לראשונה מאז 2012, ישראל ירדה בדירוג המאבק בסחר בבני אדם שמפרסמת מחלקת המדינה של ארה"ב (עמ' 311 לקובץ). בדוח נכתב שמאמצי ישראל בתחום המניעה נופלים משמעותית מהנדרש, ושמדיניות הממשלה כלפי מהגרי עבודה מגבירה את פגיעותם לסחר; שתכניות לא מתקבלות ולא מיושמות; שישנה התדרדרות במאמצי האכיפה ואין מספיק משאבים לאכיפה ולזיהוי קורבנות.
מה קרה? השאלה הנכונה היא לא מה קרה עכשיו, אלא איך זה לא קרה קודם. ההתרעות על הבעיות האלו מצטברות כבר שנים. בנובמבר 2020 דנה וועדת הכנסת למאבק בסחר בנשים ובזנות בדוח הקודם. יו"ר הוועדה (ח"כ מירב מיכאלי) אמרה בין היתר את הדברים הבאים: "עולות מהדוח בעיות לא פשוטות שמעלות חשש שאם ישראל לא תטפל בהן בהקדם, היא עלולה לרדת בדירוג. […] יש תחושה שהממשלות הרגישו שהן נחות על זרי הדפנה. הן עלו לדירוג העליון, ישראל עלתה לדירוג העליון, אז אפשר לפרק ולפזר את כל הגופים והמאמצים שרוכזו לצורך העלייה הזאת בדירוג…"
כל זה נכון – ובשבוע שעבר ראינו את התוצאות. שלוש בעיות מרכזיות מתבטאות בדוח ראויות לתשומת לב מיוחדת: זיהוי ואכיפה; בעיות עומק ומדיניות שמאפשרת ניצול חמור של עובדים; והיעדר תשתית.
זיהוי ואכיפה
הייתה פעם יחידה ייעודית לחקירת סחר ועבדות במשטרה. היא נסגרה, ולמרות ההבטחות, לא הוקם לה תחליף. בישראל יש, נכון לכרגע, קצינת משטרה אחת (אחת!) שאחראית לזיהוי קורבנות סחר, וזה לא התפקיד היחיד שלה. המשטרה לא חוקרת, תלונות לא מטופלות כמו שצריך, ובהרבה מקרים – לא מטופלות בכלל. הפעם האחרונה שמעסיקים של מהגרי עבודה הועמדו לדין על עבירות סחר ועבדות הייתה לפני עשור. עובדים בענפי החקלאות, הסיעוד והבניין מתלוננים לא פעם על ניצול חמור, תנאי מגורים לא אנושיים, היעדר טיפול רפואי, איומים, אפילו אלימות. התלונות האלו בקושי נחקרות, ואף אחד לא נענש. מעסיקים שמצטברות נגדם תלונות חמורות ממשיכים לפעול ולהעסיק עובדים חדשים. בשנים האחרונות, עבירת העבדות זוכה להתייחסות רק ביחס לכתות פוגעניות כמו במקרה של גואל רצון או הכת מירושלים – אבל לא בתופעות הנפוצות והקשות בשוק העבודה.
בעיות עומק ומדיניות פוגענית
הסוחרים, המנצלים והמתעללים הם לרוב אנשים פרטיים – מעסיקים, מתווכים, חברות כוח אדם. אבל הם לא פועלים בחלל הריק. מאחורי כל מעסיק מתעלל ניצבת שורה של החלטות מדיניות שמאפשרות לו לכפות על העובדים תנאים קשים ולא אנושיים, ולמנוע מהם לעזוב. כך, למשל, כשהחוק כובל עובדים למעסיק ספציפי ולא מאפשר להם לעזוב אותו. זה המצב של עובדות רבות בענף הסיעוד – בעיה שנדונה בדוח האמריקאי. זה גם המצב של עובדים רבים בענף הבניין, בעיקר עובדים של חברות זרות שאינם יכולים להחליף מעסיק. נגד אחת מהחברות האלו מצטברות תלונות על עבדות ועבודת כפייה כבר עשרים שנים, ובבית הדין לעבודה מתנהלת תביעה של עובדים שמצביעים על התעללות, איומים ושעבוד חוב. זה לא מפריע לחברה לקבל היתרי העסקה חדשים ולהמשיך להביא לישראל עובדים.
היעדר תשתית
מאבק אפקטיבי בסחר בבני אדם, בעיקר בסחר למטרות עבודה, לא מתבסס על שינויים קוסמטיים. הוא דורש תקציבים, שינוי סדרי עדיפויות ושינוי מדיניות. אלו דברים שקשה לקדם בזמן ממשלת מעבר או כשכל כמה חודשים הולכים לבחירות. בשנים האחרונות נסגרו או צומצמו גופים שפעלו בעבר, מדיניות שהוכחה כבעייתית המשיכה לפעול, וסדרי העדיפויות לא משקפים את הבעיות המשמעותית והנפוצות ביותר, בהיעדר משאבים ומחויבות.
יש פתרונות: קבוצת חוקרות וחוקרים בקבוצת המחקר טראפלאב באוניברסיטת תל-אביב פרסמה בשנה שעברה תכנית מקיפה למאבק בסחר בבני אדם, שמתמודדת בדיוק עם בעיות העומק והקשיים עליהם הצביע הדוח, ומציעה פתרונות שמותאמים למצב ולאתגרים בישראל. אם תיושם, התכנית תוביל לשיפור משמעותי בהגנה על קורבנות סחר ועבדות, אכיפה אפקטיבית, ושינוי מדיניות פוגענית שתצמצם את מספר הקורבנות. נותר רק לקוות שבממשלה יהיה מי שיקשיב.
מעונן חלקית 