על הפרטה, אחריות וסביבה עוינת

בפסק דין חשוב מביהמ"ש בבריטניה ביהמ"ש קבע שהיבט משמעותי של ה"סביבה העוינת" (Hostile environment) – דרישה שמשכירי דירות יוודאו שלשוכרים יש אשרה בתוקף – מנוגד לעקרונות יסוד של זכויות אדם, ולחקיקה מקומית ואירופאית. שתיים וחצי מחשבות בנושא:

רקע קצר:

הסביבה העוינת נועדה לגרום למהגרים בלא אשרה לעזוב את המדינה (בדומה לכוונה של אלי ישי "להמאיס את חייהם" של מבקשי מקלט). בפסק הדין נדון היבט מסוים שלה – משכירי דירות נדרשים לבדוק מסמכים של שוכרים פוטנציאליים כדי לא להשכיר דירה למי שלא זכאי להיות במדינה. משכירים שיפרו את הדרישות צפויים לעונש של קנס או מאסר.

העותרים טענו שהמהלך הזה מוביל לאפליה גזעית, ולכך שגם משכירים שלא מתכוונים לנהוג בגזענות נאלצים להפלות על רקע גזע ומוצא כדי לעמוד בהנחיות. בית המשפט קיבל את הטענה הזו.

ההסדר שנדון בפסק הדין עוסק בהיבט מסוים של הפרטת משטר ההגירה, והטלת אחריות וסמכות על גורמים פרטיים לאכוף היבטים של מגבלות על מהגרים. בניתוח של אחריות המדינה, קובע בית המשפט את הדברים הבאים (פס' 105, תרגום חופשי שלי, הדגש במקור)):"התכנית שהציעה הממשלה לא רק מספקת הזדמנות לבעלי דירות פרטיים להפלות, אלא גורמת להם לעשות זאת גם במקרים בהם היו פועלים אחרת בלא ההסדר. המדינה כופה תכנית של סנקציות ועונשים לבעלי דירות שיפרו את חובותיהם, וכפי שהודגם, בעלי הדירות הגיבו בצורה צפויה ומתבקשת. מנגנוני ההגנה שהממשלה משתמשת בהם למניעת אפליה, כלומר הנחיות מקוונות, ייעוץ טלפוני וקוד התנהגות הוכחו כלא אפקטיביים…בנסיבות אלו, הממשלה לא יכולה להתנער מאחריותה לאפליה בטענה שאפליה זו מבוצעת ע"י בעלי דירות הפועלים בניגוד לכוונת התכנית…" 

שתיים וחצי נקודות מעניינות מכאן, שאפשר לחשוב עליהן גם בהקשר של מדיניות הגירה ישראלית:

האחת, מעניין להשוות את ההפרטה של משטור הגירה לבעלי דירות להפרטה למעסיקי זרים – כאן וכאן, גורמים פרטיים נדרשים להפוך לממוני ביקורת גבולות ולאכוף את המגבלות על חיי יום-יום של זרים. גם מי שלא התכוון להפלות (או, במקבילה של העסקה, להגביל עובדים או לפגוע בתנאים שלהם), עלול להיגרר להפרת זכויות כי זו המסקנה ההגיונית מהאופן בו הממשלה מגדירה את תפקידו באכיפת מדיניות הגירה.
את הניתוח הזה אפשר להשוות למעסיקים של מבקשי מקלט, שמקזזים סכומים גבוהים מהמשכורת שלהם, לפעמים בניגוד לחוק ולתקינות, בגלל חוק הפיקדון; ולמעסיקים של מהגרי עבודה שמפקחים עליהם ופועלים לגירושם, כי המדינה הטילה עליהם אחריות לנוכחותם בישראל.השנייה – את בעיות העומק שיוצרת מדיניות הגירה מגבילה אי אפשר לאזן בכתיבת הנחיות, קווי סיוע והעלאת מודעות. זה שיעור חשוב למי שחושב שקווי סיוע יפתרו אפליה ממוסדת, וגם למי שחושב שהמאבק בסחר בבני אדם, נניח, יכול להזניח בעיות מבניות ולהתמקד בהנחיות וקו חם.

החצי – זה כבר פחות התחום שלי, אבל יש בלב ההליך מהלך מרכזי, של "האפליה זולגת גם כלפי האנשים הלא נכונים". יש לטענה הזו גם סיבות משפטיות ואסטרטגיות, אבל השורה התחתונה שלה היא שהמוקד הוא לא פגיעה בזכות לדיור של מהגרים ששוהים במדינה בלי אשרה (שוב, סיבות משפטיות ואסטרטגיות), אלא פגיעה משמעותית באנשים שלכאורה ההסדר הזה בכלל לא אמור לגעת בהם, על רקע מוצא, כי בעלי דירות יעדיפו להשכיר לבריטים לבנים ואירופאים ולא לשחורים ומיעוטים, שהמוצא שלהם הופך אותם לחשודים כמהגרים-לא-חוקיים בפוטנציה. גם כאן, מעניין לחשוב על השוואות ישראליות (הדוגמא שקפצה לי לראש הייתה העתירה המזרחית נגד חוק הלאום, שכמובן משקפת הקשר וטענות שונות מאוד).