מאבק בסחר בבני אדם – הדירוג והמציאות

מחלקת המדינה של ארה"ב פרסמה היום את הדו"ח השנתי שלה שמדרג את המאמצים של מדינות העולם להיאבק בסחר בבני אדם. ישראל שוב מדורגת בדירוג הראשון. זה הדירוג של ישראל מאז 2012, ולמרבה הצער הוא לא מעיד יותר מדי על מה שקורה בשטח.

למאבק בסחר בישראל יש כמה הישגים מרשימים – מערך ייחודי לגיוס מהגרי עבודה באופן שמצמצם דמי תיווך וחוב; שירותי שיקום לקרבנות שהם דוגמא ומודל שמדינות אחרות יכולות ללמוד ממנו; וכמה נשות מקצוע מדהימות בממשלה (בעיקר במשרד המשפטים) ובחברה האזרחית.

וכאן מגיע ה"כן, אבל". שניים:

"אבל" אחד – רבים מההישגים המשמעותיים של ישראל במאבק בסחר הם תוצאה של לחץ של ארגוני חברה אזרחית (ולפעמים בית המשפט העליון), ורבים מההישגים המוזכרים בדו"ח נובעים מהעבודה של הארגונים האלו. טוב שהממשלה לפעמים מקשיבה ומיישמת, אבל לא כל הקרדיט מגיע לה.

ה"אבל" השני – לצד ההישגים האלו, יש כמה כשלונות גדולים, וכמה הישגים של שנים קודמות שנשחקו, פורקו או שהפסיקו את העבודה עליהם באמצע. חלק מהכשלונות הם בעיות מערכתיות, חלק בעיות אידאולוגיות, וחלק בעיות שנובעות מזה שהחלקים בממשלה שלא מבינים בסחר בבני אדם לא מקשיבים לחלקים בממשלה שכן מבינים בנושא.

TIP2019

כשלון עצום אחד הוא בזיהוי קרבנות. רשויות המדינה לא מזהות קרבנות עבדות ועבודת כפייה. לא המשטרה, לא פקחי עבודה, לא פקחי רשות האוכלוסין וההגירה. מי שמזהה קרבנות סחר ועבדות הם ארגוני חברה אזרחית כמו א.ס.ף, המוקד לפליטים ומהגרים, וקו לעובד, שמזהה את רוב קרבנות העבדות בישראל. הדו"ח החדש מזכיר שהמדינה זיהתה ב-2018 קרבנות עבדות לראשונה מזה 8 שנים – הוא רק שוכח שהמדינה לא באמת "זיהתה" אף אחד מהקרבנות האלו – קו לעובד זיהה אותם והפנה אותם למשטרה. אגב קו לעובד, המדינה שללה לאחרונה את התקנים של מתנדבי שירות לאומי בארגון, אז כנראה שבשנה הבאה יהיה להם קשה יותר לזהות קרבנות עבדות.

כשלון שני הוא באכיפה פלילית. ב-2006 עבר החוק שאסר על החזקה בתנאי עבדות, ומאז היו רק שלוש הרשעות בתיקי עבדות. הרשעות בעבודת כפייה לא היו. פעם הייתה במשטרה יחידה שחקרה עבדות ועבודת כפייה של מהגרי עבודה, אבל ב-2011 סגרו אותה ושום יחידה אחרת לא הוקמה במקומה. הנה דוגמא אחת קשה לחוסר היכולת של משרדי ממשלה להקשיב למומחים שהממשלה עצמה מינתה.
יש שני סוגים של נאשמים בתיקי עבדות בישראל – מנהיגי כתות, וערבים. יהודים "נורמטיביים", חקלאים או קבלני בניין או משפחות יהודיות עם מטפלת, לא מואשמים ולא מורשעים. ולא כי אין מקרים כאלו.

בישראל יש עשרות אלפי (באמת, עשרות אלפים) עובדים שכבולים למעסיק שלהם במה שבית המשפט העליון כינה כבר ב-2006 "מעין עבדות בגרסה מודרנית". אלפי עובדי בניין שלא יכולים לעזוב את החברה שלהם, שחלקם העידו על איומים ואלימות ופציעות שלא טופלו. אלפי עובדות סיעוד, שחלקן נשארות סגורות בבית בתנאים גרועים וחלקן נשארות בבית שבו הן עוברות תקיפות מיניות, כי אי אפשר לעזוב. עשרות אלפי עובדים פלסטינים לא יכולים להחליף מעסיק. מבין העובדים הפלסטינים יש קבוצה גדולה שהמעסיק חייב (לפי נוהל) להשאיר מישהו שיפקח עליהם בלילות ולהחזיק את התעודות המזהות שלהם. עיכוב דרכון זו עבירה פלילית שהעונש עליה הוא 3 שנות מאסר וזה סימן קלאסי לעבדות ועבודת כפייה. וזו גם דרישה חוקית שמשפיעה על כ-16 אלף עובדים בישראל – שלאף אחד מהם אין מניעה ביטחונית לעבוד בישראל.

יש ברשויות המדינה מי שנאבקות בסחר בבני אדם ומסייעות לקרבנות. והן עושות עבודה מצוינת. אבל הציון למאבק בסחר הוא לא לעובדות שעושות עבודה מצוינת אלא לממשלת ישראל. וממשלת ישראל לא עושה מספיק. ההישג הגדול במאבק בסחר לא יהיה להמשיך לקבל דירוג גבוה, אלא להרוויח באמת את הדירוג הזה. אולי שנה הבאה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s