שתי הערות על כליאת קרבנות עינויים, בבריטניה ובישראל

בית המשפט הגבוה לצדק באנגליה הכריע היום בתיק שהמוקד שלו הוא כליאה של מהגרים קרבנות עינויים, והבעיות באימוץ הגדרות שרירותיות שמבחינות בין אנשים פגיעים בלי בסיס אמיתי.
שם, הסוגיה המרכזית הייתה הגדרה של עינויים שהחריגה עינויים על ידי גורמים לא ממשלתיים (מה שרלוונטי למשל לנשים שעברו אלימות מינית או אלימות במשפחה, או לגברים שחטפו מכות מהסביבה על רקע נטייה מינית).

בבית המשפט העליון בישראל תלוי תיק דומה,* של כליאת קרבנות עינויים במתקן "חולות". הנושא חשוב, מעניין, ונראה לי שכדאי להתעכב בעיקר על שתי נקודות חשובות שאפשר ללמוד מפסק הדין הזה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | תגובה אחת

סמכות, ממלכתיות, והשתתפות שופט בית המשפט העליון בטקס יובל לכיבוש

מה הבעיה בהחלטה של נאור לבטל השתתפות שופט מביהמ"ש העליון בטקס יובל ל"שחרור" הגדה המערבית (ומה הבעיה בביקורת של התנועה לאיכות השלטון על ההחלטה שלה):

נתחיל מהמובן מאליו: ברור שהטקס פוליטי, ברור שהוא שנוי במחלוקת, ברור שיש לו אג'נדה ימנית מובהקת. לקרוא לו "ממלכתי" לא משנה את זה, והעמדה לפיה הטקס נייטרלי וההתנגדות לו פוליטית היא חלק משלילת האפשרות לביקורת על השלטון. הגעה לטקס לחגיגות הכיבוש פוליטית לא פחות מהיעדרות, מתוקשרת או לא. ברור גם שההחלטה של נאור פוליטית. היא פוליטית במובן המדיני והיא פוליטית במובן של חלוקת כוח והשפעה בין גורמים שונים. יש עמדות ששופטים מצופים לא להביע בפומבי, כחלק מהגדרת תפקידם ומהדיסטנס שהם אמורים להקרין (כן, יש לזה מונח יותר מכובד). גם נכון. אבל זה לא העניין כאן. את ההחלטה של נאור עדיף לראות כסוגיה של סמכות בית המשפט וההון הפוליטי שהוא מחזיק.

בית המשפט (בכלל, לא רק בישראל) לא אמור להתערב בשיקול הדעת של הממשלה בסוגיות מדיניות מסוימות, ולא אמור להחליט במקומה איך לנהל את המדינה. יש חריגים לכלל הזה (כמו פגיעה משמעותית בזכויות אדם), אבל זו המסגרת. זו ההצדקה המרכזית של בג"ץ לאפשר לממשלת ישראל לעשות פחות-או-יותר מה שהיא רוצה בגדה וברצועה. ההחלטה של נאור לא מערערת בשום צורה על המסגרת הזו.

מה שהיא כן עושה, זה לבזבז הון פוליטי על מהלך מיותר לחלוטין, במקום להשתמש בו למקרה שאשכרה יכול לסייע למישהו.

בהרבה מקרים בית המשפט לא מורה למדינה לשנות התנהלות בעייתית, כי יש גבול כמה פעמים אפשר לעלות על מסלול התנגשות עם הממשלה. אז מקבלים החלטות רעות ומתירים הפרות זכויות אדם במקרים מסוימים, כדי לחסוך את הכוח לקרבות אחרים.

ומה שנאור עשתה במקרה הזה זה לקחת את החסכון בחיכוכים שנצבר על הגב של משפחות שנקרעו, רכוש שנלקח, בתים שנהרסו, ושיבוש חיי יום יום של אלפי אנשים, ולשרוף אותו על מהלך הצהרתי שלא מקדם את זכויות האדם של אף אחד ולא משיג כלום חוץ מכותרת ומיתוג של בית המשפט כשמאלנים שמתערבים בהחלטות הממשלה בלי סמכות. לא בדיוק מה שחסר לנו בתקופה האחרונה.

כן, יכול להיות שהשתתפות השופט ניל הנדל בטקס הייתה מתקבלת כתמיכה של בית המשפט העליון בהמשך הכיבוש. כל האנשים שזה מפריע להם משוכנעים שזה המצב מלכתחילה. יש לנו כמה עשורים של הוכחות. מייצגת רק את עצמי כאן, אבל מצידי שישתתפו כל שופטי בג"ץ בחגיגות יובל לכיבוש, מצידי שיקראו לזה שחרור יהודה ושומרון שלנו לנצח, ושכל אחד משגיע לטקס יתן בחודש הקרוב החלטה אחת, קטנה, שמשפרת את החיים של תושב פלסטיני שמגיע אליו ושאחרת הוא לא היה מקבל. מה שיפה, ההחלטה הזו בכל מקרה לא תגיע לעיתונים ולא תגרור אפילו טוקבק נגד בית המשפט.

זו הבעיה המעניינת יותר. ואז מגיעה התנועה לאיכות השלטון ומזכירה לנו שלדיון על היחסים בין רשויות יש עוד היבט – איזון בין הרשויות והכבוד שהרשות השופטת רוכשת לממשלה. כלומר, התנועה לאיכות השלטון מנסחת את התוספת הזו כטקסט שטחי וחנפני (ואחד מהדברים הכי סחים שיצא לי לקרוא כבר זמן מה), אבל הנקודה עצמה מעניינת. הרשות השופטת לא סתם אמורה לרכוש כבוד לממשלה ולכבד את שיקול דעתה. הכבוד הזה מבוסס על הסמכויות והיכולות של הרשויות השונות, אבל לא פחות מכך – על הלגיטימציה שלהן. הממשלה שואבת לגיטימציה מהיותה גוף מייצג שנבחר על ידי האזרחים. בגלל זה בית המשפט אמור להיזהר מהתערבות, כי העם אמר את דברו. אבל כשהממשלה מציינת יובל להמשך שליטתה על מיליוני אנשים שלא בחרו בה ויש להם אפס השפעה עליה, קשה לטעון שיש לה לגיטימציה של הנשלטים למהלך הזה. אני לא מצפה מהתנועה לאיכות השלטון לזהות את הבעיה הזו (או להבנה של הקשרים פוליטיים בכלל), אבל מי שכן רוצה להשתתף ברצינות בדיון פוליטי לא יכול פשוט להתעלם ממנה.

פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, כיבוש נאור, פופוליזם | 3 תגובות

מה אומר פסק הדין בעניין הרחקת מבקשי מקלט למדינה שלישית

[אזהרה קצרה מראש – זה פסק דין ארוך ומורכב שנוגע בכמה נקודות חשובות. בגלל שמגיעות הרבה שאלות, נראה לי חשוב שיהיה לו הסבר ברור וקצר בעברית, על הנקודות המרכזיות. ההסבר הזה לא מקיף, ויש מצב שמשהו התפספס, תיקונים אפשריים בהמשך. את כל המסמכים אפשר למצוא כאן]

  1. על מה מדובר?

עיקרי המתווה שנדון בבית המשפט:

ישראל חתמה על הסכמים סודיים עם "מדינות שלישיות" (שבאופן רשמי לא מגלים מי הם, אבל ידוע לכולם שאלו רואנדה ואוגנדה) – המדינות האלו יסכימו שישראל תשלח אליהן מבקשי מקלט, שיקבלו בהן איזושהי מידת "הגנה" וזכויות שלא ממש ברור מהן, אבל מבקשי המקלט חייבים להסכים לצאת אליהן. הסידור הזה היה אמור לחול בינתיים רק על מי ששוהים במתקן "חולות", ושלא הגישו בקשת מקלט, או שבקשת המקלט שלהם נדחתה.

יש קריטריונים מוסכמים כדי שהמדינה השלישית תיחשב בטוחה – אין בה מלחמה או מהומות כלליות; אין חוות דעת של נציבות האו"ם לפליטים שאסור להרחיק אליה אנשים; אין בה סכנה על רקע עילות מוכרות באמנת הפליטים (כמו דת, גזע, עמדה פוליטית); אפשר לקבל בה מעמד פליט או הגנה זמנית, או לפחות אי-החזרה; יש בה איסור על עינויים; היא תאפשר למבקשי מקלט לחיות בכבוד – ולפחות, שיהיה להם אופק שהייה ואפשרות להתפרנס. אפשר להתווכח האם ישראל עצמה נחשבת בטוחה לפי הקריטריונים האלו, אבל זו שאלה נפרדת. אפשר גם להתווכח על ההגנה האמיתית במדינה השלישית.

הפרשנות שישראל הציעה היא שמי שלא מסכים להרחקה נחשב כמי שלא משתף פעולה, ולכן אפשר לכלוא אותו ללא הגבלת זמן, עד שיסכים. זה מה שעומד על הפרק.

בלי קשר למתווה הזה, חוק הכניסה לישראל מאפשר להחזיק אנשים במשמורת (כלומר, לכלוא אותם) לתקופה של עד 60 יום כדי לבדוק אפשרויות להרחיק אותם מהמדינה, ומאפשר להחזיק אנשים במשמורת בין היתר אם הם לא משתפים פעולה עם הרחקה שלהם. הכליאה הזו נועדה לאפשר הרחקה – היא לא עונש; היא לא אמצעי כפייה. היא כלי להרחיק את מי שמותר להרחיק.

  1. מה בית המשפט פסל

בית המשפט הזכיר למדינה את המושג הבסיסי של הסכמה (שיש אנשים שעדיין מתקשים איתו), וקבע שאי אפשר לכפות על אנשים להסכים. אי אפשר לומר שאנשים מורחקים רק בהסכמה, אבל להחזיק אותם בכלא עד שיסכימו. אם מחייבים אדם להסכים, זו לא בחירה אוטונומית – זו כפייה. מי שזה מזכיר לה דיונים אחרים, על אחריותה.

בית המשפט הבהיר אי אפשר לראות בסירוב של אדם לעזוב למדינה שלישית "חוסר שיתוף פעולה" שמצדיק, לפי חוק הכניסה לישראל, המשך החזקה במשמורת.

אלו קביעות משמעותיות, ובמובן הזה, פסק הדין טוב, אבל קובע מה שאמור היה להיות בסיסי – "הסכמה" שהושגה בכפייה ובכליאה היא לא הסכמה. ובית המשפט אומר:

" "הסכמה" המושגת בנסיבות אלה ובשל חשש מפני הכנסה למשמורת אינה הסכמה אמיתית ולא ניתן להרחיק על בסיסהּ למדינה השלישית. […] הפרשנות שלפיה אי-הסכמה להרחקה מהווה העדר שיתוף-פעולה עם הרחקה אינה יכולה לדור בנסיבות ענייננו בכפיפה אחת עם הצורך בהסכמה אמיתית, חופשית, רצונית ואוטונומית."

  1. מה בית המשפט לא פסל

בית המשפט רואה קושי בהרחקת אדם למדינה שאין לו קשר אליה, ואומר שלפעמים יכולה להיות פגיעה משמעותית בגלל היעדר זיקה למדינה, ואז ימנעו הרחקה. אבל הוא כן קבע שמותר להרחיק מבקשי מקלט למדינה שלישית (שהיא לא המדינה שלהם), ומותר להרחיק גם למדינה המסוימת שאיתה יש לישראל הסכם. בית המשפט לא השתכנע שמהדינה הזו לא בטוחה.

בית המשפט גם קבע שתאורטית מותר להרחיק למדינה שלישית גם ללא הסכמה – זה לא המתווה שיש כרגע, יכול להיות שהמדינה תנסה לחתום על הסכמים כאלו בעתיד.

  1. מלבד הכפייה, מה הבעיה עם ההסכם הזה?

קודם כל, ההסכם סודי. רק ישראל והמדינה האחרת יודעות מה כתוב בו, זו בעיה, וזה מאוד מאוד חריג. בית המשפט מסכים שיש קושי בהסכם חשאי, ומציין שמבין כל ההסכמים הדומים בעולם, רק ההסכם של ישראל עם "המדינה השלישית" הוא חשאי.

בית המשפט לא פוסל את ההסכם בגלל הסודיות, אבל כן קובע שיש עם זה קושי, ושיהיו נקודות בהן המדינה תצטרך להתאמץ יותר להוכיח את הטענות שלה, בגלל שההסכם חשאי. בית המשפט גם אומר שאם בית המשפט ישתכנע שלא נתנו למורחקים מידע מספיק, ועולה חשש לפגיעה בזכויותיהם, לא יהיה אפשר להרחיק אותם לפי ההסכם החשאי.

דבר נוסף – מעשית, לפי פסק הדין, יש נטל משמעותי על המורחק אם הוא רוצה לטעון שהרחקה למדינה השלישית מסכנת אותו. באופן רשמי, בית המשפט אומר שהרף הראייתי שמבקש המקלט יצטרך לעמוד בו הוא נמוך, אבל מקריאת פסק הדין, אני לא בטוחה שזה המקרה – המקרים בהם בית המשפט אומר שהמערערים לא הוכיחו טענות על סכנות מציבים רף שמאוד קשה לעמוד בו.

  1. ומה הבעיות עם המדינה עצמה?

כאן, בית המשפט קבע שהמדינות האלו בסדר, וגם הפיקוח עליהן, למרות ההסדר הסודי, ולמרות הקשיים שהמערערים העלו. הקשיים האלו כוללים בין היתר תיעוד של מקרים בהם אחרי שאנשים נחתו לקחו להם את המסמכים; איימו עליהם; אמרו להם שלא יקבלו את הזכויות שישראל הבטיחה שיהיו להם, שלא יוכלו לעבוד ואין להם מה לחפש שם. המערערים הציגו סיפורים שמראים שלמעשה אמרו לאנשים שהם יכולים להישאר במדינה השלישית בלי מעמד, או שיבריחו אותם למדינה אחרת. עם רבים מאוד שעזבו, רשויות המדינה כלל לא הצליחו קשר, למרות שניסו, ואיש לא יודע מה עלה בגורלם.

  1. מה עכשיו?

זו השאלה הגדולה. במקרים אחרים, כשבית המשפט פסל ניסיונות חריגים וקיצוניים של המדינה להתעלל במבקשי מקלט ולמרר את חייהם, היא מצאה דרכים אחרות. זה מה שקרה עם חוק ההסתננות (שוב. ושוב. ושוב), עם הגירוש, ועם חוק הפיקדון. באופטימיות (מופרזת) אפשר רק לקוות שאולי הפעם, במקום לחשוב על התעללות מסוג חדש וניסיון אחר לגרש מבקשי מקלט, ישראל תנסה ברצינות להתמודד עם התופעה הזו כמו מדינה נורמלית, וכמו המדינה שדחפה ויזמה אמנה בין-לאומית להגנה על פליטים. נחכה ונראה.

 

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | 3 תגובות

עניין של טכניקה: מכבש הלחצים של חוק הפיקדון

המדינה לבג"ץ: כמובן שאנחנו לא מנסים לשבור את רוחם של מבקשי מקלט בסנקציות כלכליות כדי שיברחו מכאן, אבל תראו, זה עובד.

השבוע הוגשה תגובה של המדינה לעתירה נגד "חוק הפיקדון". העתירה עוסקת בעיקר בקיצוץ 20% ממשכורתם של מבקשי מקלט, והפקדת הסכום בקרן בבנק. שם הכסף יישאר, בלי שיוכלו לגעת בו, עד שהם יעזבו את ישראל, אם יעזבו. מהסכום שיצטבר אפשר יהיה להוריד קנסות גבוהים מאוד אם לא יעזבו מיד כשתתקבל החלטה שמחייבת אותם לעזוב. המטרה של המהלך האכזרי הזה היא לעודד אנשים לעזוב את ישראל, למרות שהמדינה עצמה מסכימה שאסור לגרש אותם לארצם, ושלא בטוח מתי יוכלו לחזור. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עוני | תגובה אחת

סוחרי הספק של הממשלה

יש סרט תיעודי מצוין בשם "סוחרי הספק" (Merchants of Doubt, מבוסס על ספר באותו שם). הסיפור שלו הוא האנשים שמנסים להראות ש"אין קונצנזוס מדעי" בסוגיות כמו התחממות גלובלית והאם סיגריות גורמות לסרטן. הוא מציג בין היתר קבוצות של "אזרחים מודאגים" לכאורה שבעצם עומדים מאחוריהם תאגידי ענק שחוששים לרווחים שלהם, או חוקרים שבשביל כסף או אידאולוגיה או שילוב של שניהם מציגים עמדות…נקרא לזה "חריגות".

לפני כמה ימים התפרסם שרשות האוכלוסין הזמינה חוות דעת על המצב באריתריאה מעמותת "איתן-המרכז למדיניות הגירה ישראלית", ארגון שמטרה די מרכזית שלו היא שלא יהיו כאן מבקשי מקלט מאריתריאה. על חוות דעת מעמותת איתן אפשר לסמוך בערך כמו שאפשר לסמוך על חוות דעת בעמודי פייסבוק של מתנגדי חיסונים, ומסיבות דומות. יש אנשים שקודם יורים את החץ ואז מציירים את המטרה, וכל העובדות, הנתונים והמחקרים שבעולם לא ישכנעו אותם לרדת ממנה. ובשני המקרים, לקחת יותר מדי ברצינות את האנשים האלו עלול להוביל לסכנת חיים.    להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, מי ישמור על השומרים, פופוליזם | 2 תגובות

המאבק בסחר בבני אדם – הדירוג של ישראל, הדרך שעברנו והדרך שלפנינו

בשבוע שעבר התפרסם הדו"ח השנתי של מחלקת המדינה של ארה"ב על המאבק בסחר בבני אדם. ישראל דורגה שוב בדירוג 1 (הגבוה ביותר מבין ארבעה אפשריים). משרד המשפטים כבר הוציא הודעה בנושא, ובה פירוט ההישגים השונים.

הישגים במאבק בסחר חשובים, כמובן. רק שחלק משמעותי נעלם מהדיווח – העובדה שחלק משמעותי מהישגי הממשלה הם בכלל הישגים של החברה האזרחית, ושלצד הדירוג הגבוה, הדו"ח כולל גם הרבה ביקורת והמלצות לשיפור.

כך, למשל, חלק משמעותי מההישגים של ישראל, שהרוויחו לה את הדירוג הגבוה, הוא זיהוי קרבנות סחר בבני אדם – בדוח מצוין שהממשלה זיהתה 47 קרבנות בשנת 2016. מה שלא מצוין הוא שרוב הקרבנות אותרו וזוהו לא על ידי הממשלה, אלא על-ידי ארגוני החברה האזרחית (המוקד לפליטים ולמהגרים זיהה 55% מהקרבנות המוכרים, ויש עוד שזוהו על-ידי ארגונים אחרים). במילים אחרות, חלק משמעותי מההישג הזה, שמדרג את ישראל במקום הראשון, הוא בכלל לא של הממשלה.

מתוך הקבוצה שכן זוהתה, כל קרבנות ההחזקה בתנאי עבדות שהוכרו, זוהו על-ידי החברה האזרחית. במילים אחרות, המדינה קיבלה קרדיט על זיהוי קרבנות סחר, למרות שהיא לא יודעת איך ולא עושה את זה.

הנקודה הזו משמעותית לא בגלל מאבק על יוקרה או על קרדיט, אלא בשל ההשלכות שלה על פעילות בשטח. אם רשויות המדינה מקבלות קרדיט והערכה על עבודה שהן לא מנסות ללמוד ברצינות ולא ממש מבצעות, אין להן תמריץ להשתפר בה – ישראל תמשיך לא לזהות קרבנות, ותמשיך לקבל קרדיט על הישגים בתחום בו רשויות המדינה היו כושלות, אלמלא הסיוע הרב של החברה האזרחית.

הדיווח של משרד המשפטים גם לא מזכיר אף אחד מהתחומים שחטפו ביקורת בדו"ח. בולטים בין התחומים האלו –
הכשלים בזיהוי קרבנות סחר מקרב מבקשי המקלט, שמובילים לכליאת קרבנות סחר לתקופות ממושכות;
הצורך באכיפה אפקטיבית כנגד ניצול והפרת זכויות מהגרי עבודה;
והצורך להסדיר כניסה של מהגרות עבודה בענף הסיעוד בהסכם עם מדינות המוצא ("הסכם בילטרלי"). ענף הסיעוד הוא הענף שבו מועסקות הכי הרבה מהגרות עבודה בארץ – בעיקר נשים, בתנאים שהופכים אותן לפגיעות מאוד. הן נמצאות רוב הזמן בבית המטופל, מבודדות מהעולם, בלי פיקוח חיצוני או זמן פנוי שמאפשר ללמוד על זכויותיהן ולהתלונן אם משהו רע קורה. בנוסף, האופן בו הן מגויסות לעבודה כיום כרוך בגביית דמי תיווך גבוהים ולא חוקיים, מה שיוצר סיכון לשעבוד חוב. המדינה מדברת על "פיילוט" שהיא מקדמת בתחום הזה – היא מדברת על הפיילוט הזה כבר שש שנים. בינתיים עוד לא ראינו הסדר מקיף, והעובדות ממשיכות להיות מנוצלות.

בדו"ח גם נקבע שמבקשי מקלט מסודאן ואריתריאה פגיעים במיוחד לסחר בישראל. במקום שהמדינה תפעל בנושא, תיתן להם אשרות עבודה ותגן על הזכויות שלהם, משאירים אותם בלימבו, ובנוסף מקצצים עד 20% מהמשכורות שלהם, מהלך שעלול לדחוף אותם לעוני ולעבודה בשחור, ורק יגדיל את הסיכון שינוצלו.

הדבר האחרון שחסר מהדו"ח, הוא שמשנה לשנה נשחקים הצעדים החשובים (באמת!) שישראל נקטה בעבר. הסדרים שסייעו למאבק בסחר בוטלו, או נשחקו, ושומדבר לא הגיע במקומם.
בראשית שנות ה-2000, בישראל הייתה בעיה חמורה מאוד של סחר לזנות. שילוב של ביקורת קשה בארץ ובעולם (ובין היתר, דירוג בדירוג הנמוך ביותר בדו"ח מחלקת המדינה בשנת 2001, ועבודה רצינית של גורמים בכנסת, בממשלה ובחברה האזרחית בישראל הוביל לשיפור משמעותי. הוקמו גופים מיוחדים, תוקנו חוקים, הוצעו הגנה ושיקום לקרבנות, והייתה למידה אמיתית של מה המשמעות של סחר בבני אדם ואיך להיאבק בו. זה היה הישג מרשים, מעורר הערכה, אפילו מעורר השראה.
בשנים האחרונות, ישראל נסוגה מחלק מהצעדים שהובילו להישג הזה. כך, למשל, פורקה היחידה המשטרתית שהתמחתה בעבירות סחר ועבדות, ולא נמצא לה תחליף הולם. בוטלה הדרישה לאשרות ממדינות במזרח אירופה מהן הגיעו רבות מקרבנות הסחר לזנות. בתחום ההגנה על מהגרי עבודה, יש מהלכים בעייתיים כמו הסכמים להבאת מספרים גדולים של עובדי בניין מסין, בהסדר שהופך אותם פגיעים לניצול ולהחזקה בתנאי עבדות. בשנה שעברה היה ניסיון לצמצם את הפעילות החשובה של יחידת תיאום המאבק בסחר בבני אדם שיושבת במשרד המשפטים. הניסיון הזה בוטל בינתיים, אבל אפשר ללמוד ממנו על הרוח הכללית במשרד המשפטים באותה תקופה.

אלו דוגמאות, המציאות בשטח מעידה על קשיים רציניים, שלא משתקפים במלואם בדו"ח. למחדל הזה יש מחירים כבדים בשטח, ואם לא נתעורר, יום אחד גם נשלם עליו את המחיר בדירוג הבין-לאומי.

[גרסה של הרשומה הזו פורסמה בבלוג של המוקד לפליטים ולמהגרים]

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה

על הסכמה בעבדות וב-BDSM

[לג'ניה]

לפני כמה חודשים חברה הציגה לי שאלה – מה ההבדל בין עבירת ההחזקה בתנאי עבדות, ובין מערכת יחסים בדס"מית בהסכמה?

התשובה הקצרה היא "שאלה טובה". התשובה הארוכה יותר היא מה שאנסה לעשות בהמשך. הדיון התחיל בשיחה על הרשומה הזו, ובהמשך להסבר על המעמד של הסכמה ביחס לעבדות.

לפני שנעמיק וכדי שיהיה יותר נוח לקרוא את ההמשך, ננקה את השולחן רגע: נקודת המוצא שלי בניסיון לענות לשאלה שלה, ובכלל, היא שאין בעיה מוסרית במערכות יחסים בדס"מיות ככאלו (כשהן מרצון, בין מי שיש להן את הבגרות והיכולת לבחור בהן – אבל זה נכון על כל מערכת יחסים או אינטרקציה מינית), והן לא צריכות יותר הצדקה מאינטרקציה קינקית פחות. אז אני לא שואלת "האם מערכת יחסים בדס"מית היא סוג של עבדות", אלא "למה היא לא?".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה Glad to be gay, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | 8 תגובות