הנטל שלא מדברים עליו

"יורים ובוכים" הפך מזמן לקלישאה. על החיילים ההגונים מכדי לציית לפקודות בלי להרגיש דבר, וצייתנים מכדי לסרב לפקודות. אז יורים קצת, ובוכים קצת, ומוחים קצת, וממשיכים הלאה.

חוץ מאלו שלא ממשיכים הלאה.

ביהמ"ש המחוזי פסק בעניינו של מי שהיה חייל קרבי וביקש להכיר בו כנכה צה"ל בשל הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD)1 שלקה בה כתוצאה משירותו הצבאי במהלך האינתיפאדה הראשונה. מלבד היותו תקדים, פסק הדין הזה הוא גם טקסט מטריד למדי.

הוא מטריד בתיאורי המענה לחיילים שסובלים מקשיים נפשיים, הרחוק מלהיות מספק.

מפקדיו של המערער מתארים אותו כחייל שסבל מ"ליאות" או "שביזות". שומדבר רציני.

 

המערער עצמו מעיד על תמונה קצת יותר מורכבת:

"… לא הייתי מוכן לסיפור הזה, רציתי לבכות, רציתי לצעוק, לעצור את זה איכשהו, אבל בפועל לא עשיתי כלום. ידעתי שהדבר היחידי שאני יכול לעשות זה לסרב להשתתף ולא יכולתי לסרב כי המשמעות הייתה להפסיק להיות חייל קרבי….התפתחה אצלי אז מן אפאטיות ואדישות. ניסיתי לישון ככל האפשר יותר. פשוט לא לצאת מהמיטה ולהתנתק רגשית מכל מה שקורה סביבי 2

[…]

משהו פקע בי ברמאללה, מסביבי האנשים נכנסו לתפקיד הכובש, אני הצלחתי לחיות 'ליד', עשיתי כמה שפחות, התנתקתי, ישנתי ככל היותרהייתי, השתתפתי, אבל רגשית כבר לא ראיתי כלום, תחושות הבושה והאשמה על המעשים שעשיתי, שראיתי בלי להגיב ושלא הצלחתי לעצור, לוו אותי ומלווים אותי מאז ועד היוםבסופי שבת שהייתי יוצא הביתה הייתי הולך לפאב, לא מדבר עם אף אחד, שותה עד עלפון חושים, גורר את עצמי למיטה, וביום ראשון בבוקר חזרה לצבא

ולמרות כל זה, הוא הרגיש שהאופציה לפנות לקב"ן או להגיד שקשה לו "לא הייתה קיימת", ונמנע במשך שנים מלטפל בנושא.

..לא דיברתי על הצבאזה היה משהו שלא מדברים עליו, שכל מה שצריך לעשות זה לשכוח ממנו, אני האמנתי בתאוריית ההדחקה, כלומר שככל שאני אעיף את זה מהחיים שלי ולא אתעסק בזה ולא אחשוב על זה, זה פשוט ייעלם. […]

 

במספר סעיפים שונים בפסק הדין מותח בית המשפט ביקורת על התנהלות המומחה מטעם קצין התגמולים, ועל התנהלות ועדת הערעורים שדנה בבקשת המערער. פסק הדין קובע שחוותדעת המומחה כללה קביעות נמהרות ובלתי מבוססות (שאפילו הוא הסתייג מהן בהמשך), וחסרו בה ניסיונות לברר עובדות, גם בסיסיות.

כל זה בלי להזכיר שבין תחילת ההליכים בבקשה להכרה כנכה צה"ל ובין הכרעת ביהמ"ש בעניין, חלפו למעלה מעשר שנים. וזה עוד מקרה של חייל שהטראומה שלו בצבא נגמרה "רק" בנכות ולא בהתאבדות.

 

את הנטל הזה לא מזכירים הפוליטיקאים שהזדעקו להגן השבוע על קצבאות המשרתים במילואים. אולי הוא לא נטל פטריוטי מספיק.
לא מדברים על כך ששנים אחרי השחרור, השירות הצבאי עלול לעלות למישהו בפגיעה מעבר לאבדן ימי עבודה ותחושה שהוא יצא פראייר. אולי לא רוצים לפגוע במוטיבציה.
אולי גם הם מאמינים בתאוריית ההדחקה.

 

החייל מתאר קושי נפשי וקושי מוסרי עם הפעילות בה הוא נדרש לקחת חלק.
בית המשפט נזהר שלא לדון בהצדקות המוסריות לפעילות הזו. הוא דוחה את ההפרדה הבינארית של נציגי הצבא בין מצוקה מוסרית ונפשית, בין מה שהאדם חושב ומה שהוא מרגיש בינאריות שמוכרת היטב לכל מי שנתקלה במנגנוני הפטור של הצבא, שלא יודעים איך לאכול מציאות מורכבת שלא מופרדת בבירור בין "לא יכול" ו"לא רוצה".

 

לאורך פסק הדין עולה שוב ושוב השילוב בין הקושי המוסרי והנפשי, בתיאורים של אלימות שגרתית, חלק מהמציאות היומיומית בשטחים. מציאות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב ודופקת את המוח.

המערער מעיד כי "אלימות הייתה דרך חיים, היינו סופגים אלימות בידויי אבנים ובקבוקים, ומחזירים במכות, בהשפלה ובהתאכזרות"3

הפעולות שמוזכרות בפסק הדין התרחשו במהלך האינתיפאדה הראשונה, אבל לא שונות מאירועים שגרתיים שונים שמתרחשים כיום.

האלימות הזו פוגעת, כמובן, בפלסטינים שנמצאים תחת שלטון הצבא, אבל היא פוגעת גם בחיילים ששומרים על השלטון הזה. לא בכולם, אבל פוגעת. זו פגיעה שצריך לחשוף, צריך להכיר בה ולדבר עליה כשמדברים על המחיר של פעולות צבאיות ופוליטיות. הפגיעות האישיות האלו הן חלק מהמחיר.

 

שני אירועים שהשפיעו על המערער וזוכים להתייחסות רבה בפסק הדין הם תיאור של ילד פלסטיני שרגלו "רוסקה כתוצאה מירי", ושל נער אחר שנהרג מאש חיה. [ההדגשות שלי]

המערער מספר על כניסה לכפר כאשר "נכנסנו ופגשנו את המ"פ שאמר 'ואלה פגעתי לא טוב'. על הקרקע שכב נער בן 13-14 מפרפר. החובש ניסה להחיות אותו אבל ללא הצלחה4

מפקד הפלוגה תיאר אותו אירוע:

"מדובר בפעילות שגרתית […], שהסתיימה למרבה הצער בפגיעה במקומי. במהלך התפרעויות וידויי אבנים על חיילים בפיקודי ביצעתי ירי במסגרת נוהל מעצר חשוד. הירי כוון לרגליים, אך כיוון שהמקומי היה בתנועה פגע הירי באזור אחר בגופו. פעילות היחידה הייתה פעילות קרבית ובמסגרת הפעילות תתכנה פגיעות"5.

בתיאורו של המפקד מי שפגע בנער (או "המקומי", או "המתפרע") היה עצם דומם ונטול רצון חופשי. "הירי". “הקליע”. בתיאורו של החייל נער בן 14 מפרפר על הקרקע, לאחר שנפגע בידי אדם.

המפקד מתאר את האירועים לבירור משפטי. בתיאורו יש נוהל, יש פעילות קרבית ויש פגיעות. החייל מתאר חוויות שהשפיעו עליו. בתיאורו יש בני אדם, חיים ופצועים וגוססים. הוא לא רואה "פגיעה מצערת במקומי". הוא רואה "…פגיעה בברך, כל הרגל עפה והילד שם בהלם מוחלט".

החייל יצא מהסיפור הזה עם פוסט טראומה ואפיזודות דיכאוניות, והמפקד כנראה בסדר. אולי התמקדות בנהלים ובירי שסוטה מהמסלול זו האפשרות הבטוחה יותר.

 

כשבית המשפט נדרש לשאלה שעומדת לפניו האם המקרים שתוארו בפניו הם "אירועים או מצבים קטסטרופאליים באופן חריג, העלולים לגרום מצוקה ניכרת כמעט לכל אדם, שלא לדבר על בחור צעיר בן כ19”. הוא משיב עליה בחיוב.

המקרים המתוארים, אלו שמספיקים כדי לגרום לאדם סביר פוסט טראומה, הם מצבים שהרבה מאוד חיילים קרביים בישראל נתקלים בהם. באמת שאין סיבה לדאוג.
.

1ע"ו (תלאביביפו) 45284-01-12 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחוןאגף השיקום (מיום 4.4ץ2013). החייל לא מוזכר בשמו, אלא רק בכינוי "המערער".

2סעיף 36 לפסק דינו של השופט ענבר.

3שם, ס' 26

4שם.

5שם, ס' 31.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, כיבוש נאור. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על הנטל שלא מדברים עליו

  1. Humble Luke הגיב:

    מעגל הדמים הזה בגדה הגיע למצב כמעט בלתי הפיך. גם כשאנחנו מנסים ליצור שקט במקום, יהיה איזה יצר נקם כזה או אחר, מאירוע אי-שם ב-88 או 2000 שיתחיל להשתולל. זה כבר נהיה אינסופי. אני בקושי מצדיק את הצד הישראלי בויכוח, זכיתי בשירותי להתקל בכמה התלקחויות כאלה מטעם חיילים, וזכיתי גם למנוע כאלה, אבל התלקחויות מצד המקומיים (פלסטנים ומתנחלים כאחד) היה הרבה יותר קשה למנוע כי אין לך תמיד מידע מהיכן הן מגיעות, תוצר של גחמת הפרט של הרגע, והן גם מגיעות בתדירות יותר גבוהה. בסופו של דבר החיילים תקועים שם בין שתי חברות, בתוכן יש גופים אלימים וקיצוניים ששוטפים את המוח של ילדים בני 14 לזרוק בקת"בים או אבנים על חיילים, רועי צאן, סתם משפחות שישנו בבוקר שבת. לעיתים לאחד הצדדים (אני לא צריך לפרש איזה) יש תמיכה מפרטים בתוך הכוח (הצבא) שאמור להיות הנייטראלי באיזור. הפתרון היחיד לנו (לישראל, לחיילים, אבל לא לפלסטינים והמתנחלים) הוא לצאת משם ולהוציא את הסמכות הישראלית. לתת לגן החיות הזה להשתולל בשם המדינה פלסטינית, אבל ליקירינו באו"ם קל לגנות במקום להגיע להחלטה חד-צדדית. הם די נהנים מהסכסוך הזה שממן להם כל מיני גופים ומסית את הפוקוס מדברים שקורים בעולם, שממש אין להם כוח להתעסק איתם. או שהם פשוט יודעים שהשליטה הישראל היא "דבש" לעומת מה שיקרה להם אם נצא.

  2. ta הגיב:

    בשנים 2002-2004 שירתתי בתפקיד פקידותי ביחידה קרבית. שנים אחר כך אני עדיין סובלת מההשלכות של הדיכאון הקשה שהתפרץ אצלי אז לראשונה. בשנה שאחרי השחרור הייתי מתעוררת כל לילה בצרחות מסיוטים איומים, וכשהגעתי למעבדת שינה, והרופאה שמעה שלא מזמן השתחררתי משירות צבאי ביחידה קרבית בגוש קטיף, היא אמרה לי "לא פלא". עוד בנות ששירתו איתי (כולן בתפקידים משרדיים לחלוטין, כנהוג במקרה של בנות בגדודים לוחמים), הגיעו למצבים קשים גם הן. אחת שפכה על עצמה קומקום מים רותחים בכוונה כדי שיתנו לה להיות בבית כמה ימים. אחת הגיעה לקב"ן במצב של חרדה מאוד קשה, וגם אז הסתכלו עליה עקום כי היא הלכה לקב"ן. אחת מאובחנת כיום עם מאניה-דיפרסיה, שכמובן התפרצה לראשונה בעת שירותה הצבאי.
    אף אחת מאיתנו לא מוכרת כנכת צה"ל, למרות שכולנו נזקקנו בשלב מסוים לכסף בשביל תרופות ופסיכולוגים. למען האמת, אף אחת מאיתנו אפילו לא ניסתה. איך תוכיחי שזה בגלל הצבא, אחרי שעברו כל כך הרבה שנים שבהן הדחקת את הבעיה או חשבת שתוכלי להתמודד לבד? איך תסבירי שלהיות סגורה במוצב באמצע עזה עם 100 לוחמים, לשמוע כל היום פצצות מרגמה והערות שוביניסטיות, לא יכול לעשות טוב לאף בחורה? איך תספרי על בעלי השררה שגרמו לך להרגיש אפס מאופס ונאלח, שהסיתו נגדך, יום אחרי יום, פשוט כי הם יכלו? איך תתארי את הרגעים שכל העולם נעלם ורצית למות בלי שהזכרונות ימוטטו אותך? איך תתמודדי עם כל אלו שיקראו לך שקרנית, משוגעת, סחטנית, עוכרת ישראל? ובעיקר – איך תתמודדי אחר כך עם הסטיגמה החברתית שיש על מי שמוכר רשמית כפגוע נפש? בחברה שאנחנו חיים בה, יש לקחת כדורים נגד דיכאון או חרדה, ויש להיות נכה צה"ל שמצבו הנפשי המעורער מצריך תמיכה מהמדינה, ובין השניים קיים מרחק גדול מאוד. קשה להודות בכך, אבל הבושה, חוסר האנרגיות והקושי מונעים מאיתנו לעמוד על זכויותינו ולקבל הכרה ותמיכה, ולצד השני אין אינטרס של ממש לסייע לנו.

    • interspem הגיב:

      זה באמת נשמע קשה. תודה על ששיתפת בחוויה הזו. אני משערת שזה היה תיאור לא פשוט לכתיבה…

      נוטה להסכים שיש איזו בעיה להבחין עד כמה חלקים רגילים ויומיומיים בשירות צבאי הם שונים מהשגרה במסגרות אחרות, ועד כמה המבנה האחר שלהם יכול להשפיע על אנשים שתפקדו יופי מחוץ לצבא.

      הבושה (שלא צריכה להיות), היעדר התמיכה (שדווקא צריכה הייתה להיות), ויצירת פרוצדורות פחות מעיקות ופחות חשדניות הן חלק משינוי שחייבים לקדם – לפחות, אם אנחנו מתעקשים לשלוח חלק גדול מהצעירים בחברה שלנו למסגרת הזו, בלי לבדוק טוב מספיק עד כמה היא מתאימה להם.

    • ליהי הגיב:

      היי
      שמי ליהי ואני חברה בתנועה שנקראת פרופיל חדש.
      המילים שלך ריגשו וזעזעו אותי מאוד.
      אני בעצמי שירתי בצבא בין השנים 2004-2006, אבל למזלי שירתי בת"א בקצין העיר נפגעים וזכיתי למפקדות שהיו אנושיות כמעט כמו שהיו חיילות.
      החוויות הקשות שעברת וההתמודדות המורכבת שאת עוברת בוודאי קשה ולמרות שאני לא מכירה אותך בא לי לשאול אותך אם אני יכולה לשלוח לך חיבוק ווירטואלי.
      שיתפתי את משפחתי במה שכתבת ואני רוצה לומר לך תודה רבה שפרסמת את החוויות שלך ושזה כל כך חשוב לומר את מה שאמרת. זה כל כך לא נאמר. כל כך מושתק. כל כך עטוף בהסברים ותירוצים מדיניים/שוביניסטיים/כוחניים/מיותרים.
      כעסתי מאוד כשקראתי ודמיינתי רק במקצת את מה שעבר עליך בשנתיים ההם. כעסתי על איך כל כך הרבה אנשים מעורבים בפגיעה של מישהי ושל הרבה מישהיות ושל הרבה אנשים בכלל.
      פרופיל חדש היא ארגון פמיניסטי הפועל נגד מיליטריזם בחברה הישראלית. אנחנו נותנות סיוע ותמיכה לסרבנים וכאלה המבקשים להימנע משירות, הן סדיר והן במילואים.
      אנחנו לא מספיק (ואולי לא בכלל) מתעסקות ב"אפטר שוק" של לאחר ביצוע השירות הצבאי וההתמודדות בהמשך, לאחר השחרור. במציאות הישראלית שמקדשת את ערכי הצבא והכוחניות יש מקום חשוב לשיח, לביקורתיות, למודעות על ההתמודדות האישית והחברתית לאחר שחרור מצה"ל.
      ישנו סרט שנקרא "לראות אם אני מחייכת". הוא ברוח העדויות של "שוברים שתיקה" אבל כל העדויות הן של נשים ששירתו במסגרות דומות למה שאת תיארת. דיברנו עם הבמאית של הסרט, תמר ירום, והיא סיפרה לנו שבעבודה על הסרט גילתה שהארגון נט"ל (נפגעי טראומה לאומית) http://www.natal.org.il/ נותן סיוע נפשי ורגשי גם במקרים שהיא פגשה של החיילות שעברו טראומות בצבא ונפגעו מחיילים ביחידה שלהן.
      כמו שאמרתי, בפרופיל חדש אנחנו נותנות סיוע ותמיכה לסרבני גיוס (מכל סיבה שהיא) אבל אנחנו לא מתיימרות להיות אנשי בריאות הנפש. אנחנו כן מכירות ועובדות עם ארגון מקסים שנקרא "פסיכואקטיב". זה ארגון של פסיכולוגים ופסיכיאטרים שעובדים עם פעילים חברתיים ואם את מעוניינת אני יכולה ליצור קשר עם מישהי מהם ביחד איתך.
      בעצם מה שאני רוצה לומר לך זה שאני לא מכירה אותך ואולי את מוקפת בהמון תמיכה ואהבה. אם יש לך מקום לעוד קצת ואם את מעוניינת להמשיך לדבר ואולי גם לחשוב עוד על החוויה הרגשית והמשמעות הפוליטית של מה שכתבת, אשמח להיפגש איתך.
      בכל מקרה מאוד ריגשת והשפעת עלי.
      שבוע טוב,
      ליהי
      נ.ב. אם את מעוניינת ליצור קשר את יכולה דרך המייל של פרופיל חדש ולכתוב את שמי ואז נוכל לדבר ישירות. info@newprofile.org

  3. פינגבאק: הנטל שלא מדברים עליו | קמפיין ביטול שירות חובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s