עניין של טכניקה: מכבש הלחצים של חוק הפיקדון

המדינה לבג"ץ: כמובן שאנחנו לא מנסים לשבור את רוחם של מבקשי מקלט בסנקציות כלכליות כדי שיברחו מכאן, אבל תראו, זה עובד.

השבוע הוגשה תגובה של המדינה לעתירה נגד "חוק הפיקדון". העתירה עוסקת בעיקר בקיצוץ 20% ממשכורתם של מבקשי מקלט, והפקדת הסכום בקרן בבנק. שם הכסף יישאר, בלי שיוכלו לגעת בו, עד שהם יעזבו את ישראל, אם יעזבו. מהסכום שיצטבר אפשר יהיה להוריד קנסות גבוהים מאוד אם לא יעזבו מיד כשתתקבל החלטה שמחייבת אותם לעזוב. המטרה של המהלך האכזרי הזה היא לעודד אנשים לעזוב את ישראל, למרות שהמדינה עצמה מסכימה שאסור לגרש אותם לארצם, ושלא בטוח מתי יוכלו לחזור.

איך מגינים על הסדר שמקצץ 20% מהשכר של אנשים שרובם חיים על שכר מינימום ופחות, ושלא נהנים אפילו מהתמיכה העלובה והמוגבלת שיש לישראלים עניים, כדי להבטיח שבעתיד רחוק כלשהו לא יהיו איתם בעיות?

ההגנה של המדינה מתרכזת בארבע טענות מרכזיות (יש עוד טענות, מעניינות פחות):

האחת – החוק הזה כולל גם הסדר מיטיב, כי קרנות פנסיה לא מקבלות מבקשי מקלט (לא מזכירים למי יש אחריות ויכולת לפתור את העניין), ובזכות החוק המיטיב הזה הם יוכלו לחסוך כסף לעתיד. כן, המילה "מיטיב" היא חלק מהתיאור המקורי.

השנייה – אין מחלוקת שגם לזרים יש זכות לקיום אנושי מינימלי בכבוד, אבל העותרים לא הוכיחו שהזכות לקיום מינימלי בכבוד נפגעת. זו טענה מעניינת, כי בדרך כלל אנחנו מניחות ששכר מינימום נועד לכסות, ובכן, את המינימום לקיום בכבוד, ולכן אם יורדים מתחת אליו כבר לא יכולים להתקיים בכבוד. בגלל זה קוראים לו "שכר מינימום" ולא "משכורת שהיא סך-הכל בסדר אם אתה לא מאוד מפונק ותכל'ס יכולת לחיות יופי גם עם 20% פחות".

להסתדר בארץ עם שכר המינימום לא קל לאף אחד. למבקשי מקלט נוסף הקושי של היעדר זכאות לסיוע ותמיכות שאזרחי ישראל החיים בעוני יכולים לקבל. כלומר, סיוע שיכול לרכך את המכה הזו, והמשאבים הדלים של הקהילה לסייע לנזקקים בתוכה גם ככה מתוחים עד הקצה. העותרים הוכיחו והביאו מספרים על הכסף שכבר היום בקושי מספיק לשכר דירה, מזון, צרכים בסיסיים וביטוח רפואי. המדינה מסכימה שרובם המכריע של מבקשי המקלט עובדים בעבודות שמשלמות משכורות נמוכות, ולא אומרת שאלו שהציגו את ההוצאות שלהם שיקרו. כמה אנשים צריכים להראות שמהכסף שנשאר אי אפשר לכסות שכר דירה, אוכל, הוצאות רפואיות, בגדים, חינוך, מסגרת לילדים כשההורים בעבודה כדי שהמדינה תכיר במציאות?

הממשלה דיברה השבוע לא מעט על החוק להפללת לקוחות זנות. צעדים שעלולים לפגוע בנשים מוחלשות, עניות, שלחלקן לא תישאר ברירה אחרת להתפרנס, צריכים להיות חלק מהדיון הזה – וקיצוץ 20% מהמשכורת לנשים עניות, לאמהות חד הוריות בלי מעגלי תמיכה, הוא צעד כזה.

בהמשך לנקודה הזו, המדינה מסבירה שבכל מקרה, אפילו אם הייתה פגיעה בזכות לקיום אנושי מינימלי בכבוד, בדיוק עובדים במשרדי הממשלה על תקנות שיאפשרו לאנשים למשוך את הכסף גם כשהם עדיין בארץ, במקרים הומניטאריים קיצוניים. המדינה לא התחייבה למועד לסיום כתיבת התקנות, מתי הן ייכנסו לתוקף, את מי הן יכסו ומה יקרה בינתיים. אפשר גם לשאול איך התחילו ליישם חוק כל-כך פוגעני לפני שסיימו לקבוע את התקנות שאמורות להגן על החלשים ביותר. אולי חשבו שאנשים פשוט יחכו ארבעה-חמישה חודשיים לארוחת צהריים או טיפול רפואי, או שהתקנות יעברו עד הסתיו, וכל מי שכבר נזרק לרחוב יוכל לחזור ולשלם שכר דירה לפני שיתחילו הגשמים. אף מילה על זה שהמקרים הקיצוניים הם לא המקרים ההומניטאריים הקשים, אלא להיפך – המקרים המעטים בהם הפגיעה של החוק לא אנושה.

הנקודה המעניינת האחרונה היא זו שממנה התחלתי – המדינה אומרת שיש מטרה ברורה, למנוע ממבקשי מקלט "להשתקע" בישראל.[1] אסור, כמובן, לנקוט ב"הרחקה קונסטרוקטיבית", לשבור את רוחם של אנשים שאסור לגרש. אז אנחנו לא מגרשים אותם, והמטרה היא לא לשבור את רוחם. הכסף שם רק כדי שאם יום אחד יתאפשרו התנאים לחזרתם, יהיה להם תמריץ לצאת במועד. המדינה מסתמכת על הצגה מעוותת של אמירה בבית המשפט העליון, שתמריץ כספי יכול להיות תמריץ לגיטימי לעזיבת הארץ, ושוכחת שהתמריץ הכספי הלגיטימי הוא מענק עזיבה (כמו זה שקיים כבר היום), לא קיצוץ שדוחק אנשים לרחוב. ההבדל בין תמריץ ובעיטה. משרד המשפטים יודע היטב מה המשמעות של אלימות כלכלית, ושהיא יכולה להיות קשה לא פחות מאלימות פיזית,[2] אבל מעדיף לא לקרוא לדחיקה לעוני, צמצום שליטה בכסף ומגבלה על התנהלות כלכלית עצמאית "אלימות כלכלית", כשהוא הצד שמפעיל אותה אלימות עצמה על נשים וגברים.

ואז, אחרי ההסבר הזה, ואחרי שטענה שהיא לא יוצרת שום מכבש לחצים שדוחק אנשים מחוץ לישראל, המדינה מציגה בפירוט את מספרי האנשים שעוזבים את ישראל. למדינות מערביות אם הם יכולים, ל"מדינה השלישית" (רואנדה או אוגנדה) אם הם נדחפים לקבל את תכנית ההרחקה שממשלת ישראל סידרה להם. אין מכבש לחצים, ותראו כמה טוב הוא עובד.

ההסדר המתועב של חוק הפיקדון דוחף אנשים הרחק מתחת לקו העוני, שובר את רוחם, ומשתלב במערך הטיפול של ישראל במבקשי מקלט, שהעקרון שמנחה אותו הוא "עדיף שימותו שם ולא שיחיו כאן". באכזריות ובפגיעה הקשה בזכויות אדם, חוק הפיקדון הוא חלק מחוק ההסתננות, ונותן פייט באכזריות שלו לשלבים הקודמים, אלו שכללו כליאה ואת בית הסוהר ה"פתוח" במדבר. הייאוש שבעוני, היעדר התקווה לשיפור, חוסר היכולת לסגור את החודש, חוסר היכולת לתת לילדים שלך את המינימום שהם צריכים כדי לגדול, הידיעה שאם כבר עברת את הגבול וגמרת עם הכלא וגמרת עם חולות הם ימצאו דרך חדשה להוריד לך את הראש, זה מצב בלתי נסבל לקיום אנושי. בכבוד ובכלל.

השלב הזה עובר בשקט יחסי. מישהו למעלה הבין כנראה שלעבור לדבר על אחוזי מס זו אסטרטגיה טובה כדי להרדים את הקהל, שממילא נמאס לו לשמוע על חוקי הסתננות ויש לו איזה זיכרון מעורפל שזה כבר נפתר בבג"ץ. ושהציבור הנאור והליברלי מזדעזע מעוני פחות מאשר מגדרות הכלא. יש פושעים שמצמידים לך אקדח לראש כדי לקחת לך את הארנק, יש כאלו שמצמידים לך אקדח לארנק כדי להוריד לך את הראש. עניין של טכניקה.

[1] בעניין הזה המדינה בונה בין היתר על פרשנות מעוותת לפסיקת בג"ץ, שמבלבלת בין הקביעה (הבעייתית כשלעצמה) שלגיטימי למנוע "השתקעות במרכזי הערים" (מה שקוראים הפחתת הנטל על דרום תל-אביב), ובין מניעת השתקעות בישראל, של מי שאין להם אופציה אחרת.

[2] רק בשנה שעברה הוציא המשרד הצעת חוק שכללה את הקביעה הזו בדיוק ("חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 16) (מניעת אלימות כלכלית), התשע"ו-2016").