בירוקרטיה קטנה ומלוכלכת

בשנת 2006 פסל בג"צ את ההסדר שהוכר כ"הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם, ושמנע מעובדים את היכולת להחליף מעסיק. בפסק הדין קבע בג"צ כי:

"הסדר הכבילה יצר מעין-עבדות בגירסה מודרנית. בהסדר הכבילה שהיא עצמה קבעה והשליטה, רצעה המדינה את אוזנם של העובדים הזרים למזוזת ביתם של מעסיקיהם, וכבלה את ידיהם ואת רגליהם באזיקים ובנחושתיים למעסיק ש"ייבא" אותם ארצהלא פחות מכך. העובד הזר הפך מהיותו נושא למשפט – בן-אדם שהמשפט מעניק לו זכויות ומטיל עליו חובות – להיותו מושא במשפט, כמו היה מיטלטל בין מיטלטלין. ההסדר פגע באוטונומיה של העובדים כבני אדם, והלכה למעשה שלל מהם את חירותם."[1]

בשנים שעברו מאז היו ניסיונות שונים להקים לחיים חלקים מההסדר הזה, שנפסל בשל קרבתו לפרקטיקות של עבדות. לאמץ כבילה-מינוס, חצי-כבילה, כבילה-בערך. העקרון בלב הפסיקה, שהעובד הזר הוא אדם, בעל זכויות ואוטונומיה, לא חילחל עמוק מספיק.

לאחרונה, ישבו קבוצת חברי כנסת והגיעו למסקנה שעדיין יותר מדי קל לעובדות זרות בסיעוד להחליף מעסיקים.

מאחר שהסדר הכבילה נפסל, שרשראות עולות המון כסף ולרצע אנשים למשקוף זה פאסה, מצאו מכשלה אחרת. קטנה. בירוקרטית.

לפי הצעת החוק[2] עובדים יהיו חייבים להציג למעסיק החדש אישור כתוב של המעסיק הקודם על סיום יחסי עבודה (או תעודת פטירה, אם המעסיק נפטר).

את התיקון הציעו מירי רגב וחיים כץ (ליכוד); רינה פרנקל (יש עתיד, בעלת ניסיון רב בתחומי התעסוקה והשמת עובדים); אלעזר שטרן (התנועה); שולי מועלם רפאלי ואורית סטרוק (הבית היהודי); יעקב מרגי (ש"ס) ויעקב אשר (יהדות התורה).
נפלא לגלות שיש נושאים שזוכים לתמיכה גם מהממשלה וגם מהאופוזיציה, ושפעילת זכויות האדם הידועה אורית סטרוק מפגינה עקביות ונאמנות לערכיה, ומצליחה לאזן בין ניסיונותיה להרחיב את תחולת חקיקת המגן לגדה המערבית ובין הניסיון לצמצם הגנה על עובדות בשטח ישראל.

הדרישה לאישור כתוב תגובה בסנקציות – העסקת עובד בלא אישור כתוב תיחשב עבירה פלילית שעונשה קנס. מיותר לציין שההצעה לא לוקחת בחשבון את ההפרות הרבות של דרישת החוק למתן הודעות בכתב, ולא כוללת שום סנקציה כלפי מעסיק שיסרב לתת הודעה בכתב לעובד. לכאורה, אין צורך בדרישה כזו, מאחר שחוק הודעה מוקדמת ממילא מחייב מעסיק לתת לעובד אישור כתוב על תקופת העבודה.
כמה פעמים קיבלתם מהמעסיק שלכם אישור כזה? בכמה מעסיקים נתקלתם שנענשו על הפרת הדרישה הזו? כמה פעמים סיפרו לכם בכלל שזה מסמך שאתם אמורים לקבל? עכשיו תכפילו את זה במהגרת שהגיעה הנה לפני שנה וחצי, לא מכירה את המערכת ולא קוראת עברית. מה יצא?

נראה לנו מובן מאליו שיש לנו היכולת לעזוב מקום עבודה כי לא טוב לנו שם, כי הבוס נורא או התנאים גרועים או סתם קיבלנו הצעה אטרקטיבית יותר. ומאיתנו אף אחד לא מצפה להיות זמינים לעבודה 24 שעות ביממה בלי תגמול הולם. עבור עובדות סיעוד, אחד המגזרים המוחלשים והמקופחים ביותר בשוק העבודה, התחום שבו אפשר לנוע מצטמצם והולך.

הצעה כזו יכולה להיכתב רק מתוך ההנחה שהצדדים להעסקת עובד זר הם המעסיק הישראלי החדש, והמעסיק הישראלי הקודם, והעובדת צריכה לספק אישורים להעברת הבעלות. שלא ייפגעו, חלילה, זכויות המעסיק הקודם. גם כאן, העובדת היא מושא לזכויותיהם של אחרים. החופש שנשלל ממנה הוא בדיוק זה שעליו הגן בג"צ בפרשת הסדר הכבילה – החופש לעזוב מעסיק, חלק מזכותה לכבוד ולחירות.

האם המעסיק הקודם היה נצלן? האם המטופל או בני משפחתו התעללו בעובדת? האם סתם לא שילמו לה מה שהבטיחו? חברי הכנסת לא מוטרדים מהאפשרות הזו.
הם גם לא מוטרדים מכך שמתן הודעה בכתב לעובד היא גם ככה דרישה שמעסיקים רבים מפירים, ושדרישה להציג מסמך כתוב כתנאי לעבודה אחרת נותנת למעסיק אמצעי סחיטה נהדר כלפי עובדת שדורשת את זכויותיה בסיום העבודה. העובדת שיודעת שבלי אישור כתוב אין לה סיכוי לעבודה חוקית אחרת, אפילו אם הודיעה מראש על עזיבה כנדרש והתקבלה לעבודה אצל מעסיק בעל אישור, תהיה הרבה יותר נכונה להתפשר על מה שחייבים לה, רק לא להישאר בלי אישור על סיום העבודה.

הנשמות הטובות שחתומות על ההצעה לא יזיזו אצבע כדי לשפר את תנאי העבודה בסיעוד (ובכך להגדיל את הסיכוי שעובדים יגלו רצון להישאר), לאפשר לעובדות תגמול ראוי, או לסייע למטופלים במימון מטפל בהיקף ראוי ובתנאי העסקה מקובלים. הם אולי דואגים לקשישים ונכים, אבל לא עד כדי כך.

וככה, בשקט ובלי למשוך תשומת לב, באמצעות בירוקרטיה קטנה ומלוכלכת, מצמצמים את החופש של עובדות סיעוד לבחור אצל מי יעבדו ובאילו תנאים, ואת הזכות הבסיסית לעזוב מקום עבודה.

אם הסדר כובל אחד מבוטל בבג"צ, מוצאים צעדים אחרים. הכל בשם טענות על "נטישה" ועזיבה בלי הודעה מראש, שלא ברור מאיפה הן מגיעות ומה הבסיס להן.[3]
קודם, מגבילים את העובדות רק לאזור מסוים בארץ. אם זה לא מספיק, מגבילים את מספר המעברים בין מעסיקים (לתקרה שגם ככה רוב העובדות לא מגיעות אליה –  אבל שידעו שיש חוק ויש מי שסופר ויהיה שימוע, ויחששו). אם גם זה לא מספיק, מוסיפים עוד מכשול, עוד קושי, שתחשוב פעמיים לפני שהיא הולכת, ותזכור שהיא תלויה בחסדי המעסיק. שרק לא יעלו לה לראש הדמוקרטיה, והחופש, וכל הדברים היפים שיש לנו כאן, ותתחיל לחשוב שהיא לא מכונת עבודה אלא בת אדם עם זכויות.


[1] בג"צ 4542/02 עמותת קו לעובד נ' ממשלת ישראל (30.3.2006), פסק הדין של השופט אדמונד לוי, כנראה השופט החברתי ביותר שהיה בבג"צ, שהלך לעולמו בשבוע שעבר.

[2] "הצעת חוק עובדים זרים (תיקון – בדיקת אישור לעובד על תקופת עבודתו), התשע"ד–2014" (ניתן להוריד מאתר הכנסת, כאן)

[3] קראו, למשל, את דבריה של עו"ד חני בן ישראל מ"קו לעובד" בישיבת ועדת הפנים של הכנסת ב-19 בפברואר, כאן. האמת, אם אתן כבר שם, קראו את כל הפרוטוקול. הוא מספק זווית מעניינת (ומדכאת) על הסביבה שבה חקיקה כזו מתקבלת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אל תקרא לי מותק, הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על בירוקרטיה קטנה ומלוכלכת

  1. פאסט סימפל הגיב:

    למיטב הבנתי הבעיות בשוק הזה נובעת מכך שהביקוש לעובדי סיעוד זרים, עולה בהרבה על ההיצע. הסיבה שרוצים למנוע מעובדים זרים לעזוב את מעסיקיהם היא שבאמת יש בעיה כזאת, של עובדים זרים, שמעוניינים לעבוד בתל אביב, אצל אדם בודד, ולא בשדרות אצל זוג, זה בסדר, וזאת זכותם, והמצב היום הוא כזה שהם ימצאו עבודה אחרת בקלות רבה, והזוג בשדרות יישאר בלי עובד זר.

    הפתרון [1] הוא לנרמל את שוק העבודה הזה, כלומר, מדינת ישראל צריכה לספק "ויזת עבודה בסיעוד" שתוקפה פג, כעבור X (נניח 3) שנים, או כאשר המעסיק האחרון מת, המאוחר מביניהם. את הויזה הזאת, יש לספק לכל דיכפין[3] שייגש לשגרירות ישראל בארץ מוצאו (ללא מאכערים), בכמות כזאת שמספר הויזות המונפקות תהיה מעט גדולה יותר מכמות העובדים הדרושים (כלומר, כמו המצב ברוב הענפים במשק) . לאחר שזה יבוצע, יהיה אפשר לבטל את כל החוקים והמגבלות, על מספר מעברים בין מעסיקים, או אזור תעסוקה מוגבל וכיו"ב. זה גם עשוי לפתור במידה מסויימת את בעיית ההלוואות שלוקחים העובדים בחו"ל.

    [1] בהנחה שאנחנו מקבלים את הצורך[2] בעובדי סיעוד זרים, במסגרת העבודה המקובלת כיום.
    [2] מה קורה בשאר ארצות המערב?
    [3] הכל בהנחה, שכמות האנשים בעולם, שמעוניינים לעבוד בישראל בסיעוד, היא מעשית, לא מוגבלת.

    • interspem הגיב:

      קודם כל, ההצעה שלך מתעלמת לגמרי מההבדל בין סיעוד ושטיפת כלים. לטפל באנשים, בוודאי בנכים ומטופלים סיעודיים (שהם המטופלים הפחות אטרקטיביים) זו עבודה שדורשת יכולות מסוימות, איזשהו ניסיון, שפות תקשורת רלוונטיות ועוד.

      דבר שני – חלק מהבעיות כיום נובעות מהיות השוק מבוסס על ניצול כדרך לסבסוד. אם המשכורת בכל מקום נמוכה, השעות ארוכות ובלי תגמול, וחסרה תמיכה, הגיוני לחפש מקומות שבהם העבודה תהיה קצת פחות קשה וקצת יותר קצרה (הכסף הוא אותו כסף), ויש יותר מסגרות תמיכה וקהילה. לא בטוחה כמה הביקוש עולה על ההיצע, אבל בהחלט יש פערים משמעותיים בתוך התחום (נכים מול קשישים, למשל), ומאחר שאין שום דבר שמאזן אותם, יש יותר קושי לשמור בהם על עובדים.
      עכשיו, אפשר לקשור את העובדת יותר חזק, ואפשר לחפש תמריצים שיעודדו אותה להישאר (למשל, בדיון בועדת הפנים שהוזכר בהערה למעלה, היו נציגים שדיברו על מענקים ותגמולים למי שיעבדו בפריפריה (כמו שמציעים היום למפעלים, נניח). ההצעה הזו, מן הסתם, לא מקבלת תמיכה ממשלתית, כי הנחת העבודה של המדינה היא שקשיים בסיעוד הם משהו שצריך לפתור ב"איזון" בין העובדים והמטופלים, ולא שהיא תשקיע יותר כדי להגן ם על אלו וגם על אלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s