ועדת העינויים של האו"ם פרסמה אתמול (9.2.2018) הערה כללית לסעיף באמנת העינויים שמפרט את עיקרון אי-ההחזרה – העיקרון שאוסר להחזיר אדם למקום בו יש סכנה שיהיה חשוף לעינויים (בהקשר של אמנת העינויים – באופן כללי אסורה החזרה גם במקרים של סכנה לחיים או לחירות). זה עקרון בסיסי בדיני זכויות אדם ודיני פליטים, אין הרבה כללים יותר בסיסיים מזה. הוא מחייב ולא שנוי במחלוקת.
ההערה מסבירה בין היתר שאסור למדינות לסרב לבחון בקשות מקלט או להתעכב בצורה מוגזמת בבחינת הבקשות, משום שסירובים או עיכובים כאלו עלולים לאלץ אנשים לחזור למדינה בה הם מצויים בסכנת עינויים.
זה הסעיף (ההדגשות שלי):
.
14. States parties should not adopt dissuasive measures or policies, such as detention in poor conditions for indefinite periods, refusing to process claims for asylum or unduly prolong them, or cutting funds for assistance programs to asylum seekers, which would compel persons in need of protection under Article 3 of the Convention to return to their country of origin in spite of their personal risk of being subjected there to torture and other cruel, inhuman or degrading treatment or punishment.
.
וועדת העינויים היא גוף בו יושבים מומחים מקצועיים בעלי שם. זה לא הגוף שמלא בהחלטות נגד ישראל. זו הערה כללית שמיועדת לכלל המדינות החברות באמנה, והסיבה היחידה שהיא רלוונטית לישראל היא כי יש כאן מערכת מקלט לא מתפקדת, שלמרבה הצער מאופיינת בדיוק במה שמתואר בסעיף – חוסר תפקוד, חוסר טיפול בבקשות מקלט, המתנה של *שנים* בלי תשובה – בתקווה שאנשים יישברו ופשוט ילכו מכאן. גם אם זה ייגמר בעינויים.
הוועדה מזכירה לנו דבר פשוט: מערכת שמתנהלת ככה מפירה עקרון יסודי במשפט הבין-לאומי, מפירה או חובותיה, ומסכנת אנשים שזכאים להגנה.
מעונן חלקית 