כשקרבנות טוענות שהן לא קרבנות

בית המשפט דחה בשבוע שעבר עתירה של דניאל אמבש וארבע מנשותיו שביקשו לבקר אותו בבית הסוהר, שם אמבש כלוא מאז 2011, בין היתר בגלל שהורשע בהחזקה בתנאי עבדות ואלימות מינית ופיזית מזעזעת כלפי נשותיו, ביניהן אותן הנשים שמבקשות לבקר אותו.[1]
אמבש (מנהיג "הכת מירושלים") הוא אחד משלושת האנשים היחידים בישראל שהורשעו בהחזקה בתנאי עבדות (שני האחרים הם בני זוג פלסטינים ממזרח ירושלים). הסיפור כולל אישומים קשים מאוד, ומעלה שאלות לא פשוטות, שהחשיבות שלהן חורגת מהמקרה הזה. על הסכמה, על שליטה, על אייג'נסי, ועל מגדר.

אחת מהשאלות האלו היא מה זה אומר שנשים שבית משפט קבע שהן קרבנות עבדות מתעקשות שהן לא קרבנות – כמעט שמונה שנים אחרי שה"מחזיק" בהן הורשע ונכלא. כמה משקל אנחנו מוכנות לייחס להערכה שלהן עצמן?

שמונה שנים זה לא מעט זמן לא להשתחרר משליטה. אני לא מומחית לכתות ולשליטה פסיכולוגית, אבל במקרי עבדות (ובזה, בסופו של דבר, אמבש הורשע), זה נשמע לי מאוד חריג. ביחס לגואל רצון, למשל, נדמה לי שאף אחת מהנשים לא מבקשת שמונה שנים אחרי שנכלא לבקר אותו בכלא. האם ייתכן שפועלים כאן מנגנונים מורכבים שקשה להבין מבחוץ – כן. וקרבנות עבדות מתנהגים לא פעם בצורה שנראית לנו לא סבירה. אבל זה עדיין מטריד.[2]

הבעיה הזו מתחברת לתפקיד המורכב של הסכמה ביחד להחזקה בתנאי עבדות. מצד אחד, שליטה ופגיעה באוטונומיה היא מאפיין מרכזי של הסוג הזה של עבירות. מצד שני, הסכמה היא לא הגנה – ובישראל, מקובל ליחס את אי הרלוונטיות של הסכמה לגישה פטרנליסטית שלפיה יש פגיעות בכבוד האדם שהן כ"כ משמעותיות שאנחנו פשוט לא מוכנות לקבל אותן, גם בהסכמה.
יש לי המון הערכה למי שקידמו את העמדה הזו בדין הישראלי, ואני מבינה מאיפה היא מגיעה, אבל היא מעלה בעיות. בפרט, את הסכנה של התעלמות מרצון חופשי. יש דברים – בפרט כאלו שקשורים למיניות – שהחלטנו שלא יכול להיות שאדם יסכים להם מרצונו, ולכן גם מי שטוענת שהסכימה, כנראה נמצאת תחת איום או כפייה או שליטה.

הנקודה האחרונה מהדהדת מהמאבק של ישראל בזנות והפללת לקוחות כחלק מהמאבק בסחר בבני אדם. בשני המקרים יש סיפורים קשים ומציאות עגומה, ובשניהם, לפחות חלק מהנשים שישראל רואה בהן קרבנות שצריך להציל ולהגן עליהן מעצמן מתעקשות שהן לא קרבנות.

ומהצד השני, לא מעט אנשים – רבים מהם גברים, בשדות ובמטעים ובאתרי בנייה, שדווקא טוענים שחירותם נשללה, שהופעלו עליהם מנגנוני כפייה ושליטה כדי להכריח אותם לעבוד, נופלים מחוץ להגנה הזו.

___________________________________________________

[1] פסק הדין המלא (שאני מעודדת אתכן לא לקרוא במלואו כי הוא מחריד) כאן
[2] בגלל שזה קשור – אני עדיין עומדת מאחורי הטענות שלי ביחס לזיכוי של גואל רצון שאיומים בעונשים על-טבעיים יכולים להוות אחד מהיסודות של החזקה בתנאי עבדות ובית המשפט לא היה צריך להתעלם מהאופציה הזו (ביחס לאמבש, העליון באמת קיבל את הטענה הזו). לפי הרושם שלי, בלי מספיק היכרות עם העובדות, עונשים על-טבעיים היו פחות משמעותיים אצל אמבש מאשר אצל גואל רצון.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, הסכמה, עבודה שחורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s