כשמשרד הביטחון משחק עם בג"ץ תופסת

פסק דין קצר של בג"ץ מאתמול מדגים: הצבא עוקף הנחיות שנקבעו בבג"ץ, ובג"ץ צריך לבחור האם לשחק עם הצבא תופסת או לאפשר לו לעקוף אותו.

רקע: פלסטינים שרוצים לצאת מעזה לכל מטרה שהיא צריכים אישור של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש). ברירת המחדל היא סירוב. למתאם יש נטייה לא להשיב לבקשות האלו עד לרגע האחרון ולפעמים גם אח"כ. בלי תשובה אנשים גם לא יכולים לעתור נגד הסירוב לבקשתם. בשנת 2006 בג"ץ הסכים שיש כאן בעיה, וקבע שהצבא צריך להשיב 5-7 ימים לפני מועד היציאה המבוקש. הצבא כתב נוהל שיישם את ההנחיה הזו. לפי הנוהל פלסטינים צריכים לבקש אישור יציאה עד 14 ימי עבודה לפני המועד המבוקש. אבל הצבא לא ממש הצליח לעמוד בלוחות הזמנים שקבע, ואחרי כמה שנים של התעלמות מהנוהל של עצמו, פשוט ביטל את הנוהל. אחרי עוד עתירה קבעו נוהל חדש, ובהמשך עוד אחד. החובה לענות 5 ימים לפני מועד היציאה נשמרה – זו הנחיה מפורשת בפסק הדין. אבל מנוהל לנוהל, הדרישה הסבירה של 14 ימי עבודה מראש הפכה לדרישה לא סבירה של 50 ימי עבודה (בערך חודשיים וחצי) מראש. פורמלית, הצבא לא הפר את פסק הדין – בג"ץ הגביל אותו מצד אחד, מועד המענה, אז הוא מצא פתרונות יצירתיים שחוסמים את צד השני, מועד הגשת הבקשה.

מה התוצאה של דרישה לא סבירה? אנשים לא עומדים בלוח הזמנים שנקבע, ואפשר לדחות בקשות רבות על "אי עמידה בדרישות הנוהל" בלי לבחון אותן לגופן. הצבא ממילא מעדיף לדחות את הבקשות האלו, וזה כלי יעיל מאוד.  זה מה שקרה לעותרת כאן. בג"ץ בפסק הדין שלו למעשה אישר את לוח הזמנים שקבוע בנוהל, ואישר את הדחייה של מי שלא עמדה בלוח הזמנים (והגישה בקשה כמעט חודש מראש), כי לא עמדה בדרישות הנוהל.

על הדרך, קובע בג"ץ (השופט מזוז) שהעתירה הוגשה בשיהוי – פחות משבוע לפני מועד היציאה, ושמצב זה אינו מאפשר בירור הדברים לגופם. בקביעה הזו מזוז סותר את פסק הדין של בג"ץ מ-2006, שהתחיל את כל הנוהל הזה, ושקבע במפורש שלוח זמנים של בין 5-7 ימים לפני מועד היציאה מאפשר את בחינת הבקשות. זתומרת, לא רק שבג"ץ לא מתמודד עם החסם החדש שהצבא הוסיף, הוא מבטל את הניסיון הקודם שלו בעצמו לגבש הסדר הגיוני.

מה קורה כאן?
ההסבר הקצר – בית המשפט נדרש לבחור בין כמה חלופות גרועות.
אחת, הוא יכול להסביר לצבא שניהול החיים של מיליוני פלסטינים זו חתיכת משימה כבדה שמי שרוצה למלא אותה צריך להיערך בהתאם, ואם היא גדולה עליו אולי הוא צריך לשקול פתרונות אחרים. זה יהיה פוליטי מדי וקיצוני מדי, וזה לא הולך לקרות.
השנייה פחות דרמטית. במצב הקיים, הצבא מעדיף לא לבדוק בקשות, ויש לו דרכים בירוקרטיות שונות להגיע לתוצאה שנוחה לו. בג"ץ יודע את זה. בג"ץ יכול לבחון את המהות ולדרוש מהצבא לקיים את רוח הפסיקה שלו – כלומר, בלי קשר למדיניות הסירוב, בקשות צריכות להיות מטופלות ולקבל מענה תוך זמן סביר. אבל בחינה כזו תדרוש מבג"ץ להמשיך לרדוף אחרי גוף בירוקרטי מסורבל שלא רוצה לשנות גישה. כמו משחק Whac-a-Mole כשבכל פעם החפרפרת מרימה ראש במקום אחר, זה כאב ראש שלא נגמר.

השלישית היא הדרך הקלה. רואים שיש נוהל, העותרת לא עמדה בדרישות, אין מה להתערב. התוצאה היא שלילת זכויות לא בהחלטה רשמית ומסודרת, אלא בחסמים בפני מימוש זכויות, ובלי התערבות שיפוטית.

 

ההסבר הארוך הוא הנושא של מאמר שלי שעתיד להתפרסם עוד כמה שבועות ב"מעשי משפט", וטיוטה שלו זמינה כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s