עמודו

אם תרצו דורשת מראשי האוניברסיטאות לנקוט צעדים משמעתיים(!) כלפי "חלק קטן מהסטודנטים הערבים"(!!) שמדברים בטלפונים ניידים בזמן צפירה בכוונה(!!!).

בכל פעם מחדש מדהימה אותי היכולת של האנשים האלו להתמודד עם נושאים מורכבים וטעונים שעל סדר היום בעדינות ורגישות של פטיש חמישה קילו.
התיאור בכתבה עושה חסד מסוים לעמית ברק, דובר "אם תרצו" – בקטע הוידאו הוא נשמע בבירור מתייחס ל"סטודנטים ערבים שלא מכבדים את ימי הזיכרון" (בלי הסייג של "חלק קטן"), ורשימת הפרובוקציות שלו מתחילה ב"בוחרים לא לעמוד". זו נקודה שחשוב להתעכב עליה – ברק לא דורש מאנשים שאינם מרגישים נוח עם הצפירה ומשמעותה פשוט לשמור על שקט ולא לפגוע בכוונה ברגשותיהם של אחרים (דרישה שאפילו אם נקבל כלגיטימית, מקומה בשיח שעיקרו נימוס, התחשבות והתנהגות – לא חקיקה ועונש) – הוא דורש מהם לשתף פעולה. לא רק הפרעה מכוונת לאחרים מוצגת כלא לגיטימית ומצדיקה עונש – גם חוסר נכונות לקטוע את התנהלות היום-יום כדי לעמוד דום.
במונחים משפטיים אפשר לדבר על "מעשה" (פעולה כזו או אחרת), ועל "מחדל" (אי עשייה, לאו דווקא רשלנית). לרוב, החוק מגביל מעשים, ורק מעשים מסוימים. האיסור על מחדל הוא למעשה חובה לבצע אך ורק פעולה מסוימת בזמן מסוים, וככזה הוא נדיר בשל המידה בה הוא מגביל את חירות הפרט. הדרישה של ברק היא לראות בצפירה רגע נדיר כזה – שבו אסור לא רק לדבר או להרעיש, אלא אסור גם ללכת, לשבת, לשכב, או לעשות כל דבר שהוא, מלבד עמידת דום.

ברור שיש אנשים שהצפירה ודקת הדומייה הצמודה אליה חשובות להן, אפילו חשובות מאוד. ברור שרבים היו מעדיפים שכולם יתנהגו כמותם בדקה-שתיים האלו, בלי להפריע בזווית העין ובלי לאתגר אותם יותר מדי. צפירה היא לא זמן טוב לדיון, והיא לא זמן טוב לשאלות. הדבר האחרון שאפשר להגיד על צליל שמקפיץ לעמידת דום הוא שתכליתו לעורר דיון.
אבל יש כאן שאלות לא פשוטות, שצריך להעלות לסדר היום וצריך לדבר עליהן. אם אפשר, תוך ניסיון להכיר בקיומו של צד שני, להקשיב לו, לכבד את הרגישות שלו, ולהבין שזו נקודה עדינה וטעונה רגשית.

הדרישה להעניש מי שלא שותקות או לא עומדות בזמן צפירה היא לא ניסיון לדון במשמעות של הטקס הזה, לא ברגישות ולא בלי רגישות. היא דרישה לא לשאול, לא לדבר. היא בחירה לעבור מהתרעה לעונש, בלי דיון ובלי דיאלוג. הבחירה להעניש לא נובעת מכך שדיאלוג נכשל, אלא מתוך ניסיון להימנע ממנו מראש, להציג אותו כלא רלוונטי. בצפירה עומדים, בשקט, ומנסים לחשוב מחשבות עצובות. וזהו. בלי סטיות ובלי פרובוקציות ובלי בלגנים. על משמעות הצפירה אין צורך לדבר. אם תרצו לא מבקשת לאכוף את המדיניות הזו על העומדים בצפירה ברחוב, נניח – היא מבקשת (דורשת, למעשה) לאכוף אותה באוניברסיטאות – מוסדות שבהם בהחלט ניתן לקיים דיון מוקדם ומעמיק בשאלת משמעות הטקס הזה.

בהמשך, ברק מתייחס ל"פרובוקציות" ככאלו שנועדו להביע את עמדותיהם הפוליטיות של הפרובוקטורים. אבל אפשר לדבר על עמדות פוליטיות כלפי הצפירה רק אם אנחנו מוכנות לקבל שצפירה בימי זיכרון היא אקט פוליטי, מעבר לצורך רגשי. אם לצפירה עצמה אין משמעות פוליטית, גם להתנגדות לה או להפרעה למהלכה התקין והצייתני אין משמעות פוליטית, והיא לא שונה ממקרים אחרים של חוסר התחשבות בזולת, כמו עישון בחלל סגור או דיבור קולני בספרייה. המרכיב הפוליטי של הפרעה לצפירה ברור כל כך לברק שהוא לא רואה צורך להסביר אותו (או להזכיר באיזו עמדה פוליטית, בדיוק, מדובר). ועדיין, הוא מתעקש לדבר על "רגשות" ועל "ימים רגישים". מה שקורה כאן הוא טריק מוכר של עמדות שמרניות ביחס לסדר הציבורי – המצב הקיים אינו פוליטי, רק הניסיות לשנות אותו או לקרוא עליו תיגר הם כאלו.

ההכרה בצפירה כבחירה פוליטית מכוונת שנועדה להשיג מטרות פוליטיות מסבכת את העניינים. במונחים ליברליים ודמוקרטיים, קשה יותר להצדיק צליל חד וחזק, שנשמע על ידי כל אחת בכל מקום, ומחייב אותה, לפי קודים חברתיים מחמירים ונוקשים (גם אם לא פליליים, לצערם של ברק וחבריו), לחדול מיד ממה שהיא עושה ולהגיב כנדרש ממנה, בגופה וגם במחשבותיה. כדי להימנע מהצורך להסביר את הטקס החריג הזה (מעבר למושגים של "זיכרון" ו"רגשות" ו"כבוד"), הצפירה צריכה להישאר מעל לכל ביקורת, וכל התנגדות לה, מכבדת ככל שתהיה, חייבת להיתפס כ"פרובוקציה".
הצגה של אי-עמידה כפרובוקציה מכוונת בדיוק כמו הפרעה או דיבור היא אמירה שלמעשה אין אפשרות מתחשבת ומכבדת למי שלא מעוניינות לעמוד בצפירה. זו אמירה שאין מקום לדיאלוג, אין קול נוסף שצריך להקשיב לו. פעולה ממלכתית שחודרת לחיים של כל אחת מאיתנו, שאי אפשר להימנע ממנה ושנועדה לגרום לנו לחשוב מחשבות מסוימות, היא לא פוליטית. אסור לבקר אותה, וגם אין סיבה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פופוליזם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על עמודו

  1. דני הגיב:

    היי

    רציתי לדעת מה הכוונה בכך שאמרת שלצפירה יש משמעות פוליטית

    • interspem הגיב:

      היי.
      קודם כל – כשאני מדברת על משמעות פוליטית, אני מתכוונת לפוליטיקה במובן הרחב (ולא, נניח, לקידום אג'נדה של מפלגה מסוימת בכנסת).
      בגוף הטקסט עצמו, הטענה העיקרית שלי היא שאם להתנגדות או למחאה נגד צפירה יש משמעות פוליטית, זה אומר שגם לצפירה עצמה יש – וסביר להניח שאם מי שטוען את הטענה היה מספר איזו משמעות פוליטית הוא רואה ב"הפרעה", אפשר היה לגזור מזה איזו משמעות פוליטית יש לצפירה מבחינתו.
      יכולות להיות כמה משמעויות פוליטיות לצפירה. אני מאמינה שהעיקריות קשורות למה בדיוק אנחנו מציינות ביום השואה, ובאיזה הקשר אנחנו מציינות את זה.
      – "מה אנחנו מציינות": זה יכול להישמע טריוויאלי, אבל יש כלמיני דברים שניתן לציין ביום השואה (שנוגעים לשואה עצמה, כמובן), והבחירה היא לציין ביום עצמו דברים מסוימים. לפני הרבה שנים, למשל, היה הרבה יותר חזק החלק של "הגבורה" – בעיקר ביחס למורדי הגטאות. יום השואה יכול להיות לציין בעיקר את הפגיעה בעם היהודי, או הפגיעה באנשים פרטיים, או הקשר בין השואה ואיומים עכשוויים על העם היהודי או מדינת ישראל, או הטרגדיה של השמדת עם בכלל, או הסיכונים בשנאה על רקע גזעני, או מה גורם לאנשים להתנהג כמו הנאצים הציבור שלא מוחה נגדם, או שאלות אחרות. כל נושא כזה מדגיש ערכים שונים. נדמה לי שדי ברור מהשוואה בין הרשימה (הלא ממצה) הזו ובין מה שאנחנו רואות כחלק מההתייחסות הממלכתית ליום השואה, שיש נושאים נוכחים ומרכזיים, ויש נושאים שמוזכרים בקושי, אם בכלל.
      יום זיכרון ממלכתי הוא חלק מחינוך של הציבור וגיבוש עמדות. התוכן שלו הוא חלק מעיצוב דעת קהל – וככזה, הוא פוליטי.
      האופי של הצפירה עצמה – אני חושבת שאפשר לחלק את זה לשתי שאלות עיקריות.
      האחת היא "על מה לחשוב בצפירה", השנייה היא הצפירה עצמה.
      "על מה לחשוב" – ברור שאף אחד לא נכנס לנו לתוך המוח, אבל יש הכוונה, יש הקשר, ובאופן כללי, דקת הדומייה או הצפירה ממוקדות בזכרון הנספים (ולא, נניח, במחשבה על המדיניות שהובילה למותם או האנשים שפגעו בהם והרגו אותם). אני לא אומרת שזו בחירה פסולה – רק שזו בחירה, שיכלו להיות בחירות אחרות, שקשורות לערכים אחרים, והבחירה הזו משפיעה על מה שאנחנו חושבות עליו כשאנחנו חושבות על "השואה", ואיך זה משפיע על דברים אחרים שאנחנו מתמודדות איתם ביומיום.
      – הצפירה עצמה – הזכרתי את זה למעלה. אנחנו מאוד רגילות לצפירה המסוימת של יום השואה (או יום הזיכרון), ובגלל שרובנו מכירות אותה מגיל צעיר מאוד והיא חלק ממערכת החינוך, רוב הזמן היא עוברת בלי שאלות, כמשהו רגשי וטקסי. זה אומר שקשה לנו לחשוב עליה בצורה שהיא לא "אוטומטית". יש צפירה, צריך לעמוד בשקט.
      האמת היא שיש משהו מאוד חריג בצפירה, וזה מה שניסיתי להתייחס אליו בפסקה האחרונה – הרעיון שיש משהו (במקרה הזה, צליל חזק שמשומע מהרבה מערכות הגברה באותו זמן), שאי אפשר שלא לשמוע, ושנועד לגרום לנו להגיב בצורה מסוימת, ואפילו לחשוב מחשבות מסוימות, הוא ממש לא רעיון מובן מאליו. כמו שהצפירה עובדת כיום, היא כמעט מחייבת אותך להשתתף בטקס בזמן מסוים – גם אם אתה בבית או בעבודה או בטיול, נניח, ולא התכוונת להיות חלק מהטקס הזה. זה לא אומר שעצם הקיום של טקס הוא לא בסדר – אבל זה משהו חריג, שהסיבה היחידה שאנחנו לא חושבות יותר על החריגות שלו, שהוא מובן מאליו.
      תחשוב, למשל, שבשנה הבאה מפלגה כלשהי הייתה מציעה לקיים צפירה בת דקה בכל הארץ ביום כיפור, שבמהלכה אנשים מתבקשים לעמוד דום ולחשוב על חטאיהם. היו אנשים שתומכים ברעיון הזה, היו אנשים שמתנגדים אליו, היו אנשים שאומרים שמחשבה על חטאים היא רעיון ראוי, אבל לאו דווקא ככה או לאו דווקא ביום הזה או לא לפי צפירה שאומרת להם על מה לחשוב ומתי. האם יום השואה הוא אירוע חשוב יותר מיום כיפור – בשבילי כן, בשביל אחרים לא, ולחלק לא אכפת לא מזה ולא מזה. אבל זו לא שאלה של "איזה יום הוא הכי חשוב", אלא האם זה שהוא חשוב אומר שהדבר הנכון הוא להכריח את כולם לציין אותו ביחד ובאותה צורה.

  2. ארך אפיים הגיב:

    תיקון לשוני: לא יודע מה אומרת האקדמיה, אבל צ"ל פטיש חמש קילו 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s