דברים שעושים כנס פמיניסטי – מחשבות בעקבות Beyond Discourse

ב-4-5 לאפריל התשתתפתי בכנס בארה"ב שעסק בגישות ביקורתיות ואמפיריות לסחר בבני אדם. כתבתי עליו קצת כאן.

מי מדברות, ועל מה? כמעט כל המשתתפות היו נשים, מה שלא מפתיע – נשים הן אחוז גדול מהחוקרות בתחומים של סחר ועבודת מין. מבין המשתתפות, היו הרבה מאוד נשים לא לבנות שהציגו מגוון של נרטיבים, חוויות, הקשרים שונים והצטלבות של פגיעה והדרה. אין לי ספק שהייתה לזה השפעה על הכנס כחוויה פמיניסטית, אבל זה לא הגורם היחיד.

איך מגיבות? בשונה מהאווירה באירועים אקדמיים מסוימים, לא נתקלתי כאן בכלל בעקיצות או ביטול של דוברות – גם במקרים בהם ברור שיש מחלוקות. שאלות, הערות ותיקונים עלו בצורה בונה, ובד"כ כניסיון לבנות על מה שנאמר קודם, לא כסתירה אלא כניסיון כן לקדם את השיח ולאתגר את עצמנו.

את מי פוגשות? יש כלמיני אפשרויות לדינמיקה בכנס שמשתתפות בו יחד תלמידות מחקר ופרופסוריות בעלות שם. מה שראיתי בכנס היה הרבה מאוד כבוד ותקשורת – דוברות מוכרות ומוערכות ניהלו שיחות ארוכות ולא פורמליות עם תלמידות מחקר שהן לא מכירות, הביעו סקרנות ועניין במחשבות ובעבודה שלהן ("שלהן" כלומר, גם שלי), והצביעו על כיווני מחשבה אפשריים.

מה מחוץ לפאנלים? מבחינת מבנה היום עצמו – היו הפסקות ארוכות יחסית שאפשרו שיחות מסדרון טובות, שזה טוב. מה שהפך את זה לאפילו יותר טוב – מלבד האולמות לפאנלים עצמם, היה לכנס אולם נוסף, עם שולחנות עגולים גדולים, וחלקים שונים של היום התנהלו בחדר הזה – ארוחות, הפסקות, פתיחה, סיכום. המבנה של השולחנות העגולים איפשר שיחות לא פורמליות – עם אותן נשים לאורך כל היום, או בהרכבים משתנים. זה נשמע קטן, אבל זה היה כלי מצוין לעודד שיחות ותקשורת. מארגנות הכנס והמרצות הבכירות יותר גם דאגו להתפזר ולהתערבב (זתומרת, לא היה שולחן רק של פרופסוריות ליד השולחן של תלמידות מחקר).

הכנה מראש ושיתוף: בכל הפאנלים שראיתי מנחות הפאנל הגיעו אחרי שעשו שיעורי בית – קראו את כל המאמרים/ תקצירים, חשבו על תגובות והערות לטקסטים נפרדים, ועל השאלות המשותפות שהם מעלים ואיך הם מתכתבים אחד עם השני. למה אני מתייחסת לזה כסוגיה פמיניסטית – גם, כי זה מעיד על יחס רציני לדוברות ולחומרים או הטענות שהן מביאות לדיון; גם כי זה מקדם שיח ודיאלוג ועבודה משותפת. וגם, כמו שעלה בכמה דיונים, כי נשים בד"כ פחות מתלהבות לשתף את העבודה שלהן ולהפיץ אותה – ויחס רציני מחזק את התחושה שלדברים שאת אומרת יש חשיבות, יש משמעות לקול שלך.

כל הדברים האלו דורשים מחשבה. כמעט אף אחד מהם לא דורש תקציב נוסף. חלקם דורשים לוגיסטיקה, אבל היא ברובה לוגיסטיקה שאפשר לחלק. בכנס שהמארגנות והמשתתפות בו פמיניסטיות (בגישתן גם אם לא בהכרח בתחום המחקר שלהן), אני מאמינה שיהיו מי שישמחו לסייע בארגון הדברים האלו, גם כשהן לא יכולות להתחייב למשימות כבדות יותר.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה אל תקרא לי מותק, אקדמיה, האישי הוא הפוליטי | תגובה אחת

מחשבות בעקבות כנס “Beyond Discourse – Critical and Empirical Approaches to Human Trafficking”

ב-4-5 לאפריל השתתפתי בכנס  בארה"ב שעסק בגישות ביקורתיות ואמפיריות לסחר בבני אדם. התכניה שלו זמינה כאן, ובשבועות הקרובים המארגנות יבחנו אפשרויות שונות לשיתוף והנגשה של החומרים (אני עוד לא יודעת אם רק בין המשתתפות או לציבור).

זו הייתה חוויה ייחודית מהרבה בחינות, בין היתר כדוגמא מעוררת השראה לאיך נראה כנס פמיניסטי. למי שעוסקות בסחר מזווית ביקורתית, הנקודות למטה לא יחדשו הרבה, אבל היו כמה אמירות מעניינות ודיונים חשובים.
[למי שלא עוסקות בסחר בבני אדם, עבודת מין או עבודת כפייה, אני לא בטוחה כמה הרשומה הזו תהיה נוחה לקריאה – בד"כ אני משתדלת להכניס רקע והסברים, אבל כאן זה פשוט יהיה כ"כ ארוך ומסורבל שאין טעם]

מקום ליד השולחן

נושא משמעותי מאוד, בעיקר בשיחה על עבודת מין אבל לא רק, היה ההדרה של עובדות מין מדיוני מדיניות על סחר לזנות/ עבודת מין – למרות שהעמדות שלהן הן אלו שצריכות לעמוד בלב הדיון. ניסוח קולע של הנקודה הזו הציעה Kate D’adamo – “If you’re not at the table, you’re on the menu'. אחד מהדברים המרתקים בכנס הזה – השתתפו בו עובדות מין וקרבנות סחר לשעבר (לאו דווקא בתעשיית המין), שיש להן תארים מתקדמים והן חלק מהשיח האקדמי. אני לא חושבת שהרקע האקדמי הוא מה שהופך את העמדה שלהן לראויה לתשומת לב, אבל זה מאפשר סוגים אחרים של דיונים.

גם הן וגם אחרות הצביעו בצורה מאוד חדה על האופן בו השיח הדומיננטי על סחר מדיר את הקולות של עובדות מין, ומתעדף יעדים שרחוקים מראש סדר העדיפויות של עובדות מין.
ברמה המעשית, ההדרה הזו משפיעה על עיצוב תכניות עם השפעה משמעותית. Corey Shdaimah הצביעה על מסגרות שיקום שהוקמו בארה"ב בלי שום תשתית עובדתית ושום מידע על האוכלוסיה שאמורה להיזדקק להן (למשל, האם הן סיסג'נדריות או טרנסג'נדריות), ולכן יש פער משמעותי בין מה שהמסגרות מתיימרות להציע ומה שיש בשטח.
הדרת הקולות של עובדות מין גם מקשה מאוד על קבלת סיוע למי שלא מוכנה או יכולה להתאים לתבניות של "קרבנות אמיתיות" שגופים ממוסדים ולעתים ארגוני חברה אזרחית מצפים להם. כך, ביחס למי שלא רואה בעצמה קרבן סחר או קרבן בכלל; ביחס למי שהצרכים שלה שונים מאלו שהמסגרות הקיימות מצפות להם, ובמי ששואלת יותר מדי שאלות או דוחה את הנראטיב של המסגרות הקיימות על סחר, זנות או עבודת מין.
הנקודה הזו התחברה לנקודה משמעותית שעלתה לאורך הכנס גם ביחס לעובדות מין וגם ביחס לסחר למטרות עבודה, של קרבנות ראויים לסיוע ואלו שלא – deserving and undeserving victims.

באמירה קשה וקולעת, Claudia Cojocaru הצביעה על הפיכת החוויה של קרבנות והקרבנות עצמן לסחורה (commodification)– הסיפור שלהן מנוצל, על ידי רשויות וארגוני סיוע, לקידום מטרות שגובשו בלי קשר אליהן, ולצבירה של משאבים (חומריים ופוליטיים).

על מה עוד חוקרות סחר ביקורתיות מדברות – כמה מהתמות הבולטות בכנס:

שפה ומונחים:  הדיון על הבעייתיות בטרמינולוגיה של סחר (בגרסת פרוטוקול האו"ם והחוק האמריקאי, אבל לא רק), ובמה יכול או צריך להחליף אותה היה – כצפוי – מרכזי לאורך כל הכנס. Kamala Kempadoo הציעה להיעזר בטרמינולוגיה מהתחומים של עבודה, אלימות או פגיעה מינית, שמתארת מה שהקרבנות עברו, וויתור על התווית של "קרבן סחר". בשבילי ההצעה הזו חשובה בין היתר כי היא מתחברת למהלך שאני הצגתי, שבליבו הניסיון לפרק הגדרות משפטיות מיושנות ולא מדויקות למרכיבים היסודיים שלהם וליחס בין המרכיבים האלו.

כיוון אחר, קשור לוויתור על תווית ה"סחר" הוא מעבר להתמודדות עם פגיעות שונות שהיום נכנסות תחת המטריה הזו במסגרות אחרות, ולחזק את המסגרות האלו היכן שיש צורך (הגנה על נפגעות אלימות במשפחה, הגדלת הפיקוח והאכיפה בעבודה…).

הרעיון של ויתור על התווית של "סחר" לא היה העמדה היחידה. ההרצאה של Amy Farrell על סחר למטרות עבודה – הרצאה שאין לי אלא לתאר כ"פנטסטית" – דיברה בין היתר על האפשרויות לשימוש בטרמינולוגיה של סחר, אבל הצורך להרחיב אותה, ובעיקר להתאים אותה לעולם העבודה.

נקודות ספציפיות יותר ביחס למונחים היו השאלה האם עבודת כפייה היא תת-קטיגוריה של סחר או ההיפך; והרעיון של תפיסת עבודת מין כ"פשוט עוד עבודה" ששייכת לאותו "שוק" כמו קבצנות, גידול סמים וכד'. כלומר, sex work is work. זה עלה מההרצאה של Farrell.

ארגוני סיוע – ההתייחסות לארגוני סיוע לא הייתה מוגבלת לארה"ב, אבל הטון היה מאוד מתאים לשיח האמריקאי. נקודות חשובות היו היחס לאוטונומיה והחלטות של "קרבנות", אופן השימוש בחוויות וסיפורים, השיח של "הצלה", והיבטים של מגדר, גזע וצבע של מי שמוביל את הארגונים לעומת אוכלוסיית היעד.

Cojocaru דיברה בין היתר על האופן בו תובעים ועורכי דין מעצבים את הסיפור כך שיתאים למה שעובד בתיק המשפטי. כמי שייצגה קרבנות סחר אני מבינה מה שהיא אומרת, וחושבת שיש גם צד שני לטענות האלו, אבל כך או אחרת חשוב להתמודד איתן. בשבילי הנקודה הזו מתחברת ישירות לטענה חשובה שעלתה באותו פאנל, על החשיבות להיות שקופות בנוגע לתהליכים וקבלת החלטות, נכונות להכיר בטעויות, ללמוד מחוויות שונות, בעיקר כאלו שנשמעות פחות, ולהשתפר – ועל כך שכמי שפועלות בשטח, אנחנו הולכות לטעות.

אחת הטענות, יותר ביחס למדינה מאשר ביחס לארגוני סיוע, הייתה שהנזק מהתווית של "קרבנות סחר" עלול להיות הנזק הגרוע ביותר שנגרם לקרבנות (ההקשר היה בעיקר זנות, וגם כאן יש פער בין המצב בישראל ובארה"ב).

אכיפת חוק, משטרה, carceral justice/carceral state – כצפוי מכנס ביקורתי, גם אלו היו תמות שעלו הרבה מאוד. כך, למשל, נדונו הרקע של יחידות המשטרה העוסקות במאבק בסחר, הסטריאוטיפים והאג'נדה – גם זו של השוטרים בשטח וגם זו שמוכתבת מגבוה.

היו נקודות מעניינות בנושא גם בהרצאות שעסקו בעבודת מין וסחר לזנות, אבל הדיון הכי מעניין לטעמי היה של Farrell. היא דיברה בין היתר על המשאבים המוגבלים שמוקדשים לאכיפה ביחס לעבודה לעומת זנות, היעדר כלים מתאימים והיעדר מחויבות מגבוה לאכיפה רצינית ביחס לסחר למטרות עבודה. בין היתר כי ברמה המקומית סחר למטרות עבודה (למשל בחקלאות) והעסקה פוגענית הם מקורות משמעותיים לרווח לאליטות כלכליות ופוליטיות, ואין רצון אמיתי להתעמת איתם או לפגוע ברווחים – שלהם ושל הקהילות שהם שייכים אליהן. העובדה שכאן מדובר באנשים ועסקים "נורמטיביים" גם, כמובן, משחקת תפקיד.

Farrell הזכירה בין היתר סקר שערכה עם חוקרות אחרות (לצערי אין לי בינתיים הפניה, אבל אנסה להשיג), לפיו משיבים מהציבור האמריקאי מודאגים באותה מידה ביחס לסחר לזנות וסחר לעבודה, אבל הדאגה הזו לא מתבטאת באכיפה. 93% מתיקי הסחר ברמה הפדרלית עוסקים בזנות לעומת 7% בלבד שעוסקים בסחר למטרות עבודה. ככל הנראה היחס עוד יותר גרוע ברמת המדינה. אין סיבה לחשוב שהנתונים האלו מעידים על היקף התופעות במציאות, כמובן. דיברתי איתה קצת אח"כ על הבדלים בין בריטניה וארה"ב, והסכמנו שזו נקודה שמצדיקה מחקר ועיסוק נוסף.

ניצול – גם נקודה שמתחברת לדיון שמעניין אותי במיוחד. הקושי בכך שבמקרים רבים האפשרות הנצלנית והפוגענית היא הדבר הכי טוב שיש כרגע; שבהרבה מקרים מהגרים אכן לא מרוצים מהתנאים, והיו שמחים לשיפור בתנאים ולשכר גבוה יותר, אבל האפשרות להמשיך לעבוד חשובה יותר מהדברים האלו.

שיטות מחקר: היו דיונים מעניינים על איך לערוך מחקר (בפרט ביחס לעבודת מין) שהוא לא מצד אחד מס שפתיים או מצד שני גורם לפגיעה נוספת (לא הייתה נוסחא מנצחת, אבל חשוב לדעת שהדילמה מוכרת גם לאחרות…). ועבור חוקרות, על הקושי בעריכת מחקר ביקורתי על עבודת מין או סחר בכלל בשלבים מוקדמים של הקרייירה; על המגבלות של עריכת מחקר בתחום במסגרת מוסדית, בפרט של המדינה, ומגבלות על מה שאפשר לשאול והממצאים שאפשר להציג במסגרת מחקר כזה. הוזכר גם הקושי לקבל תמיכה מהמדינה למחקרים שמבקרים את הרשויות.

הצעה מצוינת לדעתי (שכבר קיבלתי בעבר והשתדלתי לאמץ…) – כשעובדות עם יוזמות קהילתיות וארגוני סיוע, בעיקר כאלו עם משאבים מוגבלים, לספר להם מה שאפשר על המחקר, ולשאול מה הם יכולים להרוויח ממחקר כזה או תוצרים שלו, בתודה לשיתוף הפעולה שלהם. אחת הממלצות (תלוי בארגון, כמובן), היא מסמך מסכם קצר של עמוד-שניים, בשפה פשוטה, שכולל מידע שעלה מהמחקר ושהארגון או עמיתים יכולים להיעזר בו.

פורסם בקטגוריה אקדמיה, הגירה, הסכמה, עבודה שחורה, עוני | תגובה אחת

בטלנים ועובדי כפייה

בית משפט באנגליה קבע היום ששכר של פאונד  (בערך 5 שקלים) לשעה למהגרים כלואים הוא חוקי וסביר.

מה ההצדקות לקביעה הזו? מתקני כליאה מוחרגים מחוק שכר מינימום. הם מספקים למהגרים הכלואים מגורים ואוכל, והכלואים לא חייבים לעבוד. מטרת העבודה במתקן הכליאה, לפי פסק הדין, היא "להציע פעילות משמעותית ולצמצם את השעמום".

המשפט הזה הזכיר לי רעיון הרבה יותר ישן. לפני כמעט מאה שנה חבר הלאומים ניסח את מה שיהפוך להיות האיסור על עבדות באמנה מ-1926. אחד מהקשיים בניסוח האיסור היה המתח בין העבדות שהמדינות הקולוניאליות רצו לאסור ועבודת הכפייה שהתחברה לטענות על ציוויליזציה ושירתה את האינטרסים שלהן בקולוניות. באחד הדיונים קרא הנציג של פורטוגל לא לדון בעבודת כפייה, משום שהאיסור על עבודת כפייה יעביר לנייטיבז בקולוניות את המסר הלא נכון – ש"מהאיסור נובע שיש להם זכות לבטלנות" (“that its prohibitions implies for them a right to idleness”).

כך מתקדמת הציוויליזציה.

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה

כשקרבנות טוענות שהן לא קרבנות

בית המשפט דחה בשבוע שעבר עתירה של דניאל אמבש וארבע מנשותיו שביקשו לבקר אותו בבית הסוהר, שם אמבש כלוא מאז 2011, בין היתר בגלל שהורשע בהחזקה בתנאי עבדות ואלימות מינית ופיזית מזעזעת כלפי נשותיו, ביניהן אותן הנשים שמבקשות לבקר אותו.[1]
אמבש (מנהיג "הכת מירושלים") הוא אחד משלושת האנשים היחידים בישראל שהורשעו בהחזקה בתנאי עבדות (שני האחרים הם בני זוג פלסטינים ממזרח ירושלים). הסיפור כולל אישומים קשים מאוד, ומעלה שאלות לא פשוטות, שהחשיבות שלהן חורגת מהמקרה הזה. על הסכמה, על שליטה, על אייג'נסי, ועל מגדר.

אחת מהשאלות האלו היא מה זה אומר שנשים שבית משפט קבע שהן קרבנות עבדות מתעקשות שהן לא קרבנות – כמעט שמונה שנים אחרי שה"מחזיק" בהן הורשע ונכלא. כמה משקל אנחנו מוכנות לייחס להערכה שלהן עצמן?

שמונה שנים זה לא מעט זמן לא להשתחרר משליטה. אני לא מומחית לכתות ולשליטה פסיכולוגית, אבל במקרי עבדות (ובזה, בסופו של דבר, אמבש הורשע), זה נשמע לי מאוד חריג. ביחס לגואל רצון, למשל, נדמה לי שאף אחת מהנשים לא מבקשת שמונה שנים אחרי שנכלא לבקר אותו בכלא. האם ייתכן שפועלים כאן מנגנונים מורכבים שקשה להבין מבחוץ – כן. וקרבנות עבדות מתנהגים לא פעם בצורה שנראית לנו לא סבירה. אבל זה עדיין מטריד.[2]

הבעיה הזו מתחברת לתפקיד המורכב של הסכמה ביחד להחזקה בתנאי עבדות. מצד אחד, שליטה ופגיעה באוטונומיה היא מאפיין מרכזי של הסוג הזה של עבירות. מצד שני, הסכמה היא לא הגנה – ובישראל, מקובל ליחס את אי הרלוונטיות של הסכמה לגישה פטרנליסטית שלפיה יש פגיעות בכבוד האדם שהן כ"כ משמעותיות שאנחנו פשוט לא מוכנות לקבל אותן, גם בהסכמה.
יש לי המון הערכה למי שקידמו את העמדה הזו בדין הישראלי, ואני מבינה מאיפה היא מגיעה, אבל היא מעלה בעיות. בפרט, את הסכנה של התעלמות מרצון חופשי. יש דברים – בפרט כאלו שקשורים למיניות – שהחלטנו שלא יכול להיות שאדם יסכים להם מרצונו, ולכן גם מי שטוענת שהסכימה, כנראה נמצאת תחת איום או כפייה או שליטה.

הנקודה האחרונה מהדהדת מהמאבק של ישראל בזנות והפללת לקוחות כחלק מהמאבק בסחר בבני אדם. בשני המקרים יש סיפורים קשים ומציאות עגומה, ובשניהם, לפחות חלק מהנשים שישראל רואה בהן קרבנות שצריך להציל ולהגן עליהן מעצמן מתעקשות שהן לא קרבנות.

ומהצד השני, לא מעט אנשים – רבים מהם גברים, בשדות ובמטעים ובאתרי בנייה, שדווקא טוענים שחירותם נשללה, שהופעלו עליהם מנגנוני כפייה ושליטה כדי להכריח אותם לעבוד, נופלים מחוץ להגנה הזו.

___________________________________________________

[1] פסק הדין המלא (שאני מעודדת אתכן לא לקרוא במלואו כי הוא מחריד) כאן
[2] בגלל שזה קשור – אני עדיין עומדת מאחורי הטענות שלי ביחס לזיכוי של גואל רצון שאיומים בעונשים על-טבעיים יכולים להוות אחד מהיסודות של החזקה בתנאי עבדות ובית המשפט לא היה צריך להתעלם מהאופציה הזו (ביחס לאמבש, העליון באמת קיבל את הטענה הזו). לפי הרושם שלי, בלי מספיק היכרות עם העובדות, עונשים על-טבעיים היו פחות משמעותיים אצל אמבש מאשר אצל גואל רצון.
פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, הסכמה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה

על הפרטה, אחריות וסביבה עוינת

בפסק דין חשוב מביהמ"ש בבריטניה ביהמ"ש קבע שהיבט משמעותי של ה"סביבה העוינת" (Hostile environment) – דרישה שמשכירי דירות יוודאו שלשוכרים יש אשרה בתוקף – מנוגד לעקרונות יסוד של זכויות אדם, ולחקיקה מקומית ואירופאית. שתיים וחצי מחשבות בנושא:

רקע קצר:

הסביבה העוינת נועדה לגרום למהגרים בלא אשרה לעזוב את המדינה (בדומה לכוונה של אלי ישי "להמאיס את חייהם" של מבקשי מקלט). בפסק הדין נדון היבט מסוים שלה – משכירי דירות נדרשים לבדוק מסמכים של שוכרים פוטנציאליים כדי לא להשכיר דירה למי שלא זכאי להיות במדינה. משכירים שיפרו את הדרישות צפויים לעונש של קנס או מאסר.
העותרים טענו שהמהלך הזה מוביל לאפליה גזעית, ולכך שגם משכירים שלא מתכוונים לנהוג בגזענות נאלצים להפלות על רקע גזע ומוצא כדי לעמוד בהנחיות. בית המשפט קיבל את הטענה הזו.

ההסדר שנדון בפסק הדין עוסק בהיבט מסוים של הפרטת משטר ההגירה, והטלת אחריות וסמכות על גורמים פרטיים לאכוף היבטים של מגבלות על מהגרים. בניתוח של אחריות המדינה, קובע בית המשפט את הדברים הבאים (פס' 105, תרגום חופשי שלי, הדגש במקור)):"התכנית שהציעה הממשלה לא רק מספקת הזדמנות לבעלי דירות פרטיים להפלות, אלא גורמת להם לעשות זאת גם במקרים בהם היו פועלים אחרת בלא ההסדר. המדינה כופה תכנית של סנקציות ועונשים לבעלי דירות שיפרו את חובותיהם, וכפי שהודגם, בעלי הדירות הגיבו בצורה צפויה ומתבקשת. מנגנוני ההגנה שהממשלה משתמשת בהם למניעת אפליה, כלומר הנחיות מקוונות, ייעוץ טלפוני וקוד התנהגות הוכחו כלא אפקטיביים…בנסיבות אלו, הממשלה לא יכולה להתנער מאחריותה לאפליה בטענה שאפליה זו מבוצעת ע"י בעלי דירות הפועלים בניגוד לכוונת התכנית…" 

שתיים וחצי נקודות מעניינות מכאן, שאפשר לחשוב עליהן גם בהקשר של מדיניות הגירה ישראלית:

האחת, מעניין להשוות את ההפרטה של משטור הגירה לבעלי דירות להפרטה למעסיקי זרים – כאן וכאן, גורמים פרטיים נדרשים להפוך לממוני ביקורת גבולות ולאכוף את המגבלות על חיי יום-יום של זרים. גם מי שלא התכוון להפלות (או, במקבילה של העסקה, להגביל עובדים או לפגוע בתנאים שלהם), עלול להיגרר להפרת זכויות כי זו המסקנה ההגיונית מהאופן בו הממשלה מגדירה את תפקידו באכיפת מדיניות הגירה.
את הניתוח הזה אפשר להשוות למעסיקים של מבקשי מקלט, שמקזזים סכומים גבוהים מהמשכורת שלהם, לפעמים בניגוד לחוק ולתקינות, בגלל חוק הפיקדון; ולמעסיקים של מהגרי עבודה שמפקחים עליהם ופועלים לגירושם, כי המדינה הטילה עליהם אחריות לנוכחותם בישראל.השנייה – את בעיות העומק שיוצרת מדיניות הגירה מגבילה אי אפשר לאזן בכתיבת הנחיות, קווי סיוע והעלאת מודעות. זה שיעור חשוב למי שחושב שקווי סיוע יפתרו אפליה ממוסדת, וגם למי שחושב שהמאבק בסחר בבני אדם, נניח, יכול להזניח בעיות מבניות ולהתמקד בהנחיות וקו חם.
החצי – זה כבר פחות התחום שלי, אבל יש בלב ההליך מהלך מרכזי, של "האפליה זולגת גם כלפי האנשים הלא נכונים". יש לטענה הזו גם סיבות משפטיות ואסטרטגיות, אבל השורה התחתונה שלה היא שהמוקד הוא לא פגיעה בזכות לדיור של מהגרים ששוהים במדינה בלי אשרה (שוב, סיבות משפטיות ואסטרטגיות), אלא פגיעה משמעותית באנשים שלכאורה ההסדר הזה בכלל לא אמור לגעת בהם, על רקע מוצא, כי בעלי דירות יעדיפו להשכיר לבריטים לבנים ואירופאים ולא לשחורים ומיעוטים, שהמוצא שלהם הופך אותם לחשודים כמהגרים-לא-חוקיים בפוטנציה. גם כאן, מעניין לחשוב על השוואות ישראליות (הדוגמא שקפצה לי לראש הייתה העתירה המזרחית נגד חוק הלאום, שכמובן משקפת הקשר וטענות שונות מאוד).
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה

חמש דרכים לסבול פחות מכתיבה אקדמית:

נתקלתי השבוע בטוויטר בצ'ק ליסט מופלא לכתיבה אקדמית ששיתפה חוקרת אמריקאית. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. כלומר, ביני ובין הצ'ק ליסט. אין לי ספק שמי שחיברה אותו היא אישה נפלאה, מאורגנת ואוהבת אדם, אבל אני מבחינה בין רגשותיי כלפי טבלאות אקסל וכלפי בנות אדם.

בכל מקרה, נזכרתי שהייתה לי רשימה קצרה וחביבה (ומרשימה פחות מאותו צ'ק ליסט מופלא…) עם המלצות לכתיבה אקדמית, שבעצם לא שמתי כאן. ובכן, אני חורגת מהכתיבה-על-כפייה לטובת כתיבה-על-כתיבה. המסמך למטה מרכז כמה שיעורים שלמדתי בדרך הקשה בבערך עשור כסטודנטית. אני עדיין לומדת דברים רבים בדרך הקשה, אולי יום אחד יהיה פוסט המשך. 

לכתוב יעיל ומסודר זה עניין שלוקח זמן (בעיקר לאנשים כמוני שצריכים ללמוד כל דבר בדרך הקשה), אבל יש דרכים להפוך את זה לנורא פחות. למטה חמישה דברים שחבל שלא למדתי כמה שנים קודם.

1. עבודה עם שני מסמכים: מסמך קריאה ומסמך כתיבה. שניהם מתקדמים לאורך העבודה, במסלולים שונים מאוד.

מסמך קריאה כולל כל מה שנתקלת בו ועשוי להיות שימושי אח"כ – ציטוטים; הפניות; רעיון מרכזי במאמר; ניתוח. מחשבות תוך כדי קריאה. כל דבר כזה נשמר, עם ציון מקור ועמוד. אם אפשר, בצורה מסודרת. תמיד יהיו דברים שצריך לקרוא יותר מפעם אחת, ודברים שלא ידעת שתצטרכי, אבל יהיו פחות. למסמך הזה טקסטים ורעיונות רק נוספים, שומדבר לא נמחק.

מסמך כתיבה [בגרסאות שונות] הוא הטיוטה לטקסט הסופי, שמתגבשת לאורך העבודה. סיבה אחת להפריד אותו היא כדי לא לדאוג משינויים, מחיקות וקיצורים במסמך שכולל את כל הציטוטים השימושיים. הסיבה המרכזית היא כדי שהטקסט הסופי יראה כמו מהלך חדש, עצמאי ומגובש, ולא כמו אוסף ציטוטים עם משפטים מקשרים ביניהם.

2. וה"מסמך" השלישי הוא כלי ביבליוגרפי נוח.

לא בשביל עבודה של שני עמודים, אבל למסמך רציני יותר, בעיקר כשהמקורות שלך באנגלית, לעבוד מהתחלה עם תוכנה ביבליוגרפית נחמדה (אני עובדת עם Zotero, יש אחרות), לשמור בה הפניות למקורות, וללמד אותה לתקשר עם וורד וגוגל סקולר יצמצם את הסיוט הנורא של כתיבת הערות שוליים.

3. תרשימי זרימה.

כשלא ברור מה ראשי הפרקים, לארגן נושאים מרכזיים בתרשים זרימה ולראות אם אפשר לזהות מבנה הגיוני. כשיש ראשי פרקים, תרשים זרימה חדש, ושוב כשהם משתנים. אם התרשים לא נראה ברור ומסודר, גם העבודה הסופית לא תהיה ברורה ומסודרת. כלל האצבע הוא פירמידה, פירמידה הפוכה או שעון חול (שעון חול מסודר פחות, תיזהרי ממנו). אל תשכנעי את עצמך שבעצם יש לתרשים המבולבל הזה היגיון פנימי. מה שלא משתלב צריך ללכת, גם אם הוא מעניין וחכם. יהיו הזדמנויות אחרות.

4. דד-ליינים.

שמעתי שיש נשים שפשוט כותבות מתוך משמעת עצמית בלי לחץ חיצוני. ריספקט. כל היתר צריכים קהל שמחכה לקרוא משהו. קבוצת עבודה שבה צריך לשלוח ולהציג דברים, הרצאה לקולגות, או חברה שהבטחת לה 14 עמודים מסודרים תוך שבועיים. היא לא צריכה לקרוא אותם, רק לחכות להם ולהתאכזב אם לא תשלחי.

5. הביקורת תמיד מוצדקת.

קשה לראות את מה שחסר בטקסט שעבדת עליו הרבה, ולהפריד בין מה שברור בראש שלך ומה שבאמת כתוב. אם הקוראת (חברה, עורכת, סטודנטית אחרת) אומרת שלא הוכחת, או לא הסברת, או שהנקודה לא ברורה, זה לא כי היא לא מבינה כלום, זה כי יש מה לשפר. תקללי אותה (בלב!), אבל תקשיבי לה.

פורסם בקטגוריה אקדמיה, כללי | כתיבת תגובה

ההתפתחות המקבילה והמפתיעה של "עבודת כפייה" במשפט הישראלי

גיליתי לא מזמן שהמושגים "עבודת כפייה" ו"שלילת חירות" התפתחו בישראל בשתי מערכות דינים מקבילות ונפרדות לגמרי – בתיקים לפי חוק איסור סחר בבני אדם, ובתיקים של ניצולי שואה.

הסבר: חוק נכי רדיפות הנאצים, משנת 1957, הגדיר ניצולי שואה שהיו זכאים לפיצויים מגרמניה לולא הסכם השילומים, ואת מנגנון קביעת הפיצויים בישראל. ההגדרות לזכאות בישראל בנויות על הקריטריונים שנקבעו בחוק הגרמני. אחד הקריטריונים האלו הוא שלילת חירות.

שלילת חירות הוגדרה בחוק הגרמני כ:

(2) שלילת חירות מובנת בייחוד כמאסר משטרתי או צבאי, מעצר על ידי ה-NSDAP, מעצר לחקירה, עונש מאסר, שבי במחנה ריכוז ושהות כפויה בגטו.

[שלילת חירות כוללת מעצר משטרתי או צבאי, כליאה על ידי Nasdap (המפלגה הנאצית), ריתוק לפני משפט, מאסר, כליאה במחנות ריכוז וריתוק לגטו]

(3) מעמד שווה לשלילת חירות מוקנה לחיים בתנאים הדומים לתנאי שבי, עבודת כפייה בתנאים הדומים לתנאי שבי והשתייכות ליחידת ענישה או יחידת מבחן של הוורמכט.

["שלילת חירות" כוללת "חיים בתנאים הדומים למעצר", "עבודות כפייה בתנאים הדומים למעצר" ו"סיפוח בכפייה ליחידת עונשין צבאית"]

את הקריטריון הזה היו צריכים לפרש בישראל. התוצאה היא שילוב של חוק גרמני, פרשנות גרמנית, ופרשנות ישראלית למונחים כמו שלילת חירות, עבודת כפייה ועבודת פרך.

בלי שום קשר, בשנת 2006 עבר בישראל חוק איסור סחר בבני אדם, שהגדיר עבירות של סחר בבני אדם, עבדות ועבודת כפייה. החוק הזה, להבדיל מחוק נכי רדיפות הנאצים, אמנם מושפע מנורמות בין-לאומיות, אבל הוא חוק ישראלי לגמרי. גם החוק הזה כולל קריטריון של "שלילת חירות" – באחת החלופות שמגדירות החזקה בתנאי עבדות. סעיף 375א לחוק העונשין (ההדגשה שלי):

"עבדות" – מצב שבו מופעלות כלפי אדם סמכויות המופעלות ככלל כלפי קניינו של אדם; לענין זה, יראו שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו כהפעלת סמכויות כאמור.

מעניין שלמרות שבשתי המסגרות קיים המושג של "שלילת חירות"; למרות שזה מושג קשה שבתי המשפט נאבקים איתו; ולמרות שבתי משפט בישראל דנו במשמעות של "שלילת חירות" ביחס לניצולי שואה לפני שעבר חוק איסור סחר בבני אדם, אין ניסיון לגזור מתחום אחד לשני. בתי המשפט דנו בהבדלים בין עבודת כפייה ועבודת פרך; ברמת השליטה או הפחד שנדרשת כדי שעבודה תיחשב עבודת כפייה; במגבלות על חופש תנועה; במשמעות של היעדר חלופות ובמגבלות על האוטונומיה – ואף אחד מהדיונים האלו לא הגיעו לכנסת בזמן שדנה בחוק איסור סחר בבני אדם. במהלך גיבוש החוק, והדיונים בכנסת אין הפניה לדיונים הקיימים ביחס לניצולי שואה.
הדיונים בשלילת חירות ועבודת כפייה ביחס לניצולי שואה ולא הגיעו אפילו לפסקי הדין של בית המשפט עצמו כשנדרש שוב להגדיר שלילת חירות – הפעם, ביחס למי שהוחזקו בתנאי עבדות בישראל. לא רק שאף אחד לא הציע ללמוד מהניתוח המשפטי של עבודת כפייה בתיקי ניצולי שואה, אף אחד לא זכר שהם קיימים או חשב שהם רלוונטיים. למרות שבתי משפט שונים נחלקו וסתרו אחד את השני בפרשנות של המושגים האלו בדיוק בהמשך.

יש סיבות הגיוניות להתפתחות המקבילה הזו. החוקים שונים, ההקשר שונה, ההשלכות שונות, והשוואות בין מהגרים לניצולי שואה יכולות להיות מבלבלות ולא מדויקות. אני לא מנסה לטעון כאן שמי שעוברים היום עבירות של שלילת חירות בישראל חווים משהו שמזכיר מה שעברו ניצולי שואה.
ובכל זאת, ההתפתחות המקבילה הזו מעניינת משלוש סיבות (לפחות).
קודם כל, כתופעה משפטית, בלי קשר לעבודת כפייה, מעניין שבית משפט יכול לשכוח שהוא כבר נאבק לפני כמה שנים באותו מושג שהוא מנסה לפרש היום, בהקשר אחר.
דבר שני, מעניין לראות שיש שאלות קשות משותפות שבתי המשפט נאבקים איתן – האם כפייה חייבת להיות בכוח? האם תחושה שאין ברירה אלא לציית, גם בלי איום מפורש, מבטאת שלילת חירות? האם הגרעין של עבודת כפייה הוא חוסר ההסכמה, או תנאי העבודה הקשים?

חוצמזה, מעניין לחשוב מה היה קורה אם הניתוח כן היה זולג מנושא אחד לנושא אחר. ביחס לניצולי שואה, בית המשפט העליון קובע במפורש שחוק נכי רדיפות הנאצים הוא חוק סוציאלי, שיש לפרש באופן ליברלי ומתוך רצון לסייע לניצולי שואה. זו קביעה שקשה להתווכח איתה, מוסרית ופוליטית. קשה לטעון שלניצולי שואה לא מגיע סיוע, או שמטרות החוק לא מצדיקות התייחסות אנושית והימנעות מפרשנות קטנונית ופורמליסטית של סעיפים בחוק. לסיוע יש אמנם מחיר כלכלי, אבל המחיר הפוליטי שלו נמוך. הכרה בפשעים שחוו ניצולי שואה לא תיגמר בכתב אישום, או תהפוך אף אחד שחי היום מאדם נורמטיבי לעבריין. היא לא מחייבת לשנות מדיניות או הסדרים קיימים, והיא לא מאתגרת את התפיסות שלנו של טובים ורעים.
קרבנות עבודת כפייה מודרניים (שהכפייה שהם חווים שונה מאוד) זה סיפור אחר.

[הרשומה הזו, כמו כל דבר אחר שעולה לבלוג לאחרונה וקשור איכשהו לעבדות, כפייה והסכמה, היא עיבוד לפסקה מהפרק הנוכחי בתזה. אשמח מאוד להערות ומחשבות]

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה