ההתפתחות המקבילה והמפתיעה של "עבודת כפייה" במשפט הישראלי

גיליתי לא מזמן שהמושגים "עבודת כפייה" ו"שלילת חירות" התפתחו בישראל בשתי מערכות דינים מקבילות ונפרדות לגמרי – בתיקים לפי חוק איסור סחר בבני אדם, ובתיקים של ניצולי שואה.

הסבר: חוק נכי רדיפות הנאצים, משנת 1957, הגדיר ניצולי שואה שהיו זכאים לפיצויים מגרמניה לולא הסכם השילומים, ואת מנגנון קביעת הפיצויים בישראל. ההגדרות לזכאות בישראל בנויות על הקריטריונים שנקבעו בחוק הגרמני. אחד הקריטריונים האלו הוא שלילת חירות.

שלילת חירות הוגדרה בחוק הגרמני כ:

(2) שלילת חירות מובנת בייחוד כמאסר משטרתי או צבאי, מעצר על ידי ה-NSDAP, מעצר לחקירה, עונש מאסר, שבי במחנה ריכוז ושהות כפויה בגטו.

[שלילת חירות כוללת מעצר משטרתי או צבאי, כליאה על ידי Nasdap (המפלגה הנאצית), ריתוק לפני משפט, מאסר, כליאה במחנות ריכוז וריתוק לגטו]

(3) מעמד שווה לשלילת חירות מוקנה לחיים בתנאים הדומים לתנאי שבי, עבודת כפייה בתנאים הדומים לתנאי שבי והשתייכות ליחידת ענישה או יחידת מבחן של הוורמכט.

["שלילת חירות" כוללת "חיים בתנאים הדומים למעצר", "עבודות כפייה בתנאים הדומים למעצר" ו"סיפוח בכפייה ליחידת עונשין צבאית"]

את הקריטריון הזה היו צריכים לפרש בישראל. התוצאה היא שילוב של חוק גרמני, פרשנות גרמנית, ופרשנות ישראלית למונחים כמו שלילת חירות, עבודת כפייה ועבודת פרך.

בלי שום קשר, בשנת 2006 עבר בישראל חוק איסור סחר בבני אדם, שהגדיר עבירות של סחר בבני אדם, עבדות ועבודת כפייה. החוק הזה, להבדיל מחוק נכי רדיפות הנאצים, אמנם מושפע מנורמות בין-לאומיות, אבל הוא חוק ישראלי לגמרי. גם החוק הזה כולל קריטריון של "שלילת חירות" – באחת החלופות שמגדירות החזקה בתנאי עבדות. סעיף 375א לחוק העונשין (ההדגשה שלי):

"עבדות" – מצב שבו מופעלות כלפי אדם סמכויות המופעלות ככלל כלפי קניינו של אדם; לענין זה, יראו שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו כהפעלת סמכויות כאמור.

מעניין שלמרות שבשתי המסגרות קיים המושג של "שלילת חירות"; למרות שזה מושג קשה שבתי המשפט נאבקים איתו; ולמרות שבתי משפט בישראל דנו במשמעות של "שלילת חירות" ביחס לניצולי שואה לפני שעבר חוק איסור סחר בבני אדם, אין ניסיון לגזור מתחום אחד לשני. בתי המשפט דנו בהבדלים בין עבודת כפייה ועבודת פרך; ברמת השליטה או הפחד שנדרשת כדי שעבודה תיחשב עבודת כפייה; במגבלות על חופש תנועה; במשמעות של היעדר חלופות ובמגבלות על האוטונומיה – ואף אחד מהדיונים האלו לא הגיעו לכנסת בזמן שדנה בחוק איסור סחר בבני אדם. במהלך גיבוש החוק, והדיונים בכנסת אין הפניה לדיונים הקיימים ביחס לניצולי שואה.
הדיונים בשלילת חירות ועבודת כפייה ביחס לניצולי שואה ולא הגיעו אפילו לפסקי הדין של בית המשפט עצמו כשנדרש שוב להגדיר שלילת חירות – הפעם, ביחס למי שהוחזקו בתנאי עבדות בישראל. לא רק שאף אחד לא הציע ללמוד מהניתוח המשפטי של עבודת כפייה בתיקי ניצולי שואה, אף אחד לא זכר שהם קיימים או חשב שהם רלוונטיים. למרות שבתי משפט שונים נחלקו וסתרו אחד את השני בפרשנות של המושגים האלו בדיוק בהמשך.

יש סיבות הגיוניות להתפתחות המקבילה הזו. החוקים שונים, ההקשר שונה, ההשלכות שונות, והשוואות בין מהגרים לניצולי שואה יכולות להיות מבלבלות ולא מדויקות. אני לא מנסה לטעון כאן שמי שעוברים היום עבירות של שלילת חירות בישראל חווים משהו שמזכיר מה שעברו ניצולי שואה.
ובכל זאת, ההתפתחות המקבילה הזו מעניינת משלוש סיבות (לפחות).
קודם כל, כתופעה משפטית, בלי קשר לעבודת כפייה, מעניין שבית משפט יכול לשכוח שהוא כבר נאבק לפני כמה שנים באותו מושג שהוא מנסה לפרש היום, בהקשר אחר.
דבר שני, מעניין לראות שיש שאלות קשות משותפות שבתי המשפט נאבקים איתן – האם כפייה חייבת להיות בכוח? האם תחושה שאין ברירה אלא לציית, גם בלי איום מפורש, מבטאת שלילת חירות? האם הגרעין של עבודת כפייה הוא חוסר ההסכמה, או תנאי העבודה הקשים?

חוצמזה, מעניין לחשוב מה היה קורה אם הניתוח כן היה זולג מנושא אחד לנושא אחר. ביחס לניצולי שואה, בית המשפט העליון קובע במפורש שחוק נכי רדיפות הנאצים הוא חוק סוציאלי, שיש לפרש באופן ליברלי ומתוך רצון לסייע לניצולי שואה. זו קביעה שקשה להתווכח איתה, מוסרית ופוליטית. קשה לטעון שלניצולי שואה לא מגיע סיוע, או שמטרות החוק לא מצדיקות התייחסות אנושית והימנעות מפרשנות קטנונית ופורמליסטית של סעיפים בחוק. לסיוע יש אמנם מחיר כלכלי, אבל המחיר הפוליטי שלו נמוך. הכרה בפשעים שחוו ניצולי שואה לא תיגמר בכתב אישום, או תהפוך אף אחד שחי היום מאדם נורמטיבי לעבריין. היא לא מחייבת לשנות מדיניות או הסדרים קיימים, והיא לא מאתגרת את התפיסות שלנו של טובים ורעים.
קרבנות עבודת כפייה מודרניים (שהכפייה שהם חווים שונה מאוד) זה סיפור אחר.

[הרשומה הזו, כמו כל דבר אחר שעולה לבלוג לאחרונה וקשור איכשהו לעבדות, כפייה והסכמה, היא עיבוד לפסקה מהפרק הנוכחי בתזה. אשמח מאוד להערות ומחשבות]