הטקסט הבא הולך להיות פשטני להחריד. זו לא רשימה ממצה. זו לא רשימה יסודית. זו לא תכנית פעולה.
נשים שנרצחו ע"י בני זוגן:
2009: 8
2010: 18 (או 20 – ר' כאן]
2011: 23 [נתונים כאן]
2012: 9 [עד תחילת נובמבר – כאן. בפרטים על עצרת יום המאבק באלימות כלפי נשים (יום ראשון הקרוב, ה25.11) כתוב שנרצחו 14 נשים.].
הרוגים בתאונות עבודה:
2009: 42
2010: 52 [הנתונים ל-2010 ו-2009 מכאן]
2011: 64 [מכאן]
2012: 20 (מחצית ראשונה, כאן )
רובם עובדים זרים, פלסטינים, חלקם ישראלים ממעמד נמוך שעובדים בבניין ותעשייה. בדיוק הקבוצות שהחוק הישראלי נוטה להגן עליהן (כתבתי על זה בהרחבה כאן1)
הרוגים בתאונות דרכים:
2009: 348 [נתונים מכאן]
2010: 387 (נתונים מכאן]
2011: 399 [מכאן]
2012: 255 (עד תחילת נובמבר, כאן)
לפי הטענות כאן, הפניית תקציבים ויצירת תמריצים להגברת בטיחות הן הדרכים היעילות ביותר לצמצם מקרי מוות בתאונות דרכים. או במילים אחרות: כסף. תקציב פיתוח התחבורה בשנת 2011 עמד על 6.7 מיליארד. תקציב משרד הביטחון עמד על 48.8 מיליארד.לא שזה אומר משהו.
אזרחי ישראל שנהרגו בידי פלסטינים (בגדה ובישראל)2:
2009: 3
2010: 6
2011: 11 (שלושה מהם כתוצאה מפגיעת טיל או רקטה)
2012: 4 (במהלך מבצע עמוד ענן).
[מקור: אתר בצלם, כאן. כן, הם מפרסמים גם נתונים על ישראלים שנהרגו בידי פלסטינים, הבוגדים האנטישמים האלו]
התעלמתי כאן מהמון דברים – מאמצי אכיפה ומניעה, פגיעות אחרות, גורמי מוות אחרים, הרוגים פלסטינים בעזה ובגדה, מקרי מוות כתוצאה מזיהום סביבתי או התייבשות בקיץ או קור בחורף.
וזה מעבר לבחירה הצינית להחריד לספור מתים כאילו שזו אינדיקציה למשהו. וכאילו שלדחוס חיים שלמים שנקטעו, אנשים עם שם וגיל ומשפחה וחברים, לסטטיסטיקה קרה, זה בכלל משהו שהגיוני לעשות.
בשבוע האחרון לא היה אפשר לראות חדשות על שום דבר מלבד מבצע בעזה וטילים בדרום, דיווחים וכתבות ומאמרים מכל זווית אפשרית. סיקור והתייחסות שאי אפשר אפילו לחלום עליהם ביחס לשום סיכון אחר לחיי אדם. בואו נדמיין רגע שהחל מה25 בנובמבר (יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים), כל הכותרות הראשיות, והמשניות, והציוצים והסטטוסים (מלבד אלו שעוסקים בפנדות שמתעטשות, כמובן), יעסקו במשך שבוע באלימות כלפי נשים, יספרו לפוליטיקאים הישגים וכשלונות בתחום, ויבדקו מי השקיע כמה ואיפה. מופרך לגמרי, נכון? אבל בני זוג אלימים הרגו בשנה האחרונה יותר ישראליות מטילים. מספר הנשים נרצחו על ידי בני זוגן בשנה שעברה בלבד קרוב מאוד למספר הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים מאז עופרת יצוקה עד היום.
עמיר פרץ נשלף השבוע מהאוב, עם המשקפת והאחריות שלו לכיפת ברזל ודרישות לבקש סליחה. מה היה קורה אם פרץ, מנהיג עובדים ששיחק על הקלף החברתי, היה שומר עליו ובודק כמה יעלה להגן על פועלי בניין מנפילה מגגות? על זה אף אחד לא מדבר. גגות הם לא סיכון ביטחוני. גם לא גברים מכים. גם לא כבישים רעועים, זיהום אוויר וסל בריאות מצטמק.
אבל מה שיותר ציני מספירת המתים שלי שם למעלה, זה שמי שמת בלי שחמאס יהיה מעורב בעניין נדחק לשוליים, אם בכלל מדברים עליו. כמעט כאילו שזה לא הסכסוך שמשנה בגלל המוות, זה המוות שמשנה בגלל הסכסוך.
מעונן חלקית 
פוסט מעולה, אני רק אנטפק ואומר שהיום מת מפצעיו אזרח נוסף שנפגע מרקטה.
וטוב שלא ספרת את החיילים כאזרחים, בעוד התקשורת מתייחסת אליהם כשווים הרבה יותר.
הקטע בטילים זה שאפקט האימה הרבה יותר גדול מכל הדברים האחרים שהזכרת.
אשה שנרצחת על ידי בעלה זה בדרך כלל לא משהו מפתיע ולא יכול לקרות לכל אחד באקראי. בדרך כלל יש הרבה סימנים מקדימים לזה בדרך כלל מי שזה עשוי לקרות לו יודע על כך מראש.
ככה גם לגבי פועלי ביניין, אם אתה פועל בניין, אתה מראש לוקח את הסיכון שיכול להיות שתיפול ותמות.
תאונות דרכים כנראה גם נתפסות כמשהו כזה. הדעה הרווחת (שאולי לא קשורה למציאות) היא שאם תנהג בזהירות וכחוק הסיכוי שלך למות בתאונה נמוך. ובכל מקרה, כל מי שנכנס לאותו לוקח על עצמו את הסיכון הזה.
טילים לעומת זאת זה משהו אחר. זה משהו שנופל עליך מהשמיים ואין שום דרך להמנע ממנו או לצפות אותו. בגלל זה אפקט האימה הרבה יותר גבוה ואיתו גם אפקט הסקסיות של לדבר על זה.
נשים נרצחו ע"י בני זוגן,
אבל אזרחי ישראל נהרגו ע"י הפלסטינים?
נקודה מעניינת.
הפיגוע הכי מזעזע שידעה תל-אביב בשנים האחרונות היה רצח הנערים בבר-נוער. סתם עוד משהו ששווה לזכור.
אני לא יודעת אם "הכי מזעזע", וגם לא בטוחה שדרך ההתייחסות שהייתי בוחרת היא לנסות לדרג איזה אירוע היה הכי מזעזע, או ליצור היררכיה בין אירועים שונים של אלימות קיצונית.
זה שיש אלימות שמופנית כלפי חלקים מהקהילה הלהט"בית/קווירית (וכלפי טרנסים וטרנסיות הרבה יותר ממה שמגיע לכותרות, נניח), זה בטוח נכון, ובטוח מזעזע.
למדוד השפעת לוחמת טרור בהרוגים זה כמו למדוד איכות שוקולד בקלוריות – זה מדד נכון, שמצביע על חוסר הבנה די משמעותי בנושא.
יותר משהכתבה מנסה למדוד השפעת לוחמת טרור, היא מעלה את השאלה – למה אנחנו לא נותנים פוקוס משמעותי לאיומים ממשיים אחרים סביבנו?
שחר,
בשביל נשים רבות שחיות בטרור יומיומי זאת השוואה רלוונטית מאוד.
גולאש – אני לא רואה שום קשר בין התגובה שלך לתגובה שלי. את רוצה להסביר למה את מגיבה?
פינגבאק: מאבק יום-יומי « האחות הגדולה
קצת באיחור, אבל הנה הסבר לשחר:
מספר ההרוגים (הרוגות) בטרור נגד נשים גדול למדי, אבל לא נחשב לטרור בעיני רבים, מסיבות מובנות.
בתגובה ניסיתי להגיד בקיצור – כנראה רב מדי – שההשוואה דווקא במקום כי גם כלפי נשים משתמשים באלימות ובהפחדה כדי להשיג מטרות פוליטיות ואישיות, וזאת ממש הגדרה מילונית של טרור. במלים אחרות – במקרה של אלימות נגד נשים זאת לא רק השוואה טכנית של מספר הנפגעים (כמו ספירת קלוריות) אלא השוואה רלוונטית לאופי הפעולה (כמו איכות הטעם של השוקולד, נניח).