הזכות לפונדקאות – על מה (ועל מי) מגינים?

הרשומה הזו מתחילה משני כיוונים שונים. אחד מהם הוא רשומה קודמת, על הזכות להורות. השני הוא מאמר חדש של חיים אברהם על אפליית זוגות בני אותו מין בהליכי פונדקאות בישראל.[1] אנסה לעשות שני דברים: האחד, להתמודד עם כמה טענות שהפריעו לי במאמר של אברהם (ומפריעות לי בשיח על פונדקאות בכלמיני הקשרים אחרים), ובעיקר עם ההסתמכות על שוויון בהקשר הזה; השני, להתמקד בשאלת מימוש ההורות דרך אשה אחרת.

שוויון בין מי למי

בין כל האזכורים הרבים לפגיעה בזכויות אדם (בפרט, בזכות של הומוסקסואלים לשוויון), אברהם בקושי מזכיר את הפונדקאית. החשש מניצול שלה מוזכר, אבל בקושי ובלי שום הסבר. בין השאר אברהם טוען שלא סביר שהחשש מפתיחת הליך הפונדקאות לזוגות להט"בים[2] יביא לניצול הפונדקאיות. אלו ההסברים למה החשש אינו סביר:

  1. יש הסדרי פונדקאות גם ככה, לא ברור מדוע להט"בים ינצלו פונדקאיות וזוגות הטרוסקסואלים לא;
  2. ההליך קיים הרבה שנים, אי אפשר לטעון לחשש לניצול;
  3. אם החוק מאפשר ניצול נשים, צריך לתקוף את החלק הבעייתי בחוק, ולהבטיח הסכמה, רצון חופשי והיעדר ניצול;
  4. הטענה שהחוק מאפשר ניצול פונדקאיות היא קשה, פטרנליסטית ופטריארכלית, כי היא מבחינה בינן ובין גברים שתורמים זרע.

הטענה האחרונה היא, במחילה, מגוחכת. ההבחנה בין הליך קצר ולא פולשני, שאפשר להפסיק בכל רגע בלי השלכות מיוחדות, ובין הריון (בפרט בתנאים שנלווים לפונדקאות) לא מבטאת פטרנליזם, היא מבטאת חיבור למציאות. היא "קשה" בערך כמו הטענה שגידול ילד שונה מגידול דג זהב.

הטענה על פטרנליזם גם נשמעת הרבה פחות משכנעת כאשר שני עמודים אח"כ אברהם מציע להגביל את הסכום המרבי שמותר לשלם לפונדקאית (כפתרון לחשש מעליית המחירים). אברהם טוען שאם הסכום המירבי שייקבע הוא סכום ריאלי, יכול להיות שמי שלא יסתפקו בו גם ככה לא מתאימות להליך פונדקאות, כי הן לא מבינות אותו מספיק ומתמקדות בהשלכות הכלכליות.[3] כלומר, הפונדקאית היא אשה עצמאית ואוטונומית – עד להחלטה כמה שווה השימוש ברחם שלה, כי אולי המחיר לא ימצא חן בעינינו.

בשאר הטענות יש קצת יותר טעם, אבל המסקנה הנובעת מהן עדיין בעייתית. אברהם צודק פעמיים – אין סיבה מיוחדת להניח שהומוסקסואלים יהיו נצלנים יותר מסטרייטים, וההסדר הקיים בהחלט מפלה לרעה הומוסקסואלים – והוא מפלה אותם לרעה על רקע נטייתם המינית.

הזכרתי ברשומה קודמת את המקרים בהם הדרישה לשוויון מובילה לפגיעה בכבוד האדם. כאן, הפגיעה הרבה יותר מובהקת. המסקנה של הטיעון שאברהם מציג היא שבשם הדרישה לשוויון בין הומוסקסואלים להטרוסקסואלים, כחברה אנחנו מוכנות לקבל סיכון מוגבר לפגיעה בנשים פונדקאיות. הדרישה לשוויון בין אוכלוסיה אחת (הטרוסקסואלים) לאוכלוסיה מוחלשת ממנה (הומוסקסואלים) נעשית תוך התעלמות מהפגיעה בקבוצה שלישית – פונדקאיות. הפונדקאית חשופה לניצול כלכלי, לפגיעה בגופה ובבריאותה, לשלילת האוטונומיה שלה, לפגיעה בחייה האישיים ובחיי המשפחה שלה. אלו פגיעות שקשה לתרגם ל"אפליה" או פגיעה בשוויון, ולכן הן נעלמות משיח של שוויון שרואה רק שתי קבוצות – הורים-לעתיד סטרייטים שמקבלים "שירות", והורים הומוסקסואלים שמהם נמנע השירות הזה.

שוויון הוא ערך חשוב, והוא כלי חשוב במאבקים צודקים רבים. הוא לא רעיון שצריך להימנע ממנו, אבל כמו שיח שמקדש "חירות" בלי לשאול חירות למי ועל חשבון מי, גם לטענות המבוססות על "שוויון" יש נקודות עיוורות. התעקשות על "שוויון" בכל מחיר עוברת משיח של זכויות לשיח אטום של "מגיע לי". מגיע לי מה שאני רוצה, מגיע לי מה שאני מוכן לשלם עבורו, מגיע לי מה שאחרים מקבלים. לא משנה אם ההסדר דפוק, כל זמן שגם אני יכול להנות ממנו. הפתרון לפרקטיקה שמעלה חשש כבד לניצול אינו "לתת לכולם להנות ממנה, ולהתמודד עם הסיכון לניצול", אלא לנסות לצמצם אותה ככל האפשר. חשוב לציין, הסיכון לפונדקאיות גובר לא בגלל שהומואים פוגעים יותר, אלא בשם עצם ההרחבה של פרקטיקה שיש בה פוטנציאל לניצול.

המאמר מנסה להפחית בסיכון לניצול, אבל הוא דווקא מדגיש אותו. עולה ממנו שההגנה על הפונדקאית מעניינת אותנו כל עוד היא לא דורשת יותר מדי כסף, וכל עוד אין אפליה בין מי שמבקשים את שירותיה. כלומר, כל עוד ההגנה עליה לא פוגעת באנשים חשובים יותר.

מימוש עצמי ומימוש הורות דרך אשה אחרת

אנחנו חושבות על הורות כקשר אישי, רגשי, קרוב, שמחייב אדם אחר כדי לאפשר הגשמה עצמית ואושר, וכחלק ממוסד חברתי נפוץ. שתי דוגמאות קרובות הן זוגיות ומיניות. ברשומה הקודמת הזכרתי זוגיות, בעיקר בהקשר של הסכמה. כאן אני רוצה להתמקד במיניות.

בהקשר הזה ראוי להבחין בין דברים שאנו מאמינות שהם טובים, כמו חיי משפחה או מיניות או אהבה, ובין "זכות אדם". עצם העובדה שאני רוצה משהו, או שמדובר בדבר שהחברה מסכימה שהוא דבר טוב, עוד לא אומר שמדובר בזכות אדם. אפשר להסכים, למשל, שאהבה היא דבר נפלא, גם בלי להאמין שיש זכות אדם לאהבה.

ברור שמיניות היא חלק מהטבע של בני אדם ומהחברה האנושית, ובשביל רוב החברה שסביבנו היא חלק מהותי מקיום שלם ומספק ומקשרים אנושיים בסיסיים. מיניות היא דבר טוב, ובהחלט אפשר להגן על זכות שלילית למיניות (שבגללה אסור, למשל, לאסור על מישהי לקיים יחסי מין לסביים או לשכב עם אנשים מחוץ לנישואים).

יכולים להיות לזכות היבטים חיוביים (למשל, זכות לטיפול שיאפשר לי לממש את המיניות שלי), אבל הם מוגבלים. אם נתמקד בזכות למיניות שניתן לממש רק דרך מישהי אחרת (כמו פונדקאות), אפשר לבדוק מה קורה כשפונה אדם לבית המשפט, וטוען שבשל תאונת דרכים שפגעה בכושר המיני שלו, הוא נדרש ל"שירותי ליווי".

בשנת 2006 ניתנה תשובה ברורה לשאלה הזו:[4] בית המשפט העליון הכיר בפגיעה בכושר המיני; קבע שחברת הביטוח צריכה לשלם פיצויים בשל הפגיעה; הכיר ביצר המיני כחלק מטבע האדם והחברה האנושית, שבלעדיו נפגע כבוד האדם ויכולתו לממש את עצמו כבן אנוש;[5] והבהיר שהוא לא יאשר הסדר שמעודד ומממן תופעות הכרוכות בניצול, בנזק לאחר וביצירת יחסי תלות.[6]

פסק הדין הזה סקר בהרחבה את הניצול, הבעיות והפגיעה בזכויות אדם בתעשיית הזנות. הוא נשען על "תקנת הציבור", מונח שמייצג אמצעי משפטי שנועד לשמר את ערכי יסוד של החברה בהסדרים משפטיים שונים. קל לנו להבין למה מימון זנות כ"פיצוי" לנפגע נוגד את את התפיסות הערכיות והמוסריות בחברה. זנות, מעבר לניצול, לפגיעה ולהחפצה, עדיין נתפסת כמשהו נמוך, זול ומלוכלך. אפילו מי שמוכן לסבול אותה כרע הכרחי לא יראה בה אידאל. לא הרבה אנשים יאמרו בגלוי שהם באופן אישי הולכים לזונות ומצפים שהחברה תתמוך בהרגל הזה.

הורות, לעומת זאת, נחשבת לחלק מהותי ונעלה של הקיום האנושי. אנשים מספרים לנו כל הזמן סיפורים מרגשים על הרצון שלהם להיות הורים. סיפורים אישיים, מלאי פרטים, שמות, תמונות. הורים והורים-בפוטנציה בהחלט עלולים להיפגע מעצם ההשוואה בין מישהו שרוצה שחברת הביטוח תשלם לו על צריכת שירותי זנות ובין השאיפה שלהם לילד. אפשר להבין את הרתיעה הזו. אבל צריך לשים לב מה המחיר שנדרש כדי להגשים את השאיפה הזו, ומי משלם אותו.

 

[1] "הורות, פונדקאות ומה שביניהן", עתיד להתפרסם בגיליון ט' של כתב העת "חוקים", זמין כאן.
[2] אברהם משתמש במאמר במונח "להט"ב", אבל מציין בצדק שעיקר הקשיים יתעוררו אצל זוגות הומוסקסואלים וטרנסקסואלים.
[3] עמ' 13.
[4] עא 11152/04‏ ‏ פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(3) 310 (פס"ד של ריבלין, ס' 14 עד הסוף; בייניש הסכימה בפסקה אחת עם הניתוח; כבוד הנשיא ברק, אביר הצדק וזכויות האדם במשפט הישראלי, קבע בפסקה פחדנית אחת שהסוגיה מעלה שורה של בעיות עקרוניות וחברתיות והוא לא רוצה להכריע בה).
[5] עע"א 4714/04 עמיר נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2004(3) 3446.
[6] פסק הדין ניתן, כאמור, ב-2006, בערעור על הכרעה של בית-המשפט המחוזי– ברור שלאור ההתפתחויות בחוק ובמשפט ביחס לזנות וסחר בבני אדם בעשור האחרון, פסק דין דומה היום היה הרבה יותר חריף וחד משמעי, ואני לא מאמינה שיש בית משפט בישראל שהיה מחייב היום חברת ביטוח להעביר למישהו פיצויים כדי שירכוש שירותי מין.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Glad to be gay, אל תקרא לי מותק, הכל שפיט והרשות נתונה, פרות קדושות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הזכות לפונדקאות – על מה (ועל מי) מגינים?

  1. שמרית הגיב:

    להבנתי, הטענה היא לא שאמירה שהחוק מאפשר ניצול פונדקאיות היא קשה, פטרנליסטית ופטריארכלית, **כי** היא מבחינה בינן ובין גברים שתורמים זרע, אלא שאמירה כזו בעייתי לכשעצמה מכיוון שהיא שוללת את זכותן של הנשים להחליט על גופן בעצמן. בנוסף, אפשר לראות כיצד טיעונים דומים על ניצול לא קיימים כשמדובר בגברים שתורמים זרע. אמנם ההליכים שונים מטבעם, אבל טענה לניצול יכולה לעלות כלפי שניהם באופן דומה. המאמר לא טוען שיש להפחית את החשיבות שבסיכון לניצול פונדקאיות, אלא שלא צריך להתייחס לניצול כנקודת המוצא להליך פונדקאות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s