אז איך, באמת, תשפיעי?

ערב בחירות, שיא המבול של "אבל אם לא תצביע איך תשפיע", 80% ישנו את השיטה, תבחרי או שיבחרו בשבילך, להצביע זו חובה מוסרית, וחייבים לצאת מהבית כי כל קול קובע.

לקול שלך שיכנס לקלפי מחר יש מעט מאוד השפעה. לא רק שלך. זה לא בקטע אישי או משו. של כל אחת. לקול אחד אין הרבה משמעות. גם לעשרה לא. גם לכל הוויכוחים האלו בפייסבוק עד ששלושה חברים זזו מדעם לחד"ש למרצ לארץ חדשה.
זה נחמד, אבל בעולם הקר והמרושע של המספרים הגדולים, זה לא משנה הרבה. גם הממשלה הבאה תהיה ממשלת ימין. הצעות חוק איומות ונוראות יזכו לרוב בכנסת. ליכודניקים חדשים שאף אחד לא שמע עליהם יצטרכו להוכיח את עצמם. שר החינוך הבא יהיה לפיד או ליכוד או מפדל. שר הפנים בטח שוב יהיה ישי. לבריאות אולי יהיה לפחות שר במשרה מלאה. מי שלא יהיה ברווחה ובאוצר, הוא יקבל הוראות מביבי נתניהו. ולמרות שביקשתי יפה, תיק הביטחון לא ילך למיכל רוזין1.

ועדת האתיקה של הכנסת תהיה מורכבת מהחברים של אלי ישי ומיכאל בן ארי. הוועדה לקידום מעמד האישה תמשיך לעודד ילודה יהודית.

ולאף אחד מהם לא יהיה אכפת ממך.
לא בגלל שלא הצבעת להם בגלל ההסכמה הנלהבת לשחק את משחק הדמוקרטיה הפורמלית.
בגלל ההתעקשות שהשעתיים של טיול לקלפי זה המהלך הפוליטי הכי חשוב, שאסור לוותר עליו, שאסור להשאיר את הבמה לימין/ חרדים/ קפיטליסטים/ מרכז הליכוד, ושמי שלא מצביעה איבדה את הזכות להתלונן. כאילו שהזכות להתלונן (ברחוב, לא בפייסבוק) לא חשובה בהרבה מהזכות לבחור.

בגלל שכל דבר מקומם שעלה על סדר היום בחודשיים האחרונים הפך ל "וזו הסיבה שצריך לא להצביע להם". ואחרי שהצבענו ומילאנו את חובתנו הדמוקרטית אפשר ללכת הבייתה.

נורא מגניב לדבר על כמה כלום ציפי לבני עשתה בארבע השנים האחרונות. כאילו שרובנו לא פועלות רוב הזמן כמו גרסה אזרחית של קדימה, יושבות בשקט על ספסלי האופוזיציה ומחכות שמשהו ישתנה.

בגלל המחשבה שאנחנו מדברות עם הנציגים שלנו דרך הקלפי.

לפני שנה רעשה "הארץ" על כך שמתנחלים מודדים את תרומתם של ח"כים שונים לאג'נדה שלהם, ומארגנים עצומות ומכתבים פניות המוניות בכוונה כדי ליצור לחץ על חברי כנסת.

כלומר, עושים בדיוק מה שציבור מעורב, פוליטי ואכפתי אמור לעשות. מדברים עם הנציגים שלהם. לא רק דרך הקלפי. בלי לחכות לבחירות הבאות. ביומיום. בוועדות. בישיבות. מלחיצים אותם. מבהירים להם שעוקבים אחריהם, ולהחלטות שלהם יש מחיר פוליטי.

לחץ ציבורי עובד. לא תמיד, אבל עובד.
חרם על התנחלויות כנראה עובד, אחרת לא היו טורחים להוציא אותו מחוץ לחוק.
ביקורת על הצבא כנראה עובדת, או שלא היו שולחים את המשטרה לחקור.
ארגוני זכויות אדם כנראה עושים משהו, אחרת ליברמן ואקוניס לא היו מנסים לסגור להם את הברז.
מחאה לא אלימה בשטחים כנראה עובדת. או, לפחות, מישהו בממשלה מאוד מפחד שהיא תעבוד.
מחאה חברתית כנראה עובדת, עובדה שהחזירו את גלעד שליט.
יונתן טוען שגם התפקדות למפלגות עובדת.
להצביע בבחירות עובד ממש טוב, אם יש בערך שבע מאות אלף ממך.

יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות גם כשאין שבע מאות אלף ממך.
להציק לנבחרי ציבור. להציק לנערי אוצר. להציק למנכ"לים ודוברים ומנהלות אגפים במשרדי ממשלה. משרד הוא לא רק השר שעומד בראשו. לשלוח מבול של מכתבים ופקסים (ולא עצומות באינטרנט). לדרג חברות כנסת ולאסוף גב רחב מספיק כדי לשאול אותן מתי בפעם האחרונה הן עשו משהו בשבילך. להפגין. לשבות. לפעמים לשחרר מבנה נטוש או לחסום כביש.

לרובנו אין כוח להיות ציבור לוחץ. זה מחייב להגיב לדברים לפני שהם קורים.
הרבה יותר קל להגיב לדברים אחרי שהם קורים. זה מה שקרה לפני שנה עם חוק ההסתננות. המידע היה נגיש כל הזמן, אבל המחאות הגדולות הגיעו רק אחרי שהכותרות דיווחו שהחוק עבר. הפגנות מחאה אחרי שחוק עובר זה מאוד נחמד בתור קתרזיס, רווח פוליטי לא יוצא מזה.

מי שמצפה לשינוי גדול בבחירות הקרובות הולכת להתאכזב.
האכזבה הזו יכולה להפוך לייאוש. וככל שאנחנו נתקעות יותר על הרעיון שהצבעה היא הכוח העיקרי שלנו להשפיע על המערכת הפוליטית, יותר הגיוני שנתייאש כשהכוח הזה לא מספיק.

אפשר לעשות משהו אחר. לזכור שאלו סה"כ בחירות, ושרוב הבעיות סביבנו קיימות עם בחירות ובלעדיהן. להתייחס לבעיות האלו כמו האזרחיות הפוליטיות והמעורבות שזוכרות שבכנסת יש כלמיני אנשים שלא באמת רוצים לייצג אותן כשלא מכריחים אותם, ולא תמיד אומרים את האמת. שמתעקשות שעניינן (ואחריותן) מה הפוליטיקה שלהן עושה.

הבחירות נגמרו. הפוליטיקה נשארה. יש כלמיני דברים שאפשר לעשות איתה. רק צריך לבחור. או שיבחרו בשבילך.

1כי אנסים מאיימים על הביטחון שלי הרבה יותר מהגרעין האיראני ומי שניהלה מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית לאורך שנים תגן עליי הרבה יותר טוב מדגנרלים עם ניסיון קרבי ורעל בעיניים שלא יפספסו הזדמנות לשלוף את הנשק. זה למה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה האישי הוא הפוליטי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על אז איך, באמת, תשפיעי?

  1. ido2267 הגיב:

    את מציגה את זה כאילו יש רק שתי ברירות. להצביע או להיות מעורב בשנים שאחרי הבחירות. ממה שראיתי המתנחלים שהזכרת עושים את שני הדברים

    • interspem הגיב:

      אני לא חושבת שהצבעה מונעת ממך מעורבות פוליטית שוטפת (לא התכוונתי שזה ישתמע מהכתוב) – אני כן חושבת ששיח שמתמקד בהצבעה ככלי החשוב, המרכזי (ולפעמים – היחיד) להשפעה פוליטית מעודד (מעבר ללחץ די מופרז על אנשים להצביע – שאין לו מקבילה בלחץ להשתתף בקמפיין פניות למשרדי ממשלה, נניח) מעורבות שהיא די מינימלית, ומייחס חשיבות עודפת למעשה פוליטי בודד, שההשפעה שלו היא בכל זאת יחסית מינורית.

      אני לא חושבת שיש בעיה להצביע, להיפך. אבל בתור דרך אחת, לאו דווקא החשובה ביותר, להשפיע על הסביבה הפוליטית שלנו. לא בתור שיא ההשפעה של אזרחית על הממשלה.

    • רשף הגיב:

      וגם מתפקדים, וגם מפעילים NGO's ו GONGO's ופועלים בכל הדרכים שציינת.
      להצביע זה השלב הראשון. קשה לי לראות איך מישהו שעצלן או מיואש מדי אפילו בשביל להצביע יעשה משהו מהדברים האחרים.

      • interspem הגיב:

        אני לא חושבת שאנשים לא מצביעים רק מתוך ייאוש או עצלנות (לפחות אצל חלק זה אידאולוגי), אבל נראה לי שהבעיה בשיח ה"נורא נורא חשוב להצביע" היא פחות איך הוא משפיע על מי שלא מצביעים, ויותר על אלו שכן (מה גם שיש יותר מהם).

  2. פינגבאק: התעוררות « האחות הגדולה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s