אדם צריך בית

דמי הבטחת הכנסה לא מספיקים לקיום בכבוד.

השורה הזו בלבד הייתה אמורה להיות כותרת שלא יורדת מסדר היום. הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף) התייחסה לבעיה הזו; המוסד לביטוח לאומי בעצמו פרסם מחקרים בעניין. קצבאות הבטחת ההכנסה נעות כיום בין 1,730 ₪ לחודש ליחיד ל- 4,281₪ לחודש למשפחה. רשת הביטחון העלובה שלנו כל-כך מלאה חורים שאנשים שתלויים בתמיכת המדינה צריכים לבחור בין מחסה למזון, בין תרופות לחימום. הממשלה – היא עסוקה במה שאנשים כותבים בפייסבוק ובסימון מוצרי התנחלויות.

דיון חשוב שהוכרע שבוע שעבר בבית הדין הארצי לעבודה[1] עסק בהיבט אחד של הבעיה הזו – מדיניות המוסד לביטוח לאומי לשלול קצבת הבטחת הכנסה ממי שמקבלים סיוע מקרוביהם בתשלום שכר דירה. בהליך צורפו ענייניהם של שישה מקבלי הבטחת הכנסה (אליהם הצטרפה האגודה לזכויות האזרח, כידידת בית המשפט). אחת היא אם חד הורית שפוטרה כשהייתה בהריון. אחרת פוטרה לפני שנתיים, חיה על פיצויי הפיטורים ופדתה את הפנסיה שלה, אבל מתישהו הכסף נגמר. אחרת חולה, מטפלת בקשישים ומרוויחה 1400 ש"ח בחודש.

בעלות על דירת מגורים לא נחשבת הכנסה ולא שוללת זכאות לקצבה.[2] אבל אם קרובי משפחה עוזרים לך בתשלום שכר דירה, גם אם הם מעבירים את הכסף ישר לבעל הבית, המוסד לביטוח לאומי סופר את התשלום הזה בתור "הכנסה" שיש לך, שיכולה להוביל לשלילת הקצבה. הקצבה, כאמור, לא מספיקה לקיום נורמלי. לא יכולה גם לשלם שכירות וגם לחיות? את בבעיה. תבחרי.

ידוע שהסיוע ממשרד השיכון לא תמיד מספיק ולא מגיע לכל מי שזקוקה לו. המוסד לביטוח לאומי ניסח הצעת חוק שתגדיל את הקצבה לזכאים שאין להם דירה. כמו הרבה הצעות חברתיות, חברי הכנסת (שהעלו לעצמם את המשכורת ל-40 אלף ₪ לחודש לפני שבועיים) התעלמו מההצעה הזו.

חזרה לפסק הדין. קביעה יפה בתוכו נוגעת לצמצום כלל נסיבות החיים של בני אדם לרשימה טכנית של קריטריונים. בית המשפט האמין שגם המוסד לביטוח לאומי מבין שאי אפשר להתייחס לכל תמיכה משפחתית או קהילתית כ"הכנסה", אבל לא יודע להבדיל בין מקרים בהם התמיכה חיונית להגשמת צרכים בסיסיים, ומקרים אחרים, ובגלל ההעדפה שלו למבחן קל ואחיד, פשוט מסמן הכל כ"הכנסה". בית המשפט הבהיר שגישה כזו היא טכנית ושרירותית, ויכולה לסכל את מטרת החוק. נקבע שבמצב הקיים, כאשר ידוע וברור לכולם שהקצבה לא מאפשרת קיום מינימלי בכבוד, ואנשים תלויים בתמיכה מהמשפחה והקהילה, אי אפשר לשלול מהם קצבה רק בגלל התלות הזו.

זו מהות פסק הדין. נקודה צדדית שאני רוצה להתעכב עליה היא היצירה של יריבות-לכאורה בין שתי קבוצות חלשות, כאילו שההכרעה הקשה שעומדת על הפרק היא מין משחק סכום אפס ביניהן. כל אחד מהצדדים הביע חשש שעמדת הצד השני תוביל לאפליה פסולה, הם רק לא הסכימו בין מי למי. מפסק הדין עולות שלוש קבוצות רלוונטיות להשוואה:

  1. אלו שיש להן דירה ומקבלות דמי הבטחת הכנסה.
  2. אלו שאין להן דירה ומקבלות סיוע מקרובים בתשלום שכר דירה.
  3. אלו שאין להן לא דירה ולא סיוע מהסביבה, שחלקן מחוסרות דיור.

המערערים (והאגודה לזכויות האזרח) הסתכלו על שתי הקבוצות הראשונות. הם טוענים שעמדת הביטוח הלאומי מפלה לרעה את מי שאין להם דירה לעומת אלו שיש להם ולא צריכים לשלם שכ"ד – למרות שברור שהמצב של הראשונים גרוע יותר. בית המשפט קיבל את העמדה הזו.

הביטוח הלאומי הביע חשש מאפליה דווקא בין שתי הקבוצות האחרונות. אם נאפשר לאנשים לקבל סיוע בשכר דירה מקרובים, זו תהיה אפליה נגד אלו שאין להם קרובים שרוצים ויכולים לסייע להם.

הקבוצה שחסרה כאן היא "כל השאר". אם האנשים שבתחתית הסולם לא מגיעים לקיום אנושי מינימלי, הבעיה היא לא שהקצת-פחות-עניים לא מסתפקים בדירה שקרובים עוזרים להם לשכור, ומתעקשים לקבל מהמדינה סיוע נוסף, שיאפשר להם גישה למותרות כמו אוכל ובגדים ותרופות (החזירים!). הבעיה היא שכחברה אנחנו לא מספקות את המשאבים הדרושים לקיום מינימלי בכבוד לכולן, וכשיש בעיות מפילות את האחריות על קבוצה מוחלשת שבסה"כ מנסה לשרוד.

לי זה מזכיר את ה"פתרון" שהמדינה מצאה לטיפול סיעודי – מטפלות סיעודיות נדרשות לעבוד שעות רבות ביום. המטופלים הם קשישים וחולים, לרוב מוגבלים באמצעים. אז המדינה מציגה לנו משחק סכום אפס שבו אי אפשר לשלם למטפלות כי הנטל על המטופלים יהיה בלתי אפשרי, ומתעלמת מהפתרון המובן מאליו – הקצאת תקציב ייעודי שיאפשר למי שצריך לקבל סיוע לאורך שעות רבות, ולמטפת לקבל את התשלום שמגיע לה.

משחק סכום-אפס הזה הוא גם אחת הסיבות שהקו של "שוויון", למרות שלפעמים הוא טיעון קל יותר בבתי משפט, בעייתי לזכויות חברתיות (כמו להרבה סוגיות אחרות), ונכון להתמקד בשיח שהערך שבמרכזו הוא כבוד האדם. השאלה הרלוונטית היא לא האם מקבלי הבטחת הכנסה שנדרשים לשכור דירה מופלים ביחס לקבוצה אחרת, אלא האם אנשים שתלויים בקצבאות וסיוע יכולים להרשות לעצמם קיום בכבוד, שלא יחייב אותם לבחור בין מגורים וצרכים בסיסיים אחרים. אם לא – הבעיה כאן היא לא אפליה, אלא מניעת זכויות בסיסיות. כבוד, לא שוויון.

[1] עבל (ארצי) 20952-04-11‏ ‏ אהוד יאיר נ' המוסד לביטוח לאומי (20.11.2015, זמין כאן). כל ההתייחסויות שלי, אם לא נאמר אחרת, הן לפסק-דין הרוב (השופטת דוידוב-מוטולה).

[2] מי שלא מבין איך אפשר להיות בעלת דירה ולקבל קצבה מהמדינה יכול להיזכר שיש עוד הוצאות חוץ ממגורים, וצריך לשלם אותן איכשהו, גם כשלא מרוויחים כסף. מי שעדיין לא מבין יכול להצטרף לתנועה הליברלית החדשה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, עוני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אדם צריך בית

  1. פינגבאק: הזכות לפונדקאות – על מה (ועל מי) מגינים? | מעונן חלקית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s