור מופיעים גם שני גברים במכנסיים ומעיל רוח, גבר שלישי בחליפה. יחימוביץ' (פוליטיקאית מרכזית ומועמדת לראשות הממשלה, כן?) לבושה בקסדה מקורננת, חצאית מיני, וחזייה.  כי אי אפשר ללעוג לפוליטיקאית על התבטאויות בשיח צבאי–מדיני בלי התייחסות ישירה למיניות נשית (הביטוי העליון להשפלה, אין חדש תחת השמש), ועדיף גם צ'יינמייל ביקיני.

1 טיעונים מסוימים על הצורך בהכרה בזוגיות לסבית/הומוסקסואלית 'כי הן בדיוק כמונו', מבוססים על התפיסה הזו. ההכרה והתמיכה מגיעה לא משום שהיא ראויה בלי קשר לדמיון אלינו, כחלק מהכבוד שאנחנו מייחסות לאוטונומיה בלי קשר לאופן שבו היא ממומשת.

2 כתבתי על זה קצת, והתפתח דיון בנושא בתגובות, כאן.