מראית עין של טיפול בנפגעים – נוהל הטיפול בנפגעות אלימות במשפחה

הליך למתן מעמד למהגרת שסבלה מאלימות מצד בן זוגה הישראלי הגיע לבית המשפט העליון, ולפסק דין של השופט הנדל, שמתמודד יפה עם בעיה בירוקרטית שבאקדמית-משפטית מוכרת כ"שלילת זכאות בירוקרטית", ושאפשר לקרוא לה גם "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים".

הסיפור שבלב ההליך מדכא-אבל-לא-חדש – מהגרת התחתנה עם ישראלי. נולדה להם בת. הנישואים הסתיימו כתוצאה מאלימות הגבר בזמן שבת הזוג עדיין באמצע ה"הליך המדורג" לקבלת מעמד בישראל, שהמשמעות שלו שהאשה כאן כבר כמה שנים אבל משרד הפנים עדיין בוחן את הקשר והיא לא קיבלה מעמד. בדרך כלל, כשנקטע ההליך המדורג אין זכות למעמד בישראל. יש נוהל שאמור לתת מענה במקרים כאלו, כדי להגן על בת הזוג ולא להכריח נשים לבחור בין מערכת יחסים אלימה וגירוש מישראל.

הנוהל הזה נקרא "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי". הטענה של משרד הפנים (ושל הפרקליטים שהגנו על העמדה הזו) היא שהנוהל אמנם מחייב להקל באפשרות ל*הגשת* בקשות לוועדה ההומניטרית, שבוחנת בקשות להישאר בישראל, אבל לא משפיע על *בחינת* הבקשות עצמן – האלימות היא לא שיקול מיוחד בבחינת הבקשה. בית המשפט מנסח יפה את הבעיה בגישה הזו –  היא קובעת "מסלול מהיר" שהוא בעצם מסלול התרסקות. מה שחריג במקרים האלו היא האלימות של בן הזוג. אם הוועדה דוחה בקשות שלא מראות נסיבות חריגות, ואלימות לא מקבל משקל משמעותי כנסיבות חריגות, הבקשה תידחה.

בית המשפט מזכיר למשרד הפנים שהגנה על נפגעות (ונפגעי – משום-מה הוא מדגיש את הנקודה הזו) אלימות במשפחה היא אינטרס ציבורי ואנושי חשוב, שצריך להתייחס אליו ככזה. בפסקה אחת שכוללת את לב הסיפור, הוא מסביר ש:

"התכלית של נוהל אלימות […] היא הכרה בכיעור של מצב בו דיני ההגירה מביאים, דה-פקטו, להפיכתה של אישה לקורבן אלימות בתוך ביתה ובתוך נישואיה, ומונעים ממנה להיחלץ ממעצר בית זה. אם סיום הנישואין על רקע האלימות יביא להרעת מצב הקורבן,  […] המאבק בתופעת האלימות במשפחה חשוב מכדי שניתן יהיה להסתפק במראית עין של טיפול בנפגעים, אשר אינו מגובה בהשפעה ממשית על הסדרת המעמד. ברי, אפוא, כי נוהל אלימות רואה באלימות שיקול בעל השלכה מהותית על ההכרעה בעניינו של המבקש – וכי כך ראוי שיהיה."

[ההדגשות שלי]

זו באמת פסקה מרשימה. קודם כל, השופט מזהה כאן שהאלימות שהופכת את האישה לקרבן היא לא רק של בן הזוג האלים אלא גם של דיני ההגירה עצמם. התלות המוחלטת של מעמדה בבן הזוג הישראלי שיכול להחליט אם תישאר או תגורש היא חלק משמעותי מדיני ההגירה, ויוצרת סיכון לפגיעה ואלימות. זה נכון, ולא רק לבנות זוג, אלא גם לאנשים אחרים שתלויים לגמרי ב"ספונסר" הישראלי שלהם, כמו מהגרי עבודה שכבולים למעסיק. אבל ההבנה שהחוק בכלל ודיני הגירה בפרט עשויים להיות אלימים לא פחות מאנשים פרטיים ולהפוך מהגרים לקרבנות היא תפיסה ביקורתית מאוד. לא מובן מאליו שהיא חלק מפסק דין של בית המשפט העליון, בטח של שופט שנחשב שמרן. דבר שני, בית המשפט אומר במפורש למשרד הפנים – לא מספיק שיש לכם נוהל שיוצר מראית עין. מה שתעשו צריך גם אשכרה להשפיע על החיים של הנשים שמבקשות הגנה.

השופט מזהה כאן בעיה: יש נוהל עם כותרת יפה ואין שומדבר מאחוריו. את הבעיה של נהלים-לכאורה שכאילו מגינים על אנשים אבל היישום שלהם הוא ההיפך מהגנה וההיפך מסיוע, אפשר לזהות בעוד מקומות. למשרד הפנים יש נוהל טיפול במבקשי מקלט, שרשמית מסביר איך בוחנים בקשות, ובעצם בעיקר מפרט איך דוחים בקשות. גם למתאם פעולות הממשלה בשטחים יש לא מעט נהלים כאלו. נדמה לי שגם לביטוח הלאומי יש כמה. יותר מדי פעמים, בית המשפט מסתפק בזה שיש נוהל ופחות מתעניין במה שקורה למי שמגיש בקשה לפי הנוהל.

בית המשפט מצליח לזהות שאין קשר בין הכותרת שנשמעת כאילו היא מגינה על זכויות, ובין הפרוצדורה משאחורי הכותרת. פסק הדין מבהיר לרשות שכתבו נוהל לא כדי לכתוב נוהל, אלא כדי להגן על נפגעות אלימות. ואם ההליך לא מציע את ההגנה הזו, הוא לא משרת את המטרה שלו. לא מספיק להבטיח.

יכול להיות שהנכונות להתעמק במהות ולא להסתפק בפרוצדורה נובעת מזה שבית המשפט ראה מולו אישה מוכה וילדה ישראלית בת חמש. יכול להיות שהמאפיינים האלו עזרו לבית המשפט במה שגם הוא וגם הרשות לא תמיד מצליחים – לראות קצת פחות נהלים וקצת יותר בני אדם.