מה אומר פסק הדין בעניין הרחקת מבקשי מקלט למדינה שלישית

[אזהרה קצרה מראש – זה פסק דין ארוך ומורכב שנוגע בכמה נקודות חשובות. בגלל שמגיעות הרבה שאלות, נראה לי חשוב שיהיה לו הסבר ברור וקצר בעברית, על הנקודות המרכזיות. ההסבר הזה לא מקיף, ויש מצב שמשהו התפספס, תיקונים אפשריים בהמשך. את כל המסמכים אפשר למצוא כאן]

  1. על מה מדובר?

עיקרי המתווה שנדון בבית המשפט:

ישראל חתמה על הסכמים סודיים עם "מדינות שלישיות" (שבאופן רשמי לא מגלים מי הם, אבל ידוע לכולם שאלו רואנדה ואוגנדה) – המדינות האלו יסכימו שישראל תשלח אליהן מבקשי מקלט, שיקבלו בהן איזושהי מידת "הגנה" וזכויות שלא ממש ברור מהן, אבל מבקשי המקלט חייבים להסכים לצאת אליהן. הסידור הזה היה אמור לחול בינתיים רק על מי ששוהים במתקן "חולות", ושלא הגישו בקשת מקלט, או שבקשת המקלט שלהם נדחתה.

יש קריטריונים מוסכמים כדי שהמדינה השלישית תיחשב בטוחה – אין בה מלחמה או מהומות כלליות; אין חוות דעת של נציבות האו"ם לפליטים שאסור להרחיק אליה אנשים; אין בה סכנה על רקע עילות מוכרות באמנת הפליטים (כמו דת, גזע, עמדה פוליטית); אפשר לקבל בה מעמד פליט או הגנה זמנית, או לפחות אי-החזרה; יש בה איסור על עינויים; היא תאפשר למבקשי מקלט לחיות בכבוד – ולפחות, שיהיה להם אופק שהייה ואפשרות להתפרנס. אפשר להתווכח האם ישראל עצמה נחשבת בטוחה לפי הקריטריונים האלו, אבל זו שאלה נפרדת. אפשר גם להתווכח על ההגנה האמיתית במדינה השלישית.

הפרשנות שישראל הציעה היא שמי שלא מסכים להרחקה נחשב כמי שלא משתף פעולה, ולכן אפשר לכלוא אותו ללא הגבלת זמן, עד שיסכים. זה מה שעומד על הפרק.

בלי קשר למתווה הזה, חוק הכניסה לישראל מאפשר להחזיק אנשים במשמורת (כלומר, לכלוא אותם) לתקופה של עד 60 יום כדי לבדוק אפשרויות להרחיק אותם מהמדינה, ומאפשר להחזיק אנשים במשמורת בין היתר אם הם לא משתפים פעולה עם הרחקה שלהם. הכליאה הזו נועדה לאפשר הרחקה – היא לא עונש; היא לא אמצעי כפייה. היא כלי להרחיק את מי שמותר להרחיק.

  1. מה בית המשפט פסל

בית המשפט הזכיר למדינה את המושג הבסיסי של הסכמה (שיש אנשים שעדיין מתקשים איתו), וקבע שאי אפשר לכפות על אנשים להסכים. אי אפשר לומר שאנשים מורחקים רק בהסכמה, אבל להחזיק אותם בכלא עד שיסכימו. אם מחייבים אדם להסכים, זו לא בחירה אוטונומית – זו כפייה. מי שזה מזכיר לה דיונים אחרים, על אחריותה.

בית המשפט הבהיר אי אפשר לראות בסירוב של אדם לעזוב למדינה שלישית "חוסר שיתוף פעולה" שמצדיק, לפי חוק הכניסה לישראל, המשך החזקה במשמורת.

אלו קביעות משמעותיות, ובמובן הזה, פסק הדין טוב, אבל קובע מה שאמור היה להיות בסיסי – "הסכמה" שהושגה בכפייה ובכליאה היא לא הסכמה. ובית המשפט אומר:

" "הסכמה" המושגת בנסיבות אלה ובשל חשש מפני הכנסה למשמורת אינה הסכמה אמיתית ולא ניתן להרחיק על בסיסהּ למדינה השלישית. […] הפרשנות שלפיה אי-הסכמה להרחקה מהווה העדר שיתוף-פעולה עם הרחקה אינה יכולה לדור בנסיבות ענייננו בכפיפה אחת עם הצורך בהסכמה אמיתית, חופשית, רצונית ואוטונומית."

  1. מה בית המשפט לא פסל

בית המשפט רואה קושי בהרחקת אדם למדינה שאין לו קשר אליה, ואומר שלפעמים יכולה להיות פגיעה משמעותית בגלל היעדר זיקה למדינה, ואז ימנעו הרחקה. אבל הוא כן קבע שמותר להרחיק מבקשי מקלט למדינה שלישית (שהיא לא המדינה שלהם), ומותר להרחיק גם למדינה המסוימת שאיתה יש לישראל הסכם. בית המשפט לא השתכנע שמהדינה הזו לא בטוחה.

בית המשפט גם קבע שתאורטית מותר להרחיק למדינה שלישית גם ללא הסכמה – זה לא המתווה שיש כרגע, יכול להיות שהמדינה תנסה לחתום על הסכמים כאלו בעתיד.

  1. מלבד הכפייה, מה הבעיה עם ההסכם הזה?

קודם כל, ההסכם סודי. רק ישראל והמדינה האחרת יודעות מה כתוב בו, זו בעיה, וזה מאוד מאוד חריג. בית המשפט מסכים שיש קושי בהסכם חשאי, ומציין שמבין כל ההסכמים הדומים בעולם, רק ההסכם של ישראל עם "המדינה השלישית" הוא חשאי.

בית המשפט לא פוסל את ההסכם בגלל הסודיות, אבל כן קובע שיש עם זה קושי, ושיהיו נקודות בהן המדינה תצטרך להתאמץ יותר להוכיח את הטענות שלה, בגלל שההסכם חשאי. בית המשפט גם אומר שאם בית המשפט ישתכנע שלא נתנו למורחקים מידע מספיק, ועולה חשש לפגיעה בזכויותיהם, לא יהיה אפשר להרחיק אותם לפי ההסכם החשאי.

דבר נוסף – מעשית, לפי פסק הדין, יש נטל משמעותי על המורחק אם הוא רוצה לטעון שהרחקה למדינה השלישית מסכנת אותו. באופן רשמי, בית המשפט אומר שהרף הראייתי שמבקש המקלט יצטרך לעמוד בו הוא נמוך, אבל מקריאת פסק הדין, אני לא בטוחה שזה המקרה – המקרים בהם בית המשפט אומר שהמערערים לא הוכיחו טענות על סכנות מציבים רף שמאוד קשה לעמוד בו.

  1. ומה הבעיות עם המדינה עצמה?

כאן, בית המשפט קבע שהמדינות האלו בסדר, וגם הפיקוח עליהן, למרות ההסדר הסודי, ולמרות הקשיים שהמערערים העלו. הקשיים האלו כוללים בין היתר תיעוד של מקרים בהם אחרי שאנשים נחתו לקחו להם את המסמכים; איימו עליהם; אמרו להם שלא יקבלו את הזכויות שישראל הבטיחה שיהיו להם, שלא יוכלו לעבוד ואין להם מה לחפש שם. המערערים הציגו סיפורים שמראים שלמעשה אמרו לאנשים שהם יכולים להישאר במדינה השלישית בלי מעמד, או שיבריחו אותם למדינה אחרת. עם רבים מאוד שעזבו, רשויות המדינה כלל לא הצליחו קשר, למרות שניסו, ואיש לא יודע מה עלה בגורלם.

  1. מה עכשיו?

זו השאלה הגדולה. במקרים אחרים, כשבית המשפט פסל ניסיונות חריגים וקיצוניים של המדינה להתעלל במבקשי מקלט ולמרר את חייהם, היא מצאה דרכים אחרות. זה מה שקרה עם חוק ההסתננות (שוב. ושוב. ושוב), עם הגירוש, ועם חוק הפיקדון. באופטימיות (מופרזת) אפשר רק לקוות שאולי הפעם, במקום לחשוב על התעללות מסוג חדש וניסיון אחר לגרש מבקשי מקלט, ישראל תנסה ברצינות להתמודד עם התופעה הזו כמו מדינה נורמלית, וכמו המדינה שדחפה ויזמה אמנה בין-לאומית להגנה על פליטים. נחכה ונראה.

 

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, הסכמה | 4 תגובות

עניין של טכניקה: מכבש הלחצים של חוק הפיקדון

המדינה לבג"ץ: כמובן שאנחנו לא מנסים לשבור את רוחם של מבקשי מקלט בסנקציות כלכליות כדי שיברחו מכאן, אבל תראו, זה עובד.

השבוע הוגשה תגובה של המדינה לעתירה נגד "חוק הפיקדון". העתירה עוסקת בעיקר בקיצוץ 20% ממשכורתם של מבקשי מקלט, והפקדת הסכום בקרן בבנק. שם הכסף יישאר, בלי שיוכלו לגעת בו, עד שהם יעזבו את ישראל, אם יעזבו. מהסכום שיצטבר אפשר יהיה להוריד קנסות גבוהים מאוד אם לא יעזבו מיד כשתתקבל החלטה שמחייבת אותם לעזוב. המטרה של המהלך האכזרי הזה היא לעודד אנשים לעזוב את ישראל, למרות שהמדינה עצמה מסכימה שאסור לגרש אותם לארצם, ושלא בטוח מתי יוכלו לחזור. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עוני | 3 תגובות

סוחרי הספק של הממשלה

יש סרט תיעודי מצוין בשם "סוחרי הספק" (Merchants of Doubt, מבוסס על ספר באותו שם). הסיפור שלו הוא האנשים שמנסים להראות ש"אין קונצנזוס מדעי" בסוגיות כמו התחממות גלובלית והאם סיגריות גורמות לסרטן. הוא מציג בין היתר קבוצות של "אזרחים מודאגים" לכאורה שבעצם עומדים מאחוריהם תאגידי ענק שחוששים לרווחים שלהם, או חוקרים שבשביל כסף או אידאולוגיה או שילוב של שניהם מציגים עמדות…נקרא לזה "חריגות".

לפני כמה ימים התפרסם שרשות האוכלוסין הזמינה חוות דעת על המצב באריתריאה מעמותת "איתן-המרכז למדיניות הגירה ישראלית", ארגון שמטרה די מרכזית שלו היא שלא יהיו כאן מבקשי מקלט מאריתריאה. על חוות דעת מעמותת איתן אפשר לסמוך בערך כמו שאפשר לסמוך על חוות דעת בעמודי פייסבוק של מתנגדי חיסונים, ומסיבות דומות. יש אנשים שקודם יורים את החץ ואז מציירים את המטרה, וכל העובדות, הנתונים והמחקרים שבעולם לא ישכנעו אותם לרדת ממנה. ובשני המקרים, לקחת יותר מדי ברצינות את האנשים האלו עלול להוביל לסכנת חיים.    להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, מי ישמור על השומרים, פופוליזם | 2 תגובות

המאבק בסחר בבני אדם – הדירוג של ישראל, הדרך שעברנו והדרך שלפנינו

בשבוע שעבר התפרסם הדו"ח השנתי של מחלקת המדינה של ארה"ב על המאבק בסחר בבני אדם. ישראל דורגה שוב בדירוג 1 (הגבוה ביותר מבין ארבעה אפשריים). משרד המשפטים כבר הוציא הודעה בנושא, ובה פירוט ההישגים השונים.

הישגים במאבק בסחר חשובים, כמובן. רק שחלק משמעותי נעלם מהדיווח – העובדה שחלק משמעותי מהישגי הממשלה הם בכלל הישגים של החברה האזרחית, ושלצד הדירוג הגבוה, הדו"ח כולל גם הרבה ביקורת והמלצות לשיפור.

כך, למשל, חלק משמעותי מההישגים של ישראל, שהרוויחו לה את הדירוג הגבוה, הוא זיהוי קרבנות סחר בבני אדם – בדוח מצוין שהממשלה זיהתה 47 קרבנות בשנת 2016. מה שלא מצוין הוא שרוב הקרבנות אותרו וזוהו לא על ידי הממשלה, אלא על-ידי ארגוני החברה האזרחית (המוקד לפליטים ולמהגרים זיהה 55% מהקרבנות המוכרים, ויש עוד שזוהו על-ידי ארגונים אחרים). במילים אחרות, חלק משמעותי מההישג הזה, שמדרג את ישראל במקום הראשון, הוא בכלל לא של הממשלה.

מתוך הקבוצה שכן זוהתה, כל קרבנות ההחזקה בתנאי עבדות שהוכרו, זוהו על-ידי החברה האזרחית. במילים אחרות, המדינה קיבלה קרדיט על זיהוי קרבנות סחר, למרות שהיא לא יודעת איך ולא עושה את זה.

הנקודה הזו משמעותית לא בגלל מאבק על יוקרה או על קרדיט, אלא בשל ההשלכות שלה על פעילות בשטח. אם רשויות המדינה מקבלות קרדיט והערכה על עבודה שהן לא מנסות ללמוד ברצינות ולא ממש מבצעות, אין להן תמריץ להשתפר בה – ישראל תמשיך לא לזהות קרבנות, ותמשיך לקבל קרדיט על הישגים בתחום בו רשויות המדינה היו כושלות, אלמלא הסיוע הרב של החברה האזרחית.

הדיווח של משרד המשפטים גם לא מזכיר אף אחד מהתחומים שחטפו ביקורת בדו"ח. בולטים בין התחומים האלו –
הכשלים בזיהוי קרבנות סחר מקרב מבקשי המקלט, שמובילים לכליאת קרבנות סחר לתקופות ממושכות;
הצורך באכיפה אפקטיבית כנגד ניצול והפרת זכויות מהגרי עבודה;
והצורך להסדיר כניסה של מהגרות עבודה בענף הסיעוד בהסכם עם מדינות המוצא ("הסכם בילטרלי"). ענף הסיעוד הוא הענף שבו מועסקות הכי הרבה מהגרות עבודה בארץ – בעיקר נשים, בתנאים שהופכים אותן לפגיעות מאוד. הן נמצאות רוב הזמן בבית המטופל, מבודדות מהעולם, בלי פיקוח חיצוני או זמן פנוי שמאפשר ללמוד על זכויותיהן ולהתלונן אם משהו רע קורה. בנוסף, האופן בו הן מגויסות לעבודה כיום כרוך בגביית דמי תיווך גבוהים ולא חוקיים, מה שיוצר סיכון לשעבוד חוב. המדינה מדברת על "פיילוט" שהיא מקדמת בתחום הזה – היא מדברת על הפיילוט הזה כבר שש שנים. בינתיים עוד לא ראינו הסדר מקיף, והעובדות ממשיכות להיות מנוצלות.

בדו"ח גם נקבע שמבקשי מקלט מסודאן ואריתריאה פגיעים במיוחד לסחר בישראל. במקום שהמדינה תפעל בנושא, תיתן להם אשרות עבודה ותגן על הזכויות שלהם, משאירים אותם בלימבו, ובנוסף מקצצים עד 20% מהמשכורות שלהם, מהלך שעלול לדחוף אותם לעוני ולעבודה בשחור, ורק יגדיל את הסיכון שינוצלו.

הדבר האחרון שחסר מהדו"ח, הוא שמשנה לשנה נשחקים הצעדים החשובים (באמת!) שישראל נקטה בעבר. הסדרים שסייעו למאבק בסחר בוטלו, או נשחקו, ושומדבר לא הגיע במקומם.
בראשית שנות ה-2000, בישראל הייתה בעיה חמורה מאוד של סחר לזנות. שילוב של ביקורת קשה בארץ ובעולם (ובין היתר, דירוג בדירוג הנמוך ביותר בדו"ח מחלקת המדינה בשנת 2001, ועבודה רצינית של גורמים בכנסת, בממשלה ובחברה האזרחית בישראל הוביל לשיפור משמעותי. הוקמו גופים מיוחדים, תוקנו חוקים, הוצעו הגנה ושיקום לקרבנות, והייתה למידה אמיתית של מה המשמעות של סחר בבני אדם ואיך להיאבק בו. זה היה הישג מרשים, מעורר הערכה, אפילו מעורר השראה.
בשנים האחרונות, ישראל נסוגה מחלק מהצעדים שהובילו להישג הזה. כך, למשל, פורקה היחידה המשטרתית שהתמחתה בעבירות סחר ועבדות, ולא נמצא לה תחליף הולם. בוטלה הדרישה לאשרות ממדינות במזרח אירופה מהן הגיעו רבות מקרבנות הסחר לזנות. בתחום ההגנה על מהגרי עבודה, יש מהלכים בעייתיים כמו הסכמים להבאת מספרים גדולים של עובדי בניין מסין, בהסדר שהופך אותם פגיעים לניצול ולהחזקה בתנאי עבדות. בשנה שעברה היה ניסיון לצמצם את הפעילות החשובה של יחידת תיאום המאבק בסחר בבני אדם שיושבת במשרד המשפטים. הניסיון הזה בוטל בינתיים, אבל אפשר ללמוד ממנו על הרוח הכללית במשרד המשפטים באותה תקופה.

אלו דוגמאות, המציאות בשטח מעידה על קשיים רציניים, שלא משתקפים במלואם בדו"ח. למחדל הזה יש מחירים כבדים בשטח, ואם לא נתעורר, יום אחד גם נשלם עליו את המחיר בדירוג הבין-לאומי.

[גרסה של הרשומה הזו פורסמה בבלוג של המוקד לפליטים ולמהגרים]

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה

על הסכמה בעבדות וב-BDSM

[לג'ניה]

לפני כמה חודשים חברה הציגה לי שאלה – מה ההבדל בין עבירת ההחזקה בתנאי עבדות, ובין מערכת יחסים בדס"מית בהסכמה?

התשובה הקצרה היא "שאלה טובה". התשובה הארוכה יותר היא מה שאנסה לעשות בהמשך. הדיון התחיל בשיחה על הרשומה הזו, ובהמשך להסבר על המעמד של הסכמה ביחס לעבדות.

לפני שנעמיק וכדי שיהיה יותר נוח לקרוא את ההמשך, ננקה את השולחן רגע: נקודת המוצא שלי בניסיון לענות לשאלה שלה, ובכלל, היא שאין בעיה מוסרית במערכות יחסים בדס"מיות ככאלו (כשהן מרצון, בין מי שיש להן את הבגרות והיכולת לבחור בהן – אבל זה נכון על כל מערכת יחסים או אינטרקציה מינית), והן לא צריכות יותר הצדקה מאינטרקציה קינקית פחות. אז אני לא שואלת "האם מערכת יחסים בדס"מית היא סוג של עבדות", אלא "למה היא לא?".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה Glad to be gay, הכל שפיט והרשות נתונה, הסכמה, עבודה שחורה | 9 תגובות

הבטחות צריך לקיים

הבטחות צריך לקיים, מסמכים ממשלתיים צריך לחשוף, אסור לשלוח אנשים לסכנת מוות, ורעיונות אחרים שקל יותר להסביר לגן ילדים מאשר לרשות האוכלוסין וההגירה

בשיעורי אתיקה בחוג לפילוסופיה מאוד אוהבים לדבר על הבטחות. זו אחת הדוגמאות החביבות על מרצים לפילוסופיה, יחד עם כסאות, שולחנות, ו- 2+3=5 (האמון שרוכשים ליכולות של סטודנטים למדעי הרוח זה משהו).

ובדיונים האלו מדברים על זה שהמאפיין של הבטחה הוא שהיא לא אמורה להשתנות, גם אם הנסיבות משתנות. זו המשמעות של "הבטחה". היא מחייבת גם אם עכשיו כבר לא בא לך לעשות מה שהבטחת. אף אחד לא מחכה שאבטיח לעשות מה שמתחשק לי.

"הבטחות צריך לקיים" זה לא רק רעיון מוסרי או פילוסופי. גם ילדים יודעים שהבטחות צריך לקיים. ככה גם עובדות חובות משפטיות.

פעם, לפני כמה עשרות שנים, ישראל התחייבה להוראות אמנת הפליטים. לא סתם התחייבה. מבוהלת ופוסט-טראומטית אחרי השואה, עזרה לאסוף את החברות ולהסכים שבפעם הבאה נהיה מדינות טובות יותר, נגן על אנשים ונבטיח להם מקלט. זה היה הישג מרשים ומעורר גאווה. אם הייתי חלק ממערך ההסברה הישראלית, הייתי מנופפת בו הרבה לפני ה-ICQ  ועגבניות שרי.

רק שמאז עבר קצת זמן, והעולם עבר שינויים, ופתאום, אחרי שנים של שקט, מגיעה ההתחייבות הישנה ההיא, דופקת על הדלת, ואומרת "הלו, הבטחתם".

ולא בא לנו. וואו, כמה שלא בא לנו. הרי כשהבטחנו חשבנו עלינו, לא עליהם. מי חשב שיבואו הנה, וכל-כך הרבה, ועוד שחורים, ומי צריך את זה עכשיו. ואז מתחילים הטריקים. אנחנו? אנחנו הבטחנו לפליטים. ומה שיש פה זה, אה, "מסתנני עבודה" נקרא להם. לפחות, ככה נקרא להם בחוץ. אולי אף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות.

השבוע נזכרנו שוב מה לעזאזל שווה ההבטחה הזו שלנו. חוות הדעת הסודית של משרד הפנים על פליטי דארפור הודלפה לתקשורת. חוות דעת שהמדינה טענה שלא קיימת. אופס.

גם בבית משפט המדינה טענה שאין מסמך כזה. קורה שאת בבית משפט ושוכחת לנעול נעליים שחורות או להשתיק את הטלפון. לא מכירה הרבה אנשים ששוכחים שהם כתבו חוות דעת מפורטת שאומרת שצריך לתת לאנשים שברחו מרצח-עם מעמד פליט.

אבל לפני שנדבר על מה שיש בחוות הדעת הזו, שאלה קצת יותר בסיסית, שלא דורשת הבנה בחוק בין-לאומי – למה בכלל שתהיה סודית? חוות הדעת אמורה לעבור ביקורת ציבורית ומשפטית. בשביל זה היא חייבת להיות פומבית. כמו כל מדיניות ממשלתית, ואפילו יותר. הכרה בפליטים היא חלק ממדיניות הגירה. היא משפיעה על אלפי אנשים. אנשים שגם ככה מוחלשים, לא ממש יודעים מה הזכויות שלהם ולא יכולים להגן עליהן. אלו האנשים האחרונים שצריך להסתיר מהם מידע.

זה לא מסמך שצריך להיות מסווג. בעולם אין בעיה למצוא מסמכים כאלו. הבריטים, למשל, שומרים את שלהם כאן. האיחוד האירופי כאן. אנחנו שומרים את שלנו בתחתיתו של ארון תיוק נעול ותקוע בבית שימוש שאינו בשימוש, ועל דלתו שלט: זהירות, נמר.

בבתי המשפט קיבלו את ההכחשות של המדינה לקיום חוות הדעת. במקרה אחד השופטת אפילו נעלבה שמטילים ספק באמינות של המדינה. הייתי אומרת שאולי עכשיו הם יפקפקו, אבל לבתי המשפט קשה מאוד לוותר על "חזקת תקינות המינהל" והאמונה שאפשר לסמוך על נציגי הרשויות. טיפוסים נכלוליים יותר אולי היו מנצלים את האמון המפליג הזה, אבל לא האנשים שישרים וההגונים שעובדים במשרדי הממשלה.

מה חוות הדעת הזו אומרת?

היא אומרת שאנשים ברחו ממעשי זוועה ורצח עם בדארפור. היא אומרת שעדיין מתחוללות שם זוועות. היא אומרת שבעולם, מי שיש לו טענה (שלא הופרכה) שהוא דארפורי משבט לא-ערבי, מקבל מעמד פליט. זה הסטנדרט. היא אומרת שהסיפור של פליטי דארפור בישראל דומה לסיפור שלהם בעולם. היא אומרת שהם עלולים "בסבירות גבוהה לחוות רדיפה בשובם למדינת מוצאם", על רקע גזע או ייחוס של דעה פוליטית. זו דרך ארוכה ומשפטית להגיד "פליטים".  ויש עליה חותמת של משרד הפנים.

חוות הדעת לא מתפתלת סביב הנקודה המרכזית. היא לא מציגה עמדות לכאן ולשם. בעיקר, כי אין "שם". גם הפרשנים הכי שמרנים של אמנת הפליטים לא יכולים לטעון שהיא לא חלה במקרים של רצח עם.

אם מה שכתוב הוא מה שאף בנאדם סביר לא יחלוק עליו, למה להסתיר אותה?
כי מה נגיד? כן, הם פליטים, אבל זה מסובך? היינו הגונים ואנושיים ומוסריים, כשזה היה רק מילים על דף. הבטחנו, לא הבטחנו לקיים.
הבטחנו שלעולם לא עוד ושלא נהיה חלק מ"העולם ידע ושתק". למה לא חשבנו מה נעשה כשהם באמת יבואו. איך, איך לא חשבנו לשאול מה יקרה אם הם יהיו שחורים.

פורסם בקטגוריה הגירה | 3 תגובות

גואל רצון, עבדות ושטיפת מוח – סיבוב שני בבית המשפט

פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור של גואל רצון התפרסם השבוע. [1]

פסק הדין עוסק, ברובו, בעבירות המין בהן הורשע רצון, אבל אני לא רוצה להתעכב על החלק הזה.

מה שמעניין אותי, ופסק הדין לא עוסק בו, הוא הזיכוי של גואל רצון בבית המשפט המחוזי מעבירת ההחזקה בתנאי עבדות. הסיבה שפסק הדין לא עוסק בסוגיה הזו היא שהפרקליטות בחרה שלא לערער על הזיכוי. כתבתי כבר, בהרחבה, על הבעיות בפסק הדין בבית המשפט המחוזי, ואני מאמינה שבחירת הפרקליטות שלא לערער הייתה טעות.

הבעיות בפסק הדין של המחוזי, בקצרה – הייתה התמקדות מופרזת (גם של הפרקליטות וגם של בית המשפט) בשאלת ה"שליטה המנטלית"; לבית המשפט היה קשה לזהות החזקה בתנאי עבדות במקרה שבו לא היה שימוש באלימות פיזית או כבילה ממשית (הנשים לא היו נעולות בבית או קשורות בשרשראות); לבית המשפט היה קשה להשתחרר מהרעיון שקרבנות עבדות יכולות להיות נשים ישראליות נורמטיביות שמכירות את הסביבה. וברקע לכל זה, בית המשפט התעלם מהעובדה שהחזקה בתנאי עבדות יכולה להתקיים גם בהסכמת הקרבן.

קריאה זהירה בפסק הדין בבית המשפט העליון מחדדת את המסקנה ששאלת העבדות הייתה צריכה להיבחן גם בעליון, וייתכן שהייתה מסתיימת בהרשעה.

עבירת ההחזקה בתנאי עבדות מוגדרת בחוק כ"מצב שבו מופעלות כלפי אדם סמכויות המופעלות ככלל כלפי קניינו של אדם; לענין זה, יראו שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו כהפעלת סמכויות כאמור".[2]

תיאור הרקע העובדתי למעשיו של רצון בפסק הדין של העליון –

לאורך השנים לא עבד המערער, בעוד הנשים עבדו לדרישתו במשק בית. חלק מן הנשים פנו אל המערער בבקשה שיאפשר להן ללמוד מקצוע במסגרות חיצוניות. פניות אלה נענו בשלילה או תוך העמדת תנאים מכבידים, שעיקרם חיוב ללמוד בחברת נשים בלבד. הנשים גם הפקידו חלקים ניכרים משכרן בקופות משותפות – האחת, לצרכי המערער בלבד; השניה – לצרכי הקבוצה. מרבית נשות הקבוצה ניתקו קשר עם משפחתן, ואימצו שמות בעלי צליל אשכנזי, גם אם הן מעדות המזרח. הן קיעקעו על גופן את דמותו או שמו של המערער, ואימצו סגנון לבוש "צנוע", אשר כלל שכבות בגדים רבות וכיסויי ראש.

המערער גם איים על הנשים לאורך התקופה, כי אם לא יצייתו לחוקים ולהוראות שקבע, יענישן בפגיעה בבריאותן ובבריאות ילדיהן, ונקבעו עונשים על הפרות. המערער אף עקב אחר מעשיהן של הנשים וילדיהן, ולצורך זה התקין מצלמות מעקב בוילה; אסר על הנשים לשהות בחדריהן כאשר הדלתות סגורות; דרש מן הנשים לדווח לו על הפרות החוקים וההוראות על-ידי מי מחברותיהן; בדק את הטלפונים הניידים של הנשים, לרבות בדיקות פתע; ופיקח על שיחות הטלפון שלהן, על ידי כך שחייב אותן למסור לו את סיסמאות המכשירים.

העובדות האלו, כפי שהעליון מזכיר, היו הבסיס לאישום בעבדות, ואלו רק העובדות שאינן שנויות במחלוקת – לא כל הבסיס לאישום בעבדות. במילים אחרות – מוסכם שרצון הפעיל על הנשים מידה לא מבוטלת של שליטה; מוסכם שהוא הגביל את חירותן; מוסכם שהוא העניש את מי שהפרה את הוראותיו, והשתמש באיומים כחלק מהשליטה שלו בנשים. מוסכם שהיו אינדיקציות ליחס חפצי, כמו שינוי שם וקעקוע הדמות שלו על גופן. התיאור הזה, בפני עצמו, מאוד קרוב ללשון החוק בעניין החזקה בתנאי עבדות. לכל הפחות, קרוב מספיק להצדיק דיון מעמיק בערעור, והזדמנות לבית המשפט העליון, לראשונה, להבהיר איך נכון לפרש "עבדות" בדין הישראלי.

הדיון הזה נדרש מעוד סיבה. השופט רובינשטיין מזכיר בפסק הדין את התלות שמתפתחת אצל אנשים בכהני דת או מי שנתפסים כבעלי סמכויות רוחניות. הוא מצטט מאמר (שנשמע מטריד),[3] שמתייחס לנשים ש"פותו" לקיים יחסי מין עם אנשים שהציגו עצמם כבעלי יכולות על טבעיות. המאמר הזה, ונספח של פרופ' לפסיכולוגיה שהוא מפנה אליו, מתייחסים לאונס שבוצע בנסיבות של "שטיפת מוח". ונראה שרובינשטיין מאמץ את הניתוח הזה.

אישית, יש לי בעיות עם התזה של "שטיפת מוח" (או "שליטה מנטלית"), והאם זה בסיס שצריך להתקבל בבית משפט. אני גם לא משוכנעת שצריך להוכיח שטיפת מוח כדי להוכיח את עבירת העבדות במקרה של גואל רצון (בין השאר בגלל שאיומים פנטסטיים, עבור מי שמאמין בהם, לא בהכרח שונים מאיומים באלימות פיזית. בשביל זה לא צריך שליטה מנטלית). אבל הסיבה העיקרית שבית המשפט המחוזי זיכה את רצון מעבירת ההחזקה בתנאי עבדות היא שהוא דחה את הטענות על שליטה מנטלית כאמצעי שליטה. ואת הטענה הזו בדיוק רובינשטיין, באמירה אגבית ולא מעמיקה, מקבל.

המעמד של האמירה הזו מעלה שאלה רצינית. מצד אחד, זו אמרת אגב. היא לא חיונית לטיעון, והיא לא זוכה לדיון משפטי רציני – דיון שבית המשפט המחוזי, עם כל הביקורת שלי על הניתוח שלו, בהחלט ניהל. היה מתבקש שאם בית המשפט כבר נכנס לפינה הזו, הוא יתמודד עם הביקורת של המחוזי על טענת השליטה המנטלית. זה לא קורה.[4]

מצד שני, הטענה אמנם לא נדונה לעומק, וההתייחסות אליה היא במסגרת הדיון בקיום תלות של קרבן עבירות מין (ולא קרבן עבדות) – אבל היא עולה במפורש בפסק הדין, היא מוצגת כהשלמה לטיעון שבמקרה הזה אין משקל להסכמה, ואף שופט אחר לא מתנגד אליה. בהחלט אפשר להסיק ממנה שבית המשפט העליון מוכן לקבל שטיפת מוח כאמצעי ליצירת תלות ושליטה. ואם זה המצב, הזיכוי של גואל רצון מעבירת ההחזקה בתנאי עבדות עוד יותר בעייתי, וכך גם בחירת הפרקליטות שלא לערער.

[1] עפ 8271/14 ‏ ‏אבא גואל בן נתן רצון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.7.2016).
[2] ס' 375א לחוק העונשין
[3] "הדיין הרב ש' דיכובסקי, לשעבר אב"ד בבית הדין הגדול לערעורים ומנהל בתי הדין הרבניים, נדרש במאמרו "אישה שזינתה בהשפעה רוחנית-מיסטית" (עומד להתפרסם בתחומין לו (תשע"ו) לשאלת מעמדן ההלכתי של נשים נשואות שפותו לקיים יחסי אישות מחוץ לנישואין, כחלק מ"ברכה" או מ"טיפול" רוחני לפריון או לשלום בית, מתוך אמונה תמימה שבכך יוושעו." (ס' עח לפסק הדין, כי זה רובינשטיין וככה הוא ממספר סעיפים). אמרתי לכן שזה נשמע מטריד.
[4] רובינשטיין באמת צריך להפסיק עם הקטע הזה של אמרות אגב לא רציניות בפסקי דין – אתה שופט בבית משפט עליון, לא בפרלמנט של שישי בבוקר. לקביעות שלך יש השלכות.
פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, הסכמה, עבודה שחורה | 2 תגובות

הזכות לפונדקאות – על מה (ועל מי) מגינים?

הרשומה הזו מתחילה משני כיוונים שונים. אחד מהם הוא רשומה קודמת, על הזכות להורות. השני הוא מאמר חדש של חיים אברהם על אפליית זוגות בני אותו מין בהליכי פונדקאות בישראל.[1] אנסה לעשות שני דברים: האחד, להתמודד עם כמה טענות שהפריעו לי במאמר של אברהם (ומפריעות לי בשיח על פונדקאות בכלמיני הקשרים אחרים), ובעיקר עם ההסתמכות על שוויון בהקשר הזה; השני, להתמקד בשאלת מימוש ההורות דרך אשה אחרת.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה Glad to be gay, אל תקרא לי מותק, הכל שפיט והרשות נתונה, פרות קדושות | 2 תגובות

ילד מותר – האם יש זכות חיובית להורות?

יש משהו בדיון על הורות שמגיע מהר מאוד לטונים ולטענות תמוהות למדי. טוב, לא רק בדיון על הורות.

הבחירה הראשונית בהורות (לפחות בחברה שלנו) היא בחירה אנוכית למדי – ליצור בעולם אדם חדש, אדם שלם שלא היה קיים קודם! שעצם קיומו נועד לאפשר לי לממש היבטים שונים של הקיום האנושי שלי. למרות זאת, צד האנוכי נעלם מדיונים רבים על הורות, שאיכשהו נתפסת כנעלה ואלטרואיסטית. ההילה הקדושה של ההורות גורמת לנו להסכים לטענות קשות, שלא היינו מקבלות כל-כך בקלות וללא סייגים בנסיבות אחרות.

זכות לקיומם של בני אדם אחרים ולקשר איתם היא רעיון מורכב, שמעלה שאלות לא פשוטות. הרשומה הזו בוחנת את השאלה האם ישנה זכות חיובית להורות. ספוילר – לדעתי, לא. אבל השיחות עם חברות חכמות שכנעו אותי שלכל הפחות יש כאן דיון מעניין.

היבטים חיוביים ושליליים של זכויות

מקובל להתייחס לזכויות אדם ככוללות גם היבטים שליליים (כלומר, אסור למדינה לפגוע בזכות) וגם היבטים חיוביים (כלומר, המדינה חייבת לפעול בצורה אקטיבית כדי לקדם אותה). יש ניתוח מיושן שרואה בזכויות אזרחיות-פוליטיות זכויות שליליות בעיקרן, וזכויות חברתיות-כלכליות כבעלות יותר היבטים חיוביים. הניתוח הזה פשטני ושגוי. לזכויות אזרחיות ופוליטיות יש גם היבטים חיוביים – למשל, המדינה נדרשת להשקיע בהקמת בתי משפט, מינוי והכשרת שופטים כדי שאזכה להליך הוגן. לזכויות חברתיות וכלכליות יש גם היבטים שליליים – אסור למדינה למנוע מחולים טיפול רפואי או למנוע מאנשים מסוימים (למשל, בנות) ללמוד בבתי ספר.

הדרך המקובלת היום היא לנתח את כל זכויות האדם כמטילות חובות משלושה סוגים:

  1. לכבד את הזכות (respect), כלומר אסור למדינה לפגוע בה (למשל, אסור לענות או לשעבד);
  2. להגן על הזכות (protect), כלומר, המדינה צריכה למנוע מאחרים לפגוע בזכות (למשל, לא לאפשר להם לרצוח או לשעבד);
  3. להגשים את הזכות (fulfil) – המדינה צריכה לפעול בצורה אקטיבית כדי לקדם את הזכות (למשל, לבנות בתי ספר ובתי משפט; לחנך את הציבור לחשיבות ההגנה על זכויות אדם).

זכות חיובית להורות?

מבחינת משפט נוהג בישראל, בית המשפט העליון כבר פסק שיש לזכות להורות היבטים חיוביים ושליליים. הטענה הזו אמנם אומרת מה הדין המצוי בישראל כרגע, אבל לא בהכרח משקפת את הדין הרצוי או יישום נכון של עקרונות זכויות אדם (ופסיקת בית המשפט העליון, בכל הכבוד, היא לא באמת אינדיקציה לעקרונות האלו).

הזכות להורות מוכרת כאחת מזכויות האדם, ומההסבר למעלה אפשר להניח שאם היא זכות אדם ככל זכות אחרת, יש לה גם היבטים חיוביים וגם היבטים שליליים. זכות שלילית בטח שיש. אסור למדינה לעקר או לסרס בכפייה קבוצות שלא מוצאות חן בעיניה. אסור לה להעביר ילדים ממשפחות אבוריג'יניות או תימניות למשפחות לבנות. אסור להוציא ילדים מהבית בלי סיבה טובה מאוד. זכות חיובית (שדורשת מהמדינה, למשל, לממן טיפולי פוריות) זו שאלה אחרת. כדי לבסס את הטענה שלי שבמקרה הזה ההיבטים החיוביים מוגבלים מאוד, עליי להוכיח שיש לזכות להורות מאפיינים מיוחדים, שמקשים עלינו להתייחס אליה כזכות פוזיטיבית.

הזכות להורות באמת שונה מהרבה זכויות אחרות, בכך שהיא למעשה קובעת שיש לי זכות לקשר עם אדם אחר בעולם – קשר אישי, רגשי, ביולוגי וייחודי מאוד. יותר מזה – היא קובעת שיש לי זכות להיווצרותו וקיומו של אדם נוסף בעולם (אם נתמקד במקרה הנפוץ, של הורות ביולוגית, ולא במקרה הנדיר יותר של אימוץ). במובנים מסוימים, הגשמת הזכות להורות נותנת לי זכות באדם אחר – הילד.

[במקרים מסוימים, למשל אם הדרך להגשמת הזכות היא באמצעות פונדקאות, אדם "קונה" זכות באדם אחר נוסף בדרך להגשמת הזכות לילד- זכות השימוש בגופה של האם הפונדקאית. וכאן יש רשומת-המשך, שמתמקדת בפונדקאות]

הזכות לילד

אני לא משוכנעת שהמושגים של זכויות אדם, שמבוססים על הומניזם, על תפיסת כל אדם כערך בפני עצמו, בעל כבוד וזכויות וקיום משל עצמו, מאפשרים לנו לראות את קיומו של אדם שלם וחדש בעולם כהגשמת זכות של מישהו אחר. ברגיל, אנחנו לא מקבלות כלגיטימית תפיסה שרואה בבני אדם מושא לזכויותיהם של אחרים, והזכות להורות דורשת מאיתנו להכיר באדם כמושא לזכות של אחר לא רק בזמן ומקום מסוימים, אלא בעצם קיומו.

המקרה המובהק האחר של זכות אדם ליצירת קשר אישי קרוב בעולם הוא נישואים (אפשר גם זוגיות בלי ניירות וטבעות). כאן, דיני זכויות אדם דורשים שהנישואים יתבססו על הסכמה חופשית ומלאה של בני הזוג. ברור שהדרישה להדדיות והסכמת הצדדים היא לא דרישה שאפשר להציב להיווצרות הורות. מכאן עולה השאלה האם זו סיבה לראות בזכות להורות זכות חזקה יותר ומסויגת פחות, או להיפך, להיזהר יותר בעוצמה שאנחנו מוכנות לייחס לזכות הזו, בדיוק בגלל שהיא לא עומדת בדרישות שיש לנו במקרים דומים.

 

הטענה שלי היא לא שצריך לסרס את כולם כדי למנוע פגיעה בזכויותיהם של ילדים פוטנציאליים שלא הביעו ולא יכלו להביע הסכמה לבוא לעולם או לבחור את המשפחה שתהיה להם. אבל כל דיון בזכות להורות צריך להתחיל מהפרדה בין החשיבות של הורות בחברה (שאין עליה מחלוקת, גם אם אין הסכמה על ההשלכות של החשיבות הזו) ובין ההצדקה שלה כזכות אדם, ומהבנה שזכות לקשר עם אדם ספציפי אחר, שלא הסכים ולא יכול להסכים, היא תופעה מאוד חריגה בשיח של זכויות אדם, ודורשת זהירות.

נכון, אנו לא יכולות לדמיין חברה שאין בה הורים וילדים, ולאנשים יוולדו ילדים בלי קשר להגדרות שלנו לזכויות אדם. אבל במקומות שונים ותקופות שונות גם אי אפשר היה לדמיין חברה בלי עבדים, חברה ששוללת אפליה גזעית, או חברה שרואה בנשים בנות אדם שוות ערך, ואנחנו עדיין מתעקשות על זכויות אדם שסותרות לחלוטין את התפיסות החברתיות האלו.

מעבר לכך – בשביל הורות ביולוגית שמתרחשת אם נרצה או לא, לא צריך זכות פוזיטיבית ולא צריך עזרה של המדינה. השאלה של זכות פוזיטיבית להורות מתעוררת קודם כל במקרים בהם הורות היא דבר שעדיין לא קרה, ושניתן למנוע. לא בהכרח צריך למנוע, אבל לפחות אפשר לשאול כמה שאלות על מה שאנחנו מקבלות כמובן מאליו.

פורסם בקטגוריה האישי הוא הפוליטי, הכל שפיט והרשות נתונה, פרות קדושות | 11 תגובות

אדם צריך בית

דמי הבטחת הכנסה לא מספיקים לקיום בכבוד.

השורה הזו בלבד הייתה אמורה להיות כותרת שלא יורדת מסדר היום. הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף) התייחסה לבעיה הזו; המוסד לביטוח לאומי בעצמו פרסם מחקרים בעניין. קצבאות הבטחת ההכנסה נעות כיום בין 1,730 ₪ לחודש ליחיד ל- 4,281₪ לחודש למשפחה. רשת הביטחון העלובה שלנו כל-כך מלאה חורים שאנשים שתלויים בתמיכת המדינה צריכים לבחור בין מחסה למזון, בין תרופות לחימום. הממשלה – היא עסוקה במה שאנשים כותבים בפייסבוק ובסימון מוצרי התנחלויות.

דיון חשוב שהוכרע שבוע שעבר בבית הדין הארצי לעבודה[1] עסק בהיבט אחד של הבעיה הזו – מדיניות המוסד לביטוח לאומי לשלול קצבת הבטחת הכנסה ממי שמקבלים סיוע מקרוביהם בתשלום שכר דירה. בהליך צורפו ענייניהם של שישה מקבלי הבטחת הכנסה (אליהם הצטרפה האגודה לזכויות האזרח, כידידת בית המשפט). אחת היא אם חד הורית שפוטרה כשהייתה בהריון. אחרת פוטרה לפני שנתיים, חיה על פיצויי הפיטורים ופדתה את הפנסיה שלה, אבל מתישהו הכסף נגמר. אחרת חולה, מטפלת בקשישים ומרוויחה 1400 ש"ח בחודש. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, עוני | תגובה אחת

בירוקרטיה קטנה ומלוכלכת

בשנת 2006 פסל בג"צ את ההסדר שהוכר כ"הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם, ושמנע מעובדים את היכולת להחליף מעסיק. בפסק הדין קבע בג"צ כי:

"הסדר הכבילה יצר מעין-עבדות בגירסה מודרנית. בהסדר הכבילה שהיא עצמה קבעה והשליטה, רצעה המדינה את אוזנם של העובדים הזרים למזוזת ביתם של מעסיקיהם, וכבלה את ידיהם ואת רגליהם באזיקים ובנחושתיים למעסיק ש"ייבא" אותם ארצהלא פחות מכך. העובד הזר הפך מהיותו נושא למשפט – בן-אדם שהמשפט מעניק לו זכויות ומטיל עליו חובות – להיותו מושא במשפט, כמו היה מיטלטל בין מיטלטלין. ההסדר פגע באוטונומיה של העובדים כבני אדם, והלכה למעשה שלל מהם את חירותם."[1]

בשנים שעברו מאז היו ניסיונות שונים להקים לחיים חלקים מההסדר הזה, שנפסל בשל קרבתו לפרקטיקות של עבדות. לאמץ כבילה-מינוס, חצי-כבילה, כבילה-בערך. העקרון בלב הפסיקה, שהעובד הזר הוא אדם, בעל זכויות ואוטונומיה, לא חילחל עמוק מספיק.

לאחרונה, ישבו קבוצת חברי כנסת והגיעו למסקנה שעדיין יותר מדי קל לעובדות זרות בסיעוד להחליף מעסיקים. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אל תקרא לי מותק, הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | 2 תגובות

פשע שאין לו נפגעים

שלמה מנחם, יהודי טוב, עבד כאחראי על רווחתם של עובדים זרים, ובדק את תנאי המחייה של עובדים בחקלאות.

כלומר, באופן עקרוני. בשטח הוא קיבל מהחקלאים שוחד, העלים עין מהתנאים במקום, נמנע מניהול הליכים נגד המעסיקים, והוציא את הכסף שקיבל על הימורים ותרומות לבית כנסת.1

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, מי ישמור על השומרים, עבודה שחורה | 10 תגובות

מישהו מטפל בך?

במוצאי שבת שעברה צעדו כמה עשרות עובדות סיעוד (ומעט מדי תומכות) מדרום תלאביב לכיכר הבימה. ההפגנה הזו הייתה תזכורת כואבת לבעיות במגזר הזה. לא רק במסדרונות משרדי ממשלה, גם אצלנו בבית הבית הפוליטי והבית הממשי.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אל תקרא לי מותק, הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | 6 תגובות

נפל בעת מילוי תפקידו

אחד ממבנה בירושלים הלך
ואחד מפיגום בעראבה – הלך
כמו בית גדול בעל אלף חדרים
שמתמוטט ומתמוטט ומתמוטט
וכפעם בפעם נופל פועל,

וממשיכים לבנות עם פועל אחד פחות
ועוד פועל אחד פחות

ועוד פועל אחד פחות
ועוד אחד פחות

headlines להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה עבודה שחורה, פרות קדושות | 2 תגובות

זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצֹר אָוֶן

במעריב מספרים על חקלאים מרחבי הארץ שמדווחים על הצרות שנגרמו להם כתוצאה מקשיים ביישום הסכם בילטרלי בין ישראל לתאילנד, הסכם שנועד להסדיר הבאה ישירה של עובדים ולצמצם תופעות נצלניות, בפרט גבייה של דמי תיווך גבוהים ולא חוקיים. העובדים מפונקים ולא מתאימים, הביורוקרטיה מסורבלת, ונמאס להם.
.

לא צריך להתעלם מתחושות התסכול והייאוש של חקלאים (או של כל אחד אחר), אבל מישהו במעריב החליט לשחק אותה מטומטם, ולצייר לנו תמונה חלקית מאוד, שבה חקלאים חרוצים וותיקים שוקלים לפרוש בגלל שהמדינה פותרת את הבעיות של התאילנדים על חשבונם.
.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, עבודה שחורה, פופוליזם | 2 תגובות

שומרת אחיה

פרקליטות מחוז דרום הגישה כתב אישום נגד צבאח הנייה ולילה אבו רקייק. באופן רשמי, הן מואשמות ביציאה שלא כדין מישראל. מקריאת כתב האישום, נראה שלא פחות מכך, הן מואשמות בהיותן אחיותיו של איסמעיל הנייה. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, כיבוש נאור | תגובה אחת

מרחב מחיה

הסניגוריה הציבורית פרסמה את הדוח השנתי שלה, שעוסק בתנאי כליאה בישראל1.

עוד רגע נדבר על הדוח הזה, אבל קודם אני רוצה לבקש שתעשו איתי תרגיל קטן (הוא אפילו טוב לשרירי הגב העליון שנפגעים מישיבה ממושכת מול המחשב). קומו רגע מהכסא, מתחו זרועות לצדדים, והסתובבו סיבוב שלם. זהו. אפשר לשבת.

.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, מי ישמור על השומרים | 8 תגובות

מסכלים את השוויון בנטל הדם

שלוש הערות (וענן אחד) על הדוח של "אם תרצו" לכבוד יום ההוקרה למערך המילואים1.

.

תפלו מהכיסא אם אגיד לכן שמדובר בתוספת חדשה לסוגת "הקרן החדשה אשמה בכל"?

.

אם תרצו מתרעמים על אי שוויון בשלושה תחומים – הגיוס לצבא, השירות במילואים ו”השוויון בנטל הדם (כך!). לדבריהם "ארגונים הממומנים על ידי "הקרן החדשה" ומדינות זרות, סיכלו ניסיונות לעודד שירות צבאי או לאומי, סיכלו יוזמות להעניק זכויות לחיילי מילואים, וניסו להנציח את הבדלנות במגזר הערבי.”[כל ההדגשות שלי].
לא חסרות בעיות בדוח הזה, בחרתי שלוש נקודות ששווה להתייחס אליהן.

.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, פופוליזם | 13 תגובות

לנסח מחדש את האיזון בין חופש הביטוי לחופש השיסוי

בבית היהודי יש אחד, ח"כסרן במיל' יוני שטבון, להקה צבאית של להיט אחד1, שיש לו בעיה עם ההשפעה של חוק לשון הרע על דיון ציבורי במדינה. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, כיבוש נאור, מי ישמור על השומרים | 6 תגובות

הנטל שלא מדברים עליו

"יורים ובוכים" הפך מזמן לקלישאה. על החיילים ההגונים מכדי לציית לפקודות בלי להרגיש דבר, וצייתנים מכדי לסרב לפקודות. אז יורים קצת, ובוכים קצת, ומוחים קצת, וממשיכים הלאה.

חוץ מאלו שלא ממשיכים הלאה.

ביהמ"ש המחוזי פסק בעניינו של מי שהיה חייל קרבי וביקש להכיר בו כנכה צה"ל בשל הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD)1 שלקה בה כתוצאה משירותו הצבאי במהלך האינתיפאדה הראשונה. מלבד היותו תקדים, פסק הדין הזה הוא גם טקסט מטריד למדי.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, כיבוש נאור | 5 תגובות