גואל רצון, עבדות ושטיפת מוח – סיבוב שני בבית המשפט

פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור של גואל רצון התפרסם השבוע. [1]

פסק הדין עוסק, ברובו, בעבירות המין בהן הורשע רצון, אבל אני לא רוצה להתעכב על החלק הזה.

מה שמעניין אותי, ופסק הדין לא עוסק בו, הוא הזיכוי של גואל רצון בבית המשפט המחוזי מעבירת ההחזקה בתנאי עבדות. הסיבה שפסק הדין לא עוסק בסוגיה הזו היא שהפרקליטות בחרה שלא לערער על הזיכוי. כתבתי כבר, בהרחבה, על הבעיות בפסק הדין בבית המשפט המחוזי, ואני מאמינה שבחירת הפרקליטות שלא לערער הייתה טעות.

הבעיות בפסק הדין של המחוזי, בקצרה – הייתה התמקדות מופרזת (גם של הפרקליטות וגם של בית המשפט) בשאלת ה"שליטה המנטלית"; לבית המשפט היה קשה לזהות החזקה בתנאי עבדות במקרה שבו לא היה שימוש באלימות פיזית או כבילה ממשית (הנשים לא היו נעולות בבית או קשורות בשרשראות); לבית המשפט היה קשה להשתחרר מהרעיון שקרבנות עבדות יכולות להיות נשים ישראליות נורמטיביות שמכירות את הסביבה. וברקע לכל זה, בית המשפט התעלם מהעובדה שהחזקה בתנאי עבדות יכולה להתקיים גם בהסכמת הקרבן.

קריאה זהירה בפסק הדין בבית המשפט העליון מחדדת את המסקנה ששאלת העבדות הייתה צריכה להיבחן גם בעליון, וייתכן שהייתה מסתיימת בהרשעה.

עבירת ההחזקה בתנאי עבדות מוגדרת בחוק כ"מצב שבו מופעלות כלפי אדם סמכויות המופעלות ככלל כלפי קניינו של אדם; לענין זה, יראו שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו כהפעלת סמכויות כאמור".[2]

תיאור הרקע העובדתי למעשיו של רצון בפסק הדין של העליון –

לאורך השנים לא עבד המערער, בעוד הנשים עבדו לדרישתו במשק בית. חלק מן הנשים פנו אל המערער בבקשה שיאפשר להן ללמוד מקצוע במסגרות חיצוניות. פניות אלה נענו בשלילה או תוך העמדת תנאים מכבידים, שעיקרם חיוב ללמוד בחברת נשים בלבד. הנשים גם הפקידו חלקים ניכרים משכרן בקופות משותפות – האחת, לצרכי המערער בלבד; השניה – לצרכי הקבוצה. מרבית נשות הקבוצה ניתקו קשר עם משפחתן, ואימצו שמות בעלי צליל אשכנזי, גם אם הן מעדות המזרח. הן קיעקעו על גופן את דמותו או שמו של המערער, ואימצו סגנון לבוש "צנוע", אשר כלל שכבות בגדים רבות וכיסויי ראש.

המערער גם איים על הנשים לאורך התקופה, כי אם לא יצייתו לחוקים ולהוראות שקבע, יענישן בפגיעה בבריאותן ובבריאות ילדיהן, ונקבעו עונשים על הפרות. המערער אף עקב אחר מעשיהן של הנשים וילדיהן, ולצורך זה התקין מצלמות מעקב בוילה; אסר על הנשים לשהות בחדריהן כאשר הדלתות סגורות; דרש מן הנשים לדווח לו על הפרות החוקים וההוראות על-ידי מי מחברותיהן; בדק את הטלפונים הניידים של הנשים, לרבות בדיקות פתע; ופיקח על שיחות הטלפון שלהן, על ידי כך שחייב אותן למסור לו את סיסמאות המכשירים.

העובדות האלו, כפי שהעליון מזכיר, היו הבסיס לאישום בעבדות, ואלו רק העובדות שאינן שנויות במחלוקת – לא כל הבסיס לאישום בעבדות. במילים אחרות – מוסכם שרצון הפעיל על הנשים מידה לא מבוטלת של שליטה; מוסכם שהוא הגביל את חירותן; מוסכם שהוא העניש את מי שהפרה את הוראותיו, והשתמש באיומים כחלק מהשליטה שלו בנשים. מוסכם שהיו אינדיקציות ליחס חפצי, כמו שינוי שם וקעקוע הדמות שלו על גופן. התיאור הזה, בפני עצמו, מאוד קרוב ללשון החוק בעניין החזקה בתנאי עבדות. לכל הפחות, קרוב מספיק להצדיק דיון מעמיק בערעור, והזדמנות לבית המשפט העליון, לראשונה, להבהיר איך נכון לפרש "עבדות" בדין הישראלי.

הדיון הזה נדרש מעוד סיבה. השופט רובינשטיין מזכיר בפסק הדין את התלות שמתפתחת אצל אנשים בכהני דת או מי שנתפסים כבעלי סמכויות רוחניות. הוא מצטט מאמר (שנשמע מטריד),[3] שמתייחס לנשים ש"פותו" לקיים יחסי מין עם אנשים שהציגו עצמם כבעלי יכולות על טבעיות. המאמר הזה, ונספח של פרופ' לפסיכולוגיה שהוא מפנה אליו, מתייחסים לאונס שבוצע בנסיבות של "שטיפת מוח". ונראה שרובינשטיין מאמץ את הניתוח הזה.

אישית, יש לי בעיות עם התזה של "שטיפת מוח" (או "שליטה מנטלית"), והאם זה בסיס שצריך להתקבל בבית משפט. אני גם לא משוכנעת שצריך להוכיח שטיפת מוח כדי להוכיח את עבירת העבדות במקרה של גואל רצון (בין השאר בגלל שאיומים פנטסטיים, עבור מי שמאמין בהם, לא בהכרח שונים מאיומים באלימות פיזית. בשביל זה לא צריך שליטה מנטלית). אבל הסיבה העיקרית שבית המשפט המחוזי זיכה את רצון מעבירת ההחזקה בתנאי עבדות היא שהוא דחה את הטענות על שליטה מנטלית כאמצעי שליטה. ואת הטענה הזו בדיוק רובינשטיין, באמירה אגבית ולא מעמיקה, מקבל.

המעמד של האמירה הזו מעלה שאלה רצינית. מצד אחד, זו אמרת אגב. היא לא חיונית לטיעון, והיא לא זוכה לדיון משפטי רציני – דיון שבית המשפט המחוזי, עם כל הביקורת שלי על הניתוח שלו, בהחלט ניהל. היה מתבקש שאם בית המשפט כבר נכנס לפינה הזו, הוא יתמודד עם הביקורת של המחוזי על טענת השליטה המנטלית. זה לא קורה.[4]

מצד שני, הטענה אמנם לא נדונה לעומק, וההתייחסות אליה היא במסגרת הדיון בקיום תלות של קרבן עבירות מין (ולא קרבן עבדות) – אבל היא עולה במפורש בפסק הדין, היא מוצגת כהשלמה לטיעון שבמקרה הזה אין משקל להסכמה, ואף שופט אחר לא מתנגד אליה. בהחלט אפשר להסיק ממנה שבית המשפט העליון מוכן לקבל שטיפת מוח כאמצעי ליצירת תלות ושליטה. ואם זה המצב, הזיכוי של גואל רצון מעבירת ההחזקה בתנאי עבדות עוד יותר בעייתי, וכך גם בחירת הפרקליטות שלא לערער.

[1] עפ 8271/14 ‏ ‏אבא גואל בן נתן רצון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.7.2016).

[2] ס' 375א לחוק העונשין

[3] "הדיין הרב ש' דיכובסקי, לשעבר אב"ד בבית הדין הגדול לערעורים ומנהל בתי הדין הרבניים, נדרש במאמרו "אישה שזינתה בהשפעה רוחנית-מיסטית" (עומד להתפרסם בתחומין לו (תשע"ו) לשאלת מעמדן ההלכתי של נשים נשואות שפותו לקיים יחסי אישות מחוץ לנישואין, כחלק מ"ברכה" או מ"טיפול" רוחני לפריון או לשלום בית, מתוך אמונה תמימה שבכך יוושעו." (ס' עח לפסק הדין, כי זה רובינשטיין וככה הוא ממספר סעיפים). אמרתי לכן שזה נשמע מטריד.

[4] רובינשטיין באמת צריך להפסיק עם הקטע הזה של אמרות אגב לא רציניות בפסקי דין – אתה שופט בבית משפט עליון, לא בפרלמנט של שישי בבוקר. לקביעות שלך יש השלכות.