ההחלטה של רשות האוכלוסין וההגירה לגרש מישראל אשה שהגיעה לפני עשרים שנה כקרבן לסחר בנשים, ושהיא אם לילד ישראלי בן 12, מרגיזה, ומתסכלת, ומקוממת. והיא החלטה כל-כך מרגיזה, בין היתר, כי היא לא משתלבת אפילו בסיפורים הרגילים של רשות האוכלוסין לסיבות בגללן היא דוחה בקשות ומגרשת אנשים.
מספרים לנו שדוחים בקשות של אנשים שעברו דברים נוראיים כי כולם שקרנים ומגזימים ומספרים סיפורים. אבל כאן אין שקרים ואין הגזמות ואין ויכוח שסחר לזנות בישראל של ראשית שנות ה-2000 היה תופעה מחרידה ועתירת פגיעות וטראומה.
מספרים לנו שאין ברירה, חייבים לקבל החלטות קשות (קשות למי שכפוף להן, לא למי שמקבל אותן), כי אין ברירה, פשוט יש יותר מדי מהם ואי אפשר לקבל את כולם. אבל יש מעט מאוד נשים שנסחרו לישראל לפני עשרים שנה, נשארו כאן, ויש להן כאן משפחה.
מספרים לנו שאין מה לעשות, אם נתחיל לקבל בקשות זה יעודד אחרים להגיע, ומה נעשה אז. אבל כאן אין את מי לעודד.
נשארנו עם החלטה אכזרית ולא אנושית (ולא "הומניטרית"), שאין לה "שיקולי מדיניות", ואין לה "שיקולי רוחב", ואין בה איזונים כי אין מה לאזן, ואין לה את מי להרתיע, ואין לה את מי להעניש, וכל מה שיש בה זה מנגנון קר ומנותק, שלא משנה אילו נתונים מכניסים בצד אחד שלו, התשובה שמתקבלת בצד השני היא תמיד "לא".
זה בלתי נסבל במקרה הפרטי. אבל זו תמונה של המערכת, וזו תמונה שמחייבת אותנו לשאול האם אנחנו משוכנעות מהנימוקים האלו גם במקרים אחרים, או רואות שגם שם ההחלטה היא קודם כל "לא", וההסבר יבוא אחר-כך.
מעונן חלקית 