מראית עין של טיפול בנפגעים – נוהל הטיפול בנפגעות אלימות במשפחה

הליך למתן מעמד למהגרת שסבלה מאלימות מצד בן זוגה הישראלי הגיע לבית המשפט העליון, ולפסק דין של השופט הנדל, שמתמודד יפה עם בעיה בירוקרטית שבאקדמית-משפטית מוכרת כ"שלילת זכאות בירוקרטית", ושאפשר לקרוא לה גם "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים".

הסיפור שבלב ההליך מדכא-אבל-לא-חדש – מהגרת התחתנה עם ישראלי. נולדה להם בת. הנישואים הסתיימו כתוצאה מאלימות הגבר בזמן שבת הזוג עדיין באמצע ה"הליך המדורג" לקבלת מעמד בישראל, שהמשמעות שלו שהאשה כאן כבר כמה שנים אבל משרד הפנים עדיין בוחן את הקשר והיא לא קיבלה מעמד. בדרך כלל, כשנקטע ההליך המדורג אין זכות למעמד בישראל. יש נוהל שאמור לתת מענה במקרים כאלו, כדי להגן על בת הזוג ולא להכריח נשים לבחור בין מערכת יחסים אלימה וגירוש מישראל.

הנוהל הזה נקרא "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי". הטענה של משרד הפנים (ושל הפרקליטים שהגנו על העמדה הזו) היא שהנוהל אמנם מחייב להקל באפשרות ל*הגשת* בקשות לוועדה ההומניטרית, שבוחנת בקשות להישאר בישראל, אבל לא משפיע על *בחינת* הבקשות עצמן – האלימות היא לא שיקול מיוחד בבחינת הבקשה. בית המשפט מנסח יפה את הבעיה בגישה הזו –  היא קובעת "מסלול מהיר" שהוא בעצם מסלול התרסקות. מה שחריג במקרים האלו היא האלימות של בן הזוג. אם הוועדה דוחה בקשות שלא מראות נסיבות חריגות, ואלימות לא מקבל משקל משמעותי כנסיבות חריגות, הבקשה תידחה.

בית המשפט מזכיר למשרד הפנים שהגנה על נפגעות (ונפגעי – משום-מה הוא מדגיש את הנקודה הזו) אלימות במשפחה היא אינטרס ציבורי ואנושי חשוב, שצריך להתייחס אליו ככזה. בפסקה אחת שכוללת את לב הסיפור, הוא מסביר ש:

"התכלית של נוהל אלימות […] היא הכרה בכיעור של מצב בו דיני ההגירה מביאים, דה-פקטו, להפיכתה של אישה לקורבן אלימות בתוך ביתה ובתוך נישואיה, ומונעים ממנה להיחלץ ממעצר בית זה. אם סיום הנישואין על רקע האלימות יביא להרעת מצב הקורבן,  […] המאבק בתופעת האלימות במשפחה חשוב מכדי שניתן יהיה להסתפק במראית עין של טיפול בנפגעים, אשר אינו מגובה בהשפעה ממשית על הסדרת המעמד. ברי, אפוא, כי נוהל אלימות רואה באלימות שיקול בעל השלכה מהותית על ההכרעה בעניינו של המבקש – וכי כך ראוי שיהיה."

[ההדגשות שלי]

זו באמת פסקה מרשימה. קודם כל, השופט מזהה כאן שהאלימות שהופכת את האישה לקרבן היא לא רק של בן הזוג האלים אלא גם של דיני ההגירה עצמם. התלות המוחלטת של מעמדה בבן הזוג הישראלי שיכול להחליט אם תישאר או תגורש היא חלק משמעותי מדיני ההגירה, ויוצרת סיכון לפגיעה ואלימות. זה נכון, ולא רק לבנות זוג, אלא גם לאנשים אחרים שתלויים לגמרי ב"ספונסר" הישראלי שלהם, כמו מהגרי עבודה שכבולים למעסיק. אבל ההבנה שהחוק בכלל ודיני הגירה בפרט עשויים להיות אלימים לא פחות מאנשים פרטיים ולהפוך מהגרים לקרבנות היא תפיסה ביקורתית מאוד. לא מובן מאליו שהיא חלק מפסק דין של בית המשפט העליון, בטח של שופט שנחשב שמרן. דבר שני, בית המשפט אומר במפורש למשרד הפנים – לא מספיק שיש לכם נוהל שיוצר מראית עין. מה שתעשו צריך גם אשכרה להשפיע על החיים של הנשים שמבקשות הגנה.

השופט מזהה כאן בעיה: יש נוהל עם כותרת יפה ואין שומדבר מאחוריו. את הבעיה של נהלים-לכאורה שכאילו מגינים על אנשים אבל היישום שלהם הוא ההיפך מהגנה וההיפך מסיוע, אפשר לזהות בעוד מקומות. למשרד הפנים יש נוהל טיפול במבקשי מקלט, שרשמית מסביר איך בוחנים בקשות, ובעצם בעיקר מפרט איך דוחים בקשות. גם למתאם פעולות הממשלה בשטחים יש לא מעט נהלים כאלו. נדמה לי שגם לביטוח הלאומי יש כמה. יותר מדי פעמים, בית המשפט מסתפק בזה שיש נוהל ופחות מתעניין במה שקורה למי שמגיש בקשה לפי הנוהל.

בית המשפט מצליח לזהות שאין קשר בין הכותרת שנשמעת כאילו היא מגינה על זכויות, ובין הפרוצדורה משאחורי הכותרת. פסק הדין מבהיר לרשות שכתבו נוהל לא כדי לכתוב נוהל, אלא כדי להגן על נפגעות אלימות. ואם ההליך לא מציע את ההגנה הזו, הוא לא משרת את המטרה שלו. לא מספיק להבטיח.

יכול להיות שהנכונות להתעמק במהות ולא להסתפק בפרוצדורה נובעת מזה שבית המשפט ראה מולו אישה מוכה וילדה ישראלית בת חמש. יכול להיות שהמאפיינים האלו עזרו לבית המשפט במה שגם הוא וגם הרשות לא תמיד מצליחים – לראות קצת פחות נהלים וקצת יותר בני אדם.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה אל תקרא לי מותק, הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | כתיבת תגובה

ממתי הסכמה נחשבת הסכמה?

שאלות על הסכמה מרתקות בעיני. מה בדיוק מהווה הסכמה, מתי, ואיך אפשר לקבוע אם יש או אין הסכמה?

לפעמים זה פשוט כמו להכין כוס תה. בסרטון הזה, כמו בד"כ כשהאינטרנט מדבר על הסכמה, ההקשר הוא סקס ואלימות מינית. ההקשר שמעניין אותי הוא עבודה בתנאים גרועים. הדיון בהסכמה לעבוד בתנאים גרועים (לפעמים, בתנאים גרועים מהתנאים הקבועים בחוק) הוא מרתק, חשוב, והרבה יותר מדי מורכב לרשומה המוגבלת הזו. כאן אני רוצה להעלות שאלה אחת – מה המועד הקובע להסכמה?

ביחס לסקס יש לנו תשובה מקובלת – ההסכמה היחידה שמשנה היא הסכמה בזמן אמת, ואפשר להתחרט עליה בכל רגע. גם אם הסכמתי לעלות איתך הבייתה, להיכנס למיטה, לסקס, ברגע ששיניתי את דעתי (והעברתי את המסר), נגמר הסיפור. כל מה שיקרה מהרגע שבו ביקשתי להפסיק, לא משנה מה נאמר קודם, כבר לא בהסכמה.

ביחס לחוזים השאלה יותר מורכבת. כדי שתהיה לחוזה משמעות, הוא צריך לחייב את הצדדים גם כשמכלמיני סיבות צד אחד כבר לא רוצה למלא את חלקו. מה אם יש לו סיבה טובה לעזוב?

תשובה אחת היא מלפני כמעט מאה שנה, אבל אני נתקלתי בה ממש לא מזמן:

בסוף המאה ה-18 עבדות ושעבוד כפוי (involuntary servitude) נאסרו במדינות בצפון ארה"ב, ובתחילת המאה ה-19 בתי משפט במדינות היו צריכים לפרש את האיסור הזה – מה בדיוק נחשב שעבוד כפוי?  הפרשנות בין בתי משפט שונים לא הייתה אחידה. כך, בית המשפט באילינוי קבע ב-1828 שאם חוזה שעבוד (servitude) נחתם בהסכמה, אפשר לאכוף אותו וזה לא יהיה שעבוד כפוי. התיק ההוא עסק בגורלה של אישה שחורה שחתמה על חוזה שעבוד כשהברירה הייתה לחזור למדינה בה תהיה נתונה בעבדות. כבר אז בית המשפט הבין שאיום כזה הוא יותר כפייה מ"הסכמה", אבל אם ההסכמה הייתה תקפה במועד החתימה על החוזה, לא נכון היה להגדיר את המשך העבודה של עובדת שמבקשת להשתחרר מהחוזה שעבוד כפוי.

כמה שנים קודם, ב-1821, בית המשפט באינדיאנה הציע פרשנות אחרת. כל זמן שהעובדת ממשיכה לעבוד, אפשר להניח שהעבודה מרצונה. אבל ברגע בו העובדת פונה לבית המשפט בבקשה להפסיק לעבוד, ברגע בו היא מבקשת להשתחרר מהחוזה אבל השחרור נמנע ממנה – בהתאם לצו שיפוטי או בפעולת המעסיק, מצבה מוגדר כשעבוד כפוי.[1]  כלומר, המבחן של בית המשפט באינדיאנה לעבודה חופשית/שעבוד דומה למבחן המודרני שלנו לסקס/אונס – כל זמן שיש הסכמה, בסדר. ברגע שהאדם ביקש להפסיק, עברנו מהסכמה לכפייה. גם את המבחן של אילינוי אפשר להשוות לגישה לסקס ואונס, אבל האנשים שתומכים בגישה הזו מכונים "אנסים".

סיבה אחת לכתוב על הדיון הזה היא שהוא מעניין. חוצמזה, משרד הפנים הפיץ היום תיקון לתקנות הכניסה לישראל (כאן. זהירות, קובץ!), שאמורות להוסיף על המגבלות המופרזות ממילא על היכולת של מטפלות סיעודיות לעבור ממעסיק למעסיק. התקנות מיישמות החלטה שמשמעותה שמי שנכנסה לישראל כמטפלת סיעודית לטפל בנכים קשים, לא תוכל לעבור לטפל בקשישים. הטיפול בקשישים נחשב קל ונוח יותר (קל ונוח זה, כמובן, עניין יחסי), והמדינה רוצה למנוע ממטפלות לחפש עבודה נוחה יותר ו"לנטוש" נכים קשים שיישארו בלי מטפל. מה הקשר בין התקנות האלו ובין הסכמה ושעבוד כפוי?

הצדקה מרכזית למגבלות על היכולת של מהגרי עבודה לבחור מקום עבודה, או להציע להם תנאי עבודה גרועים, היא שהם ידעו למה הם נכנסים והסכימו לכך. לפני הכניסה לישראל אנשים קיבלו הסבר, חתמו חוזה, ההצדקה לנוכחותם בישראל היא הנכונות לבצע את העבודה שאליה התחייבו.[2]

אפשר להתווכח האם תנאי העבודה של עובדות סיעוד בישראל לגיטימיים גם בהסכמה, אבל חשוב לשים לב שהדגש בגישה הזו, שמתבטאת בתקנות, הוא הסכמה במועד החתימה על החוזה – הצורך להגביל בחוק ותקנות מעבר בין מעסיקים נובע בדיוק מכך שבמועד מאוחר יותר העובדת מנסה למצוא עבודה אחרת, והדבר היחיד שמחזיק אותה בעבודה שהיא רוצה לעזוב הוא מגבלה חוקית.

הניסיון להגביל את חופש התנועה של עובדות סיעוד בשוק העבודה הישראלי לא התחיל בתקנות האלו. כבר לפני חמש-עשרה שנה המדינה הסבירה שחייבים לכבול עובדות למעסיקים כי אחרת עובדות יעזבו מטופלים – בגלל שקשה במיוחד לטפל בהם; בגלל שיוכלו לקבל שכר גבוה יותר אצל מישהו אחר, או כדי לגור באזור אטרקטיבי יותר. אנשים עוזבים מקום עבודה מכלמיני סיבות – שכר גבוה יותר, מיקום נוח יותר ותנאים טובים יותר הן סיבות מרכזיות. בטח בענף קשה במיוחד, שלא מאפשר מנוחה נורמלית ותנאי עבודה מקובלים. לא ביחס למהגרות עבודה – אצלן המדינה הגדירה את השיקולים האלו "שרירותיים". בדרך כלל, החוק גם לא מאפשר כפיית שירות אישי. אבל זה בדיוק מה שהתקנות נועדו לעשות – לכפות על עובדות שרוצות לעזוב להמשיך לטפל במקרים הכי קשים, בתנאים גרועים, בשלב בו הן מבקשות במפורש לעזוב. הכפייה הזו לא נדרשת כדי להגביל הגירה לישראל לענפים מסוימים – בכל מקרה, האופציה היחידה של המטפלות בשלב זה היא לעבוד עבור מטופל ישראלי שמחזיק בהיתר ורוצה להעסיק אותן. הכפייה נדרשת כדי למנוע מהן לקבל עבודה חוקית, לגיטימית, וקלה יותר.

[1]  בדיון בפסקי הדין נתקלתי במאמר של Robert Steinfeld, Changing Legal Conceptions of Free Labor, שחלקו, כולל הדיון הזה, זמין כאן (עמ' 148-150)
[2]  לקריאה נוספת: הסבר מצוין של הגישה הזו והבעיות בה אפשר לקרוא במאמר של פרופ' גיא מונדלק "עובדים או זרים בישראל? חוזה התשתית והדפיציט הדמוקרטי". מ-2003, רלוונטי כתמיד.
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | 6 תגובות

כשמשרד הביטחון משחק עם בג"ץ תופסת

פסק דין קצר של בג"ץ מאתמול מדגים: הצבא עוקף הנחיות שנקבעו בבג"ץ, ובג"ץ צריך לבחור האם לשחק עם הצבא תופסת או לאפשר לו לעקוף אותו.

רקע: פלסטינים שרוצים לצאת מעזה לכל מטרה שהיא צריכים אישור של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש). ברירת המחדל היא סירוב. למתאם יש נטייה לא להשיב לבקשות האלו עד לרגע האחרון ולפעמים גם אח"כ. בלי תשובה אנשים גם לא יכולים לעתור נגד הסירוב לבקשתם. בשנת 2006 בג"ץ הסכים שיש כאן בעיה, וקבע שהצבא צריך להשיב 5-7 ימים לפני מועד היציאה המבוקש. הצבא כתב נוהל שיישם את ההנחיה הזו. לפי הנוהל פלסטינים צריכים לבקש אישור יציאה עד 14 ימי עבודה לפני המועד המבוקש. אבל הצבא לא ממש הצליח לעמוד בלוחות הזמנים שקבע, ואחרי כמה שנים של התעלמות מהנוהל של עצמו, פשוט ביטל את הנוהל. אחרי עוד עתירה קבעו נוהל חדש, ובהמשך עוד אחד. החובה לענות 5 ימים לפני מועד היציאה נשמרה – זו הנחיה מפורשת בפסק הדין. אבל מנוהל לנוהל, הדרישה הסבירה של 14 ימי עבודה מראש הפכה לדרישה לא סבירה של 50 ימי עבודה (בערך חודשיים וחצי) מראש. פורמלית, הצבא לא הפר את פסק הדין – בג"ץ הגביל אותו מצד אחד, מועד המענה, אז הוא מצא פתרונות יצירתיים שחוסמים את צד השני, מועד הגשת הבקשה.

מה התוצאה של דרישה לא סבירה? אנשים לא עומדים בלוח הזמנים שנקבע, ואפשר לדחות בקשות רבות על "אי עמידה בדרישות הנוהל" בלי לבחון אותן לגופן. הצבא ממילא מעדיף לדחות את הבקשות האלו, וזה כלי יעיל מאוד.  זה מה שקרה לעותרת כאן. בג"ץ בפסק הדין שלו למעשה אישר את לוח הזמנים שקבוע בנוהל, ואישר את הדחייה של מי שלא עמדה בלוח הזמנים (והגישה בקשה כמעט חודש מראש), כי לא עמדה בדרישות הנוהל.

על הדרך, קובע בג"ץ (השופט מזוז) שהעתירה הוגשה בשיהוי – פחות משבוע לפני מועד היציאה, ושמצב זה אינו מאפשר בירור הדברים לגופם. בקביעה הזו מזוז סותר את פסק הדין של בג"ץ מ-2006, שהתחיל את כל הנוהל הזה, ושקבע במפורש שלוח זמנים של בין 5-7 ימים לפני מועד היציאה מאפשר את בחינת הבקשות. זתומרת, לא רק שבג"ץ לא מתמודד עם החסם החדש שהצבא הוסיף, הוא מבטל את הניסיון הקודם שלו בעצמו לגבש הסדר הגיוני.

מה קורה כאן?
ההסבר הקצר – בית המשפט נדרש לבחור בין כמה חלופות גרועות.
אחת, הוא יכול להסביר לצבא שניהול החיים של מיליוני פלסטינים זו חתיכת משימה כבדה שמי שרוצה למלא אותה צריך להיערך בהתאם, ואם היא גדולה עליו אולי הוא צריך לשקול פתרונות אחרים. זה יהיה פוליטי מדי וקיצוני מדי, וזה לא הולך לקרות.
השנייה פחות דרמטית. במצב הקיים, הצבא מעדיף לא לבדוק בקשות, ויש לו דרכים בירוקרטיות שונות להגיע לתוצאה שנוחה לו. בג"ץ יודע את זה. בג"ץ יכול לבחון את המהות ולדרוש מהצבא לקיים את רוח הפסיקה שלו – כלומר, בלי קשר למדיניות הסירוב, בקשות צריכות להיות מטופלות ולקבל מענה תוך זמן סביר. אבל בחינה כזו תדרוש מבג"ץ להמשיך לרדוף אחרי גוף בירוקרטי מסורבל שלא רוצה לשנות גישה. כמו משחק Whac-a-Mole כשבכל פעם החפרפרת מרימה ראש במקום אחר, זה כאב ראש שלא נגמר.

השלישית היא הדרך הקלה. רואים שיש נוהל, העותרת לא עמדה בדרישות, אין מה להתערב. התוצאה היא שלילת זכויות לא בהחלטה רשמית ומסודרת, אלא בחסמים בפני מימוש זכויות, ובלי התערבות שיפוטית.

 

ההסבר הארוך הוא הנושא של מאמר שלי שעתיד להתפרסם עוד כמה שבועות ב"מעשי משפט", וטיוטה שלו זמינה כאן.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

מוקדמות 2022: מה הקשר בין המונדיאל ומדיניות הגירה?

פורט ופוליטיקה זה שילוב מעניין, והאופן שבו המונדיאל יכול להיות טריגר ללחץ בינלאומי לשינוי מדיניות שפוגעת בזכויות אדם הוא בכלל מרתק.

סיפור מעניין (פוליטית, לא ספורטיבית) שלא קשור לארגנטינה, לא קשור לירושלים ואפילו לא קשור למונדיאל 2018. קצת על מה שקורה בקטאר.

קטאר הולכת לארח את המונדיאל ב-2022. אירוח המונדיאל מתחבר למהלך רציני מאוד שכנראה נועד לאותת לעולם שהיא אולי נסיכות מוסלמית במפרץ אבל היא ממש בסדר בסטנדרטים בינלאומיים. לא בטוחה אם המונדיאל הוא רק חלק מהמהלך הזה או שזה השיא, והמטרה המרכזית היא להגיע אליו עם רקורד טוב של זכויות אדם ובלי איומים בחרם. סביר להניח שאיפשהו באמצע. בכל מקרה, קורה שם משהו גדול. אולי.

לקטאר, כמו למדינות אחרות בסביבה, יש מדיניות הגירת עבודה פוגענית שמפירה בשיטתיות זכויות מהגרי עבודה. רוב גדול (כ-95%) משוק העבודה הם לא אזרחי המדינה. מהגרי עבודה כבולים למעסיק (השיטה המוכרת במדינות המפרץ ובעוד כמה מדינות באזור כ"קאפאלה" (Kafala), תלויים בו ולא יכולים לעזוב. ניצול והפרת זכויות הם הסטנדרט, תנאי המחיה קשים, אי תשלום נפוץ מאוד, ותאונות עבודה קורות לעתים קרובות מדי. זה מה שקורה כרגע. וזה, אולי, עתיד להשתנות.

אחרי לא מעט לחץ בין-לאומי ומשא ומתן, בסוף 2017 יצאו קטאר וארגון העבודה העולמי (ILO) בתכנית משותפת לרפורמה מקיפה, שתוך כמה שנים אמורה לבטל את הקאפאלה (הכבילה למעסיק), להיאבק בעבודת כפייה, לקדם הסכמים עם מדינות המוצא של מהגרי עבודה שיסייעו בהגנה עליהם, להגדיל פיקוח ולשפר את תנאי העבודה. נבחרת חלומות. בחלקים מהתכנית הזו כבר יש התקדמות.
מה יקרה בסוף? מוקדם מדי לדעת. אבל בינתיים זה נראה לא רע.
תאוריה מוכרת ביחסים בין-לאומיים ודיני זכויות אדם בין-לאומיים מציעה שהדרך לקדם שינוי היא שילוב של לחץ בין-לאומי, וגורמים בתוך המדינה שרוצים ויכולים לנצל את הלחץ הזה כדי לקדם שינוי. זה לא קורה הרבה. יכול להיות שזה מה שקורה היום בקטאר. אם המהלך הזה יצליח, אם אפילו חלק ממנו יצליח, מבחינת הגנה על עובדים והאופן בו לחץ בין-לאומי יכול להוביל לשינוי מדיניות, זה יהיה סיפור מדהים בקנה מידה עולמי.

פורסם בקטגוריה הגירה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה

חמש נקודות על ביטול גירוש מבקשי המקלט:

בהנחה שמה שנאמר על ביטול הגירוש והמתווה לטיפול במבקשי מקלט נכון, חמש נקודות:

1. טוב שמי שיוצאים יצאו למדינה בטוחה בה יזכו להגנה הבין-לאומית שמגיעה להם ולא לגירוש מפוקפק ומסוכן שלא מציע הגנה ממשית. כן, ישראל מדינה חזקה ומבוססת שיכולה להציע מענה לכל מבקשי המקלט הנמצאים בה גם בלי סיוע בין-לאומי. אבל ביטול הגירוש הוא צעד בכיוון הנכון.

2. טוב שמי שיישארו בישראל יזכו כאן לצעד לכיוון הסדרת מעמדם והגנה על זכויותיהם. היעד צריך להיות מלוא הזכויות המגיעות לפליטים (והגנה על אוכלוסיות פגיעות במיוחד ביניהם), אבל אשרות עבודה וזכויות סוציאליות בסיסיות זו התחלה טובה – ויותר ממה שהיה עד עכשיו.

3. ומכיוון אחר – וטוב שזה קרה ברמה הפוליטית ובלי לעבור דרך בג"ץ. המצב שבו שוב ושוב נדרשת התערבות של בית המשפט בהיבט אחד של מדיניות הממשלה הוא לא בריא. כל מה שנפסל בבג"ץ נפסל בצדק, ולא מעט ממה שלא נפסל היה צריך להיפסל, אבל הדינמיקה הזו לא טובה לאף אחד. טוב שההישג הוא פוליטי, וזו תזכורת נוספת לכך שהפתרון לבעיות פוליטיות רציניות הוא השטח – לא בית המשפט.

4. ובהמשך לנקודה האחרונה – השטח לא סיים את תפקידו. עכשיו צריך לעקוב, ולנדנד, ולהתעקש, ולראות שכל מה שחשוב גם יקרה – השקעת המשאבים הנדרשים בשיקום דרום תל-אביב, והגנה על זכויות ומעמד של מבקשי מקלט.
5. הממשלה מודיעה באופן רשמי שהיא יודעת כבר שבועות שהיא הציגה לציבור ולבית המשפט תיאור של הסכם גירוש שהיא לא יכולה לעמוד מאחוריו. תנו למחשבה הזו רגע לשקוע.
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | 2 תגובות

וועדת העינויים של האו"ם: חוסר טיפול בבקשות מקלט מפר את עיקרון אי ההחזרה

ועדת העינויים של האו"ם פרסמה אתמול (9.2.2018) הערה כללית לסעיף באמנת העינויים שמפרט את עיקרון אי-ההחזרה – העיקרון שאוסר להחזיר אדם למקום בו יש סכנה שיהיה חשוף לעינויים (בהקשר של אמנת העינויים – באופן כללי אסורה החזרה גם במקרים של סכנה לחיים או לחירות). זה עקרון בסיסי בדיני זכויות אדם ודיני פליטים, אין הרבה כללים יותר בסיסיים מזה. הוא מחייב ולא שנוי במחלוקת.
ההערה מסבירה בין היתר שאסור למדינות לסרב לבחון בקשות מקלט או להתעכב בצורה מוגזמת בבחינת הבקשות, משום שסירובים או עיכובים כאלו עלולים לאלץ אנשים לחזור למדינה בה הם מצויים בסכנת עינויים.
זה הסעיף (ההדגשות שלי):
 .
14. States parties should not adopt dissuasive measures or policies, such as detention in poor conditions for indefinite periods, refusing to process claims for asylum or unduly prolong them, or cutting funds for assistance programs to asylum seekers, which would compel persons in need of protection under Article 3 of the Convention to return to their country of origin in spite of their personal risk of being subjected there to torture and other cruel, inhuman or degrading treatment or punishment.
 .
וועדת העינויים היא גוף בו יושבים מומחים מקצועיים בעלי שם. זה לא הגוף שמלא בהחלטות נגד ישראל. זו הערה כללית שמיועדת לכלל המדינות החברות באמנה, והסיבה היחידה שהיא רלוונטית לישראל היא כי יש כאן מערכת מקלט לא מתפקדת, שלמרבה הצער מאופיינת בדיוק במה שמתואר בסעיף – חוסר תפקוד, חוסר טיפול בבקשות מקלט, המתנה של *שנים* בלי תשובה – בתקווה שאנשים יישברו ופשוט ילכו מכאן. גם אם זה ייגמר בעינויים.
הוועדה מזכירה לנו דבר פשוט: מערכת שמתנהלת ככה מפירה עקרון יסודי במשפט הבין-לאומי, מפירה או חובותיה, ומסכנת אנשים שזכאים להגנה.
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | כתיבת תגובה

למה ישראל מפלה בין מבקשי מקלט שחורים ולבנים

כחלק מהדיון על הכוונה השערורייתית לגרש אלפי מבקשי מקלט לעתיד מסוכן ולא ידוע, עלו בימים האחרונים כמה וכמה טענות על ההבדל בין היחס למבקשי מקלט אפריקאים (אלו שישראל מכנה "מסתננים") והיחס לאלפים שהגיעו ממזרח אירופה (בעיקר אוקראינה וגאורגיה) והגישו בקשות מקלט.

אי אפשר לחשוד בי בכוונה להגן על מדיניות ההגירה הגזענית של ישראל או ההתנהלות השערורייתית של רשות האוכלוסין (ובכלל מדיניות הגירה מחמירה ודרקונית), אבל האמירה ש"את האוקראינים לא מנסים לגרש" לא נכונה. לגמרי מנסים – וההבדלים במדיניות הגירוש קשורים להבדל מהותי בין מבקשי מקלט ממזרח אירופה (כקבוצה) ומבקשי מקלט מאפריקה. בעניין הזה כדאי לחדד הבדל בין שתי קבוצות –

האחת היא של מהגרים ששוהים בישראל תקופה ממושכת בלי אשרה (מכונים "תיירים ללא אשרה בתוקף", ורובם ממדינות ברית המועצות לשעבר). גם המספר שלהם, אגב, בירידה בשנים האחרונות. לפני כמה שנים היו כמאה אלף, היום כ-74 אלף. נכון שעל הקבוצה הזו לא מיישמים את הצעדים הדרקוניים שישראל מפנה למבקשי מקלט שחורים.

השנייה היא של כמה אלפים שנכנסו בשנתיים (בערך) האחרונות באשרת תייר, בעיקר אזרחי אוקראינה וגאורגיה, ורבים מהם הגישו בקשות מקלט – הרבה יותר מהבקשות של יוצאי אריתראיה וסודאן. לחלק גדול מהבקשות האלו אין בסיס, והעומס תוקע מערכת שגם ככה לא ממש תפקדה. לא מאשימה אותם, אבל זה המצב. מאף אחת מהקבוצות האלו לא שולחים אנשים לחולות, לא מגרשים אותם לאוגנדה, לא קוראים להם "מסתננים" (וגם לא "סרטן"). עד כאן נכון.

מה שלא נכון הוא שישראל לא מנסה לגרש את "מבקשי המקלט הלבנים" – היא בהחלט מנסה. בלי קשר לשאלה כמה המאמצים האלו מוצדקים וראויים, הם ישנם. יש מבצעים לחפש, לכלוא ולגרש את מי שנכנסו לאחרונה באשרת תייר ועובדים בלי אשרה. במקרים מסוימים כ"כ מנסים לגרש אותם שמפספסים חשדות לסחר בבני אדם. בנוהל הטיפול במבקשי מקלט הוכנס סעיף שנועד במיוחד לבחינה וגירוש מהיר של מבקשי מקלט מגאורגיה, וחל רק עליהם.

אם מקבלות את ההנחה שמותר ורצוי למנוע כניסה ושהייה לא מוסדרת של מהגרים, גם במחיר פגיעה אפשרית בזכויותיהם או תופעות של סחר בבני אדם, יש היגיון במדיניות כזו. לרשות האוכלוסין, שלא רוצה בישראל זרים לא יהודים בכלל, הגיוני לנסות לתפוס ולגרש כמה שיותר מהר נכנסים חדשים – לפני שהם יתחילו להשתקע כאן, להכיר בני זוג ובנות זוג ואולי להקים משפחה, ליצור או לדעת להסביר נסיבות שמצדיקות לתת להם להישאר כאן, ולפני שהם יספרו לאנשים נוספים שכדאי לבוא ויעזרו להם להגיע לישראל.
הסיבה שצעדים כאלו יוצרים סכנה לסחר בבני אדם היא שמעסיק שיודע שהעובד שלו בסכנת גירוש יכול לאיים עליו שאם לא יעבוד בתנאים שמציעים לו, ימצא את עצמו בכלא או על מטוס – ובהרבה מקרים, מעסיקים מנצלים את זה. את המחיר הזה מי שמקדמים אכיפה של מדיניות הגירה וגירוש זרים מוכנים לשלם.

מבקשי המקלט האירופאים  גם נכלאים לפני שיגורשו מישראל. הם לא נשלחים ל"חולות" או אוגנדה, לא גוזלים 20% מהשכר שלהם, ולא מחוקקים חוקים דרקוניים במיוחד בשבילם – בגלל שהמדינה לא צריכה את האמצעים האלו. בניגוד למבקשי המקלט מאריתריאה וסודאן, לרבים מהם לא נשקפת סכנה במדינת המוצא שלהם, ואפשר לגרש אותם מישראל יחסית מהר ובלי להפר את החוק הבין-לאומי.

הנקודה האחרונה, אגב, חשובה לטענה השקרית שמבקשי המקלט ממדינות אפריקה הם "מהגרי עבודה" – אם זה היה נכון, היו מטפלים בהם כמו בגאורגים. יש סיבה שישראל לא עושה את זה. הסיבה הזו היא הידיעה שמסוכן להם שם – כלומר, חשש מרדיפה במדינת המוצא. זה החשש שהופך רבים מהם לפליטים, גם אם בישראל הם לא הוכרו ככאלו. וזו הסיבה שמנסים למצוא דרכים עוקפות – ללחוץ עליהם לעזוב, למרר את חייהם, לגרש אותם למדינה שהם בכלל לא קשורים אליה – כי במדינה שלהם מסוכן.

 

וחוץ מזה, צריך לשנות את מדיניות ההגירה הגזענית של ישראל, להגן על פליטים ומבקשי מקלט, ולכבד את זכויות האדם של מהגרים בלי קשר לדרך בה נכנסו.

פורסם בקטגוריה הגירה, עבודה שחורה | תגובה אחת