מה הבעיה בהחלטה של נאור לבטל השתתפות שופט מביהמ"ש העליון בטקס יובל ל"שחרור" הגדה המערבית (ומה הבעיה בביקורת של התנועה לאיכות השלטון על ההחלטה שלה):
נתחיל מהמובן מאליו: ברור שהטקס פוליטי, ברור שהוא שנוי במחלוקת, ברור שיש לו אג'נדה ימנית מובהקת. לקרוא לו "ממלכתי" לא משנה את זה, והעמדה לפיה הטקס נייטרלי וההתנגדות לו פוליטית היא חלק משלילת האפשרות לביקורת על השלטון. הגעה לטקס לחגיגות הכיבוש פוליטית לא פחות מהיעדרות, מתוקשרת או לא. ברור גם שההחלטה של נאור פוליטית. היא פוליטית במובן המדיני והיא פוליטית במובן של חלוקת כוח והשפעה בין גורמים שונים. יש עמדות ששופטים מצופים לא להביע בפומבי, כחלק מהגדרת תפקידם ומהדיסטנס שהם אמורים להקרין (כן, יש לזה מונח יותר מכובד). גם נכון. אבל זה לא העניין כאן. את ההחלטה של נאור עדיף לראות כסוגיה של סמכות בית המשפט וההון הפוליטי שהוא מחזיק.
בית המשפט (בכלל, לא רק בישראל) לא אמור להתערב בשיקול הדעת של הממשלה בסוגיות מדיניות מסוימות, ולא אמור להחליט במקומה איך לנהל את המדינה. יש חריגים לכלל הזה (כמו פגיעה משמעותית בזכויות אדם), אבל זו המסגרת. זו ההצדקה המרכזית של בג"ץ לאפשר לממשלת ישראל לעשות פחות-או-יותר מה שהיא רוצה בגדה וברצועה. ההחלטה של נאור לא מערערת בשום צורה על המסגרת הזו.
מה שהיא כן עושה, זה לבזבז הון פוליטי על מהלך מיותר לחלוטין, במקום להשתמש בו למקרה שאשכרה יכול לסייע למישהו.
בהרבה מקרים בית המשפט לא מורה למדינה לשנות התנהלות בעייתית, כי יש גבול כמה פעמים אפשר לעלות על מסלול התנגשות עם הממשלה. אז מקבלים החלטות רעות ומתירים הפרות זכויות אדם במקרים מסוימים, כדי לחסוך את הכוח לקרבות אחרים.
ומה שנאור עשתה במקרה הזה זה לקחת את החסכון בחיכוכים שנצבר על הגב של משפחות שנקרעו, רכוש שנלקח, בתים שנהרסו, ושיבוש חיי יום יום של אלפי אנשים, ולשרוף אותו על מהלך הצהרתי שלא מקדם את זכויות האדם של אף אחד ולא משיג כלום חוץ מכותרת ומיתוג של בית המשפט כשמאלנים שמתערבים בהחלטות הממשלה בלי סמכות. לא בדיוק מה שחסר לנו בתקופה האחרונה.
כן, יכול להיות שהשתתפות השופט ניל הנדל בטקס הייתה מתקבלת כתמיכה של בית המשפט העליון בהמשך הכיבוש. כל האנשים שזה מפריע להם משוכנעים שזה המצב מלכתחילה. יש לנו כמה עשורים של הוכחות. מייצגת רק את עצמי כאן, אבל מצידי שישתתפו כל שופטי בג"ץ בחגיגות יובל לכיבוש, מצידי שיקראו לזה שחרור יהודה ושומרון שלנו לנצח, ושכל אחד משגיע לטקס יתן בחודש הקרוב החלטה אחת, קטנה, שמשפרת את החיים של תושב פלסטיני שמגיע אליו ושאחרת הוא לא היה מקבל. מה שיפה, ההחלטה הזו בכל מקרה לא תגיע לעיתונים ולא תגרור אפילו טוקבק נגד בית המשפט.
זו הבעיה המעניינת יותר. ואז מגיעה התנועה לאיכות השלטון ומזכירה לנו שלדיון על היחסים בין רשויות יש עוד היבט – איזון בין הרשויות והכבוד שהרשות השופטת רוכשת לממשלה. כלומר, התנועה לאיכות השלטון מנסחת את התוספת הזו כטקסט שטחי וחנפני (ואחד מהדברים הכי סחים שיצא לי לקרוא כבר זמן מה), אבל הנקודה עצמה מעניינת. הרשות השופטת לא סתם אמורה לרכוש כבוד לממשלה ולכבד את שיקול דעתה. הכבוד הזה מבוסס על הסמכויות והיכולות של הרשויות השונות, אבל לא פחות מכך – על הלגיטימציה שלהן. הממשלה שואבת לגיטימציה מהיותה גוף מייצג שנבחר על ידי האזרחים. בגלל זה בית המשפט אמור להיזהר מהתערבות, כי העם אמר את דברו. אבל כשהממשלה מציינת יובל להמשך שליטתה על מיליוני אנשים שלא בחרו בה ויש להם אפס השפעה עליה, קשה לטעון שיש לה לגיטימציה של הנשלטים למהלך הזה. אני לא מצפה מהתנועה לאיכות השלטון לזהות את הבעיה הזו (או להבנה של הקשרים פוליטיים בכלל), אבל מי שכן רוצה להשתתף ברצינות בדיון פוליטי לא יכול פשוט להתעלם ממנה.
מעונן חלקית 
