מה יכול לקרות לי אם אפרסם מכתב שבו אני מספרת שמישהו הטריד אותי מינית, בלי הוכחות מעבר לסיפור שלי? מה אם לא התלוננתי במשטרה?
בימ"ש השלום בתל–אביב (השופטת חנה ינון) הכריע בשבוע שעבר בתביעת לשון הרע שעיקרה פרסום האשמה בהטרדה מינית1. חלק מהשאלות העולות מהתיק מוכרות מדיונים על הפצת סיפורי הטרדה מינית ברשתות חברתיות.
- אז מה הסיפור?
מחלוקת שהגיעה לפסים לא נעימים בין אב לעובדות הגן הובילה את הגננת לבקש ממנו שלא יצור קשר איתה או עם העובדות, מאחר שהתנהגותו "מאיימת ומטרידה".
העובדות החליטו להוציא מהגן את בנו של התובע. בנוסף, שלחו מכתב לכל הורי הילדים בגן, בו תיאור את המצב בין בני הזוג, וטענות שיחסו של האב לצוות היה לא ראוי, אלים ומאיים, וכלל הטרדות מיניות מפורשות. העובדות טענו שמטרת המכתב הייתה להפסיק את השמועות בנוגע למצב המשפחתי ולסיבה להוצאת הבן מהגן.
האב תבע את העובדות בשל הוצאת לשון הרע בפרסום המכתב.
- 30 שניות על לשון הרע –
לשון הרע היא פרסום (לא משנה איך ואיפה) שעלול להשפיל אדם, לבזות אותו, להפוך אותו למטרה לשנאה או לפגוע במשלח ידו. היא גם עבירה פלילית וגם עוולה אזרחית.
יש כמה הגנות בפני טענת לשון הרע, ביניהן בעיקר פרסום אמת שיש בו עניין לציבור, או פרסום בתום לב, של מידע רלוונטי או שיש חובה כלשהי (מוסרית, חברתית, חוקית) לפרסם.
העובדות טענו שהאמור במכתב הוא האמת, ומדובר בהבעת דעה סובייקטיבית.
הן הזכירו הערות והלצות בעלות אופי מיני בוטה. בין השאר מקרים שבהם התובע שאל עובדת "למה היא לבושה כך והאם יש לה מאהבת”; במהלך אסיפת הורים הציע מפגש "רק של האבות ו–מ' (הגננת) במופע חשפנות"; שלח הצעה בדואר אלקטרוני להורי הילדים בגן לשכור לגננת שירותי חשפנית ליום ההולדת; כאשר הגננת חיבקה את בנו שבכה אמר "עם חזה כזה בטח שנעים לו, אני גם הייתי מת להתנחם שם."
השופטת לא מנסה לקבוע האם האירועים האלו מהווים הטרדה מינית או לא. היא לא בוחנת האם הם עונים להגדרה החוקית להטרדה מינית. היא לא בוחנת, למשל, האם מדובר בהתייחסויות מבזות או משפילות או האם העובדות הראו לתובע שאינן מעוניינות בהן.
היא קובעת שהנתבעות לא הציגו הוכחות ודאיות מספיק שהוטרדו מינית (ושאין ממש בטענותיהן) – למרות שתיארו את האמירות המצוטטות, שלא מופיעה כל הפרכה או הכחשה של האמירות האלו בפסק הדין, ושהיא לא מייחסת להן חוסר אמינות. למעשה, היא כותבת במפורש כי התרשמה שהנתבעות האמינו שהתובע הטריד אותן מינית וחשו בחוסר נוחות לידו.
מסתבר שבחורה שבאמצע אסיפת הורים מוצע שתשתתף במופע חשפנות, או שגבר מתחיל לדבר על החזה שלה, מאמינה שהיא מוטרדת מינית.
השופטת ינון קובעת שטיעון הנתבעות לא היה מתקבל בכל מקרה (מאחר שאפילו אם הייתה בו אמת, לא היה בו עניין לציבור), אבל בשום שלב לא מוסבר בפסק הדין למה בעצם "אין ממש" בטענות הנתבעות. אם עדויותיהן התקבלו ככנות ואמינות, אם שום דבר שאמרו לא הופרך, אם חלק מהתיאורים זוכים לחיזוק של עדות נוספות, מה מקור הספק בדבריהן?
בסעיף בעייתי במיוחד בפסק הדין, השופטת ינון קובעת ש"אינה יכולה להתעלם מהעובדה שהתובעות לא התלוננו במשטרה על ההטרדות המיניות. היא לא כותבת מה היא מסיקה מהעובדה הזו, כמובן, רק שאינה יכולה להתעלם ממנה.
למה זו קביעה בעייתית?
נפגעת עבירה לא חייבת לפנות למשטרה. הגשת תלונה היא לא מבחן מכריע, בטח לא ביחס לעבירות מין, שידוע שלפעמים נפגעות מתקשות לדווח עליהן.
שנית, הטרדה מינית היא לא רק עבירה פלילית – היא גם עוולה אזרחית. החוק מציע לנפגעות אפשרות לנהל הליך מול הפוגע בלי לערב את המשטרה בעניין בשום שלב.
יותר מזה – במקרים רבים תגובות נוסח "אם זו באמת הטרדה מינית שתפנה למשטרה" הן זריקת אחריות – המעסיק לא רוצה לטפל במקרי הטרדה מינית (למרות שהחוק מחייב אותו), לא אכפת לו אם הייתה או לא הייתה הטרדה, והוא מעדיף שזו תהיה הבעיה של מישהו אחר. המשטרה. בית המשפט. המוטרדת. רק לא אני. חיזוק מצד בית משפט לגישה הזו (גם אם זה רק בימ"ש שלום בהערת אגב לא מוצלחת), זה מטריד.
גישה כזו יכולה להוביל לדיון פלילי במקרים שניתן היה לטפל בהם בלי משטרה והרשעות. זה כמובן פוגע במוטרדת (שצריכה להיחקר שוב ושוב, ומאבדת שליטה על ההליך), אבל במקרים רבים זה גם יכול לפגוע במטריד – שמוכתם בהרשעה פלילית בעבירת מין.
מסר של ביהמ"ש שמי שלא פנתה למשטרה כנראה לא הוטרדה פוגע באמינותן של מוטרדות, מחליש חלופות למשפט פלילי, וכופה על מוטרדות או לשתוק, או לפתוח בהליך פלילי שהן לא תמיד מעוניינות בו.
1ת"א (תל–אביב–יפו) 4283-12-10
מעונן חלקית 
אכפת לך אם למטריד יהיה רישום פלילי?
אני לא בטוחה שהבנתי את השאלה. לי – כמי שכותבת את הביקורת הזו?
הטרדה מינית מכסה קשת של מקרים. חלק מהם חמורים מאוד. חלק מהם חמורים פחות. אני לא חושבת שמשפט פלילי הוא הדרך היחידה להתמודד עם פגיעות, ואין ספק שיש מקרים שבהם סיום ראוי כולל הכרה מצד המטריד, ניסיון להימנע ממעשים דומים בעתיד, פיצוי המוטרדת על הנזק שנגרם לה, שינויים מצד המוסד או מקום העבודה אם נדרשים, הפנמה של כללים וקווים מנחים, בלי שאף אחד ישב בכלא או יהיה עבריין מורשע.
לפעמים אדם באמת ביצע הטרדה מינית, בלי להיות אדם רע ומסוכן שצריך להיזהר ממנו. לפעמים הוא יכול ללמוד מה הוא עשה לא בסדר ואיך לא לחזור על זה גם בלי הרשעה.
באופן כללי, אני חושבת שמקרים שאפשר לטפל בהם בלי הליך פלילי, מוטב כך. תלונה במשטרה זה צעד די קיצוני, גם ניהול הליך בבית משפט. זה שאפשר לא אומר שתמיד רצוי, או שתמיד זה חכם.
כתבתי את זה במקום אחר בטעות. פסק דין כזה יביא לכך שעל כל הערה שלא במקום מיד ירוצו למשטרה להתלונן ליתר ביטחון. לא בטוח שהמשטרה תשמח על זה..
לא כ"כ בטוחה שאני מסכימה שזו התוצאה המיידית והעיקרית – לא בטוחה כמה נשים יתלוננו במשטרה רק כדי שיוכלו לספר על זה (ולו רק כי בהרבה מקרים פנייה למשטרה היא משהו שמגיעות אליו רק אחרי מחשבה ותהליך ובעידוד ותמיכה של חברות או משפחה).
מה שאני חוששת שיותר סביר, הוא שאם יהיה מקובל לחשוב שאחרת את עלולה למצוא את עצמך נתבעת בגין לשון הרע, פחות נשים יספרו, פחות נשים ידברו על זה, פחות ירגישו בטוחות לשתף, לעדכן, להתריע – ולא נראה עלייה מטורפת בתלונות, אבל יהיו יותר נפגעות שלא מקבלות את התמיכה והסיוע (ואפילו ההבנה) שהן צריכות.
מה שאולי יכול להיות, ומתחבר קצת למה שציינת, זה שמי ששוקלת צעדים אחרים, אבל לא לגמרי בטוחה מה היא רוצה (שוב, לא ממש מצב חריג לנפגעות הטרדה מינית, ובכלל לנפגעות מכלמיני דברים), תגיש תלונה למשטרה בכל מקרה, כדי לא לסגור דלתות ולהסתכן באבדן אמינות. וזה אכן יכול להתחבר לאינפלציה של תלונות וחקירות, ויותר מקרים של הליכים פליליים לא הכרחיים.
> בימ"ש השלום בתל-אביב (השופטת חנה ינון) הכריע בשבוע שעבר
למען שלמות הדיון, יש אפשרות בבקשה לדעת מה הייתה הכרעת בית המשפט?
בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי – קבע שהיה לשון הרע וטענות ההגנה של התובעות אינן מתקבלות (שזה מה שהסברתי ברשומה), אבל שאכן האמינו שהוטרדו, לא התכוונו לפגוע בתובע, וחלק מהמידע האישי שהתובע טען שפגע בשמו הטוב, הוא עצמו פרסם במכתב פומבי אחר (על גירושיו ומצבו האישי).
הנתבעות חויבו לפצות את התובע בסכום של עשרת אלפים שקלים. לא חויבו בהוצאותיו.
הפסיקה הזאת והתביעה עצמה הן דוגמאות מרגיזות במיוחד למשפטיזציה של יחסים בין אנשים.
נשמע שמדובר בהורה גס רוח ומאיים. מאוד נדיר שמורות יתלוננו במשטרה נגד הורה – גם כי פרנסתן תלויה ביחסים טובים עם ההורים וגם כי זה פשוט מאוד לא נעים. וגם מדובר בתחום האפור יותר של הטרדה מינית – אמירות פוגעניות.
מכעיס שהעובדה שהגננות לא פנו למשטרה משחקת נגדן, ועוד יותר מכעיס מה שכבר כתבת בעצמך, בצדק רב.
פינגבאק: חשיפה לדרום « האחות הגדולה