בית המשפט הגבוה לצדק באנגליה הכריע היום בתיק שהמוקד שלו הוא כליאה של מהגרים קרבנות עינויים, והבעיות באימוץ הגדרות שרירותיות שמבחינות בין אנשים פגיעים בלי בסיס אמיתי.
שם, הסוגיה המרכזית הייתה הגדרה של עינויים שהחריגה עינויים על ידי גורמים לא ממשלתיים (מה שרלוונטי למשל לנשים שעברו אלימות מינית או אלימות במשפחה, או לגברים שחטפו מכות מהסביבה על רקע נטייה מינית).
בבית המשפט העליון בישראל תלוי תיק דומה,* של כליאת קרבנות עינויים במתקן "חולות". הנושא חשוב, מעניין, ונראה לי שכדאי להתעכב בעיקר על שתי נקודות חשובות שאפשר ללמוד מפסק הדין הזה.
האחת: אפילו המדיניות הבריטית שנפסלה בבית המשפט משמעותית טובה יותר מהמצב הקיים היום בישראל. בבריטניה קרבנות עינויים מוכרים כאוכלוסיה פגיעה שצריך לקחת בחשבון את הפגיעות שלה במעצר הגירתי (בישראל יש קריטריון שמונע כליאה של מי שהוכרו כקרבנות סחר בבני אדם, אבל אין קריטריון שמונע כליאת קרבנות עינויים, ובינתיים המדינה סירבה לאמץ אחד גם למקרים הכי קשים). בבריטניה התיאור של הקרבנות עצמם, אפילו בלי ראיות נוספות, יכול להוות חלק מהבסיס הראייתי להחלטה (למרות שהוא נחשב חלש יותר), ומכתבים של עובדות סוציאליות או ארגוני סיוע מקבלים משקל משמעותי להערכת סיכונים. בישראל מהתיאור של קרבנות עינויים עצמם מתעלמים, ולמכתבים של ארגוני סיוע לא ניתן שום משקל. לא פחות מזה – בבריטניה כדי לכלוא קרבנות עינויים צריכים להיות שיקולים כבדי משקל – מעצר לצורך גירוש בזמן הקרוב (בטווח המיידי, אם יש חשש ממשי לפגיעה בקרבן עינויים, ואי אפשר לבצע את הגירוש בדרך אחרת), או במקרים של סיכון לציבור (למשל כליאה של עבריינים זרים). בישראל שולחים למתקן חולות קרבנות עינויים שלא ביצעו שום עבירה, לא מסכנים אף אחד, ואין שום אפשרות להרחיק אותם.
הנקודה השנייה נוגעת לסוגיה שיצא לי לעסוק בה קצת (ומנסה לעבוד על מאמר שבו אדון בה יותר ברצינות) גם ביחס לקרבנות עינויים וגם ביחס לקרבנות סחר בבני אדם. כשמעריכים פגיעות של אוכלוסיה בסיכון, הדגש צריך להיות על האדם הפגיע, לא על מי שפגע בו. השאלה שצריכה להנחות אותנו היא לא מה הזהות של הפוגע ומה היו המטרות שלו, אלא איך ההתעללות השפיעה על הנפגע ומה מצבו. זה נכון על עינויים שבוצעו על ידי גורמים פרטיים וזה נכון, לדעתי, בהבדלים מסוימים, על הגנה על קרבנות סחר בבני אדם. עבירת הסחר בבני אדם מכירה רק במטרות מסוימות, ולכן ההגנה שהם מקבלים היום תלויה בשאלה האם חטפו אותם לצורך מטרה מוכרת כמו עבודה או זנות או מטרה אחרת, כמו תשלום כופר. זו גישה בעייתית. בשביל להחליט מי צריך עזרה והגנה לא צריך לשאול לאן משתייך מי שהתעלל בו או מה היו המטרות שלו, אלא האם כתוצאה מההתעללות הזו היום עלול להיגרם לו נזק אם יחזיקו אותו בכלא או ימנעו ממנו טיפול. זה ההבדל בין הליך פלילי ובין עקרונות של הגנה על זכויות אדם.
[ * את העתירה שבקישור הגישו הארגונים המוקד לפליטים ולמהגרים, רופאים לזכויות אדם וא.ס.ף, ואני כתבתי אותה, בסיוע כמה נשים מדהימות שממשיכות לפעול בנושא]
מעונן חלקית 
כרגיל, שקרים ורמיות קלות. כל המסתננים בישראל *כן* עברו על החוקים. הם נכנסו לארץ ללא אישור, ובניגוד לחוק. כלומר, הם עברייני גבול.
כעת, לעניינינו- מכירים את המשל על האיש שהרג את הוריו וטען שהוא יתום? זה פחות או יותר מה שקורה כאן- מסתננים ששילמו ממיטב כספם כדי להגיע לישראל, מבלי שאיש ביקש מהם ולא אישור כניסה, מעונים בסיני על ידי סוכני הנסיעות שלהם, ותומכיהם המחוצפים טוענים שמדינת ישראל אחראית על גורלם, על אף שהמדינה לא ביקשה מהם להגיע לכאן, לא סיפקה להם אישור כניסה ואף מגדירה את כניסתם לכאן כעבירה על החוק. עשרה קבין של חוצפה ירדו לעולם, תשעה נטלו המסתננים ותומכיהם.