כשמשרד הביטחון משחק עם בג"ץ תופסת

פסק דין קצר של בג"ץ מאתמול מדגים: הצבא עוקף הנחיות שנקבעו בבג"ץ, ובג"ץ צריך לבחור האם לשחק עם הצבא תופסת או לאפשר לו לעקוף אותו.

רקע: פלסטינים שרוצים לצאת מעזה לכל מטרה שהיא צריכים אישור של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש). ברירת המחדל היא סירוב. למתאם יש נטייה לא להשיב לבקשות האלו עד לרגע האחרון ולפעמים גם אח"כ. בלי תשובה אנשים גם לא יכולים לעתור נגד הסירוב לבקשתם. בשנת 2006 בג"ץ הסכים שיש כאן בעיה, וקבע שהצבא צריך להשיב 5-7 ימים לפני מועד היציאה המבוקש. הצבא כתב נוהל שיישם את ההנחיה הזו. לפי הנוהל פלסטינים צריכים לבקש אישור יציאה עד 14 ימי עבודה לפני המועד המבוקש. אבל הצבא לא ממש הצליח לעמוד בלוחות הזמנים שקבע, ואחרי כמה שנים של התעלמות מהנוהל של עצמו, פשוט ביטל את הנוהל. אחרי עוד עתירה קבעו נוהל חדש, ובהמשך עוד אחד. החובה לענות 5 ימים לפני מועד היציאה נשמרה – זו הנחיה מפורשת בפסק הדין. אבל מנוהל לנוהל, הדרישה הסבירה של 14 ימי עבודה מראש הפכה לדרישה לא סבירה של 50 ימי עבודה (בערך חודשיים וחצי) מראש. פורמלית, הצבא לא הפר את פסק הדין – בג"ץ הגביל אותו מצד אחד, מועד המענה, אז הוא מצא פתרונות יצירתיים שחוסמים את צד השני, מועד הגשת הבקשה.

מה התוצאה של דרישה לא סבירה? אנשים לא עומדים בלוח הזמנים שנקבע, ואפשר לדחות בקשות רבות על "אי עמידה בדרישות הנוהל" בלי לבחון אותן לגופן. הצבא ממילא מעדיף לדחות את הבקשות האלו, וזה כלי יעיל מאוד.  זה מה שקרה לעותרת כאן. בג"ץ בפסק הדין שלו למעשה אישר את לוח הזמנים שקבוע בנוהל, ואישר את הדחייה של מי שלא עמדה בלוח הזמנים (והגישה בקשה כמעט חודש מראש), כי לא עמדה בדרישות הנוהל.

על הדרך, קובע בג"ץ (השופט מזוז) שהעתירה הוגשה בשיהוי – פחות משבוע לפני מועד היציאה, ושמצב זה אינו מאפשר בירור הדברים לגופם. בקביעה הזו מזוז סותר את פסק הדין של בג"ץ מ-2006, שהתחיל את כל הנוהל הזה, ושקבע במפורש שלוח זמנים של בין 5-7 ימים לפני מועד היציאה מאפשר את בחינת הבקשות. זתומרת, לא רק שבג"ץ לא מתמודד עם החסם החדש שהצבא הוסיף, הוא מבטל את הניסיון הקודם שלו בעצמו לגבש הסדר הגיוני.

מה קורה כאן?
ההסבר הקצר – בית המשפט נדרש לבחור בין כמה חלופות גרועות.
אחת, הוא יכול להסביר לצבא שניהול החיים של מיליוני פלסטינים זו חתיכת משימה כבדה שמי שרוצה למלא אותה צריך להיערך בהתאם, ואם היא גדולה עליו אולי הוא צריך לשקול פתרונות אחרים. זה יהיה פוליטי מדי וקיצוני מדי, וזה לא הולך לקרות.
השנייה פחות דרמטית. במצב הקיים, הצבא מעדיף לא לבדוק בקשות, ויש לו דרכים בירוקרטיות שונות להגיע לתוצאה שנוחה לו. בג"ץ יודע את זה. בג"ץ יכול לבחון את המהות ולדרוש מהצבא לקיים את רוח הפסיקה שלו – כלומר, בלי קשר למדיניות הסירוב, בקשות צריכות להיות מטופלות ולקבל מענה תוך זמן סביר. אבל בחינה כזו תדרוש מבג"ץ להמשיך לרדוף אחרי גוף בירוקרטי מסורבל שלא רוצה לשנות גישה. כמו משחק Whac-a-Mole כשבכל פעם החפרפרת מרימה ראש במקום אחר, זה כאב ראש שלא נגמר.

השלישית היא הדרך הקלה. רואים שיש נוהל, העותרת לא עמדה בדרישות, אין מה להתערב. התוצאה היא שלילת זכויות לא בהחלטה רשמית ומסודרת, אלא בחסמים בפני מימוש זכויות, ובלי התערבות שיפוטית.

 

ההסבר הארוך הוא הנושא של מאמר שלי שעתיד להתפרסם עוד כמה שבועות ב"מעשי משפט", וטיוטה שלו זמינה כאן.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

מוקדמות 2022: מה הקשר בין המונדיאל ומדיניות הגירה?

פורט ופוליטיקה זה שילוב מעניין, והאופן שבו המונדיאל יכול להיות טריגר ללחץ בינלאומי לשינוי מדיניות שפוגעת בזכויות אדם הוא בכלל מרתק.

סיפור מעניין (פוליטית, לא ספורטיבית) שלא קשור לארגנטינה, לא קשור לירושלים ואפילו לא קשור למונדיאל 2018. קצת על מה שקורה בקטאר.

קטאר הולכת לארח את המונדיאל ב-2022. אירוח המונדיאל מתחבר למהלך רציני מאוד שכנראה נועד לאותת לעולם שהיא אולי נסיכות מוסלמית במפרץ אבל היא ממש בסדר בסטנדרטים בינלאומיים. לא בטוחה אם המונדיאל הוא רק חלק מהמהלך הזה או שזה השיא, והמטרה המרכזית היא להגיע אליו עם רקורד טוב של זכויות אדם ובלי איומים בחרם. סביר להניח שאיפשהו באמצע. בכל מקרה, קורה שם משהו גדול. אולי.

לקטאר, כמו למדינות אחרות בסביבה, יש מדיניות הגירת עבודה פוגענית שמפירה בשיטתיות זכויות מהגרי עבודה. רוב גדול (כ-95%) משוק העבודה הם לא אזרחי המדינה. מהגרי עבודה כבולים למעסיק (השיטה המוכרת במדינות המפרץ ובעוד כמה מדינות באזור כ"קאפאלה" (Kafala), תלויים בו ולא יכולים לעזוב. ניצול והפרת זכויות הם הסטנדרט, תנאי המחיה קשים, אי תשלום נפוץ מאוד, ותאונות עבודה קורות לעתים קרובות מדי. זה מה שקורה כרגע. וזה, אולי, עתיד להשתנות.

אחרי לא מעט לחץ בין-לאומי ומשא ומתן, בסוף 2017 יצאו קטאר וארגון העבודה העולמי (ILO) בתכנית משותפת לרפורמה מקיפה, שתוך כמה שנים אמורה לבטל את הקאפאלה (הכבילה למעסיק), להיאבק בעבודת כפייה, לקדם הסכמים עם מדינות המוצא של מהגרי עבודה שיסייעו בהגנה עליהם, להגדיל פיקוח ולשפר את תנאי העבודה. נבחרת חלומות. בחלקים מהתכנית הזו כבר יש התקדמות.
מה יקרה בסוף? מוקדם מדי לדעת. אבל בינתיים זה נראה לא רע.
תאוריה מוכרת ביחסים בין-לאומיים ודיני זכויות אדם בין-לאומיים מציעה שהדרך לקדם שינוי היא שילוב של לחץ בין-לאומי, וגורמים בתוך המדינה שרוצים ויכולים לנצל את הלחץ הזה כדי לקדם שינוי. זה לא קורה הרבה. יכול להיות שזה מה שקורה היום בקטאר. אם המהלך הזה יצליח, אם אפילו חלק ממנו יצליח, מבחינת הגנה על עובדים והאופן בו לחץ בין-לאומי יכול להוביל לשינוי מדיניות, זה יהיה סיפור מדהים בקנה מידה עולמי.

פורסם בקטגוריה הגירה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה

חמש נקודות על ביטול גירוש מבקשי המקלט:

בהנחה שמה שנאמר על ביטול הגירוש והמתווה לטיפול במבקשי מקלט נכון, חמש נקודות:

1. טוב שמי שיוצאים יצאו למדינה בטוחה בה יזכו להגנה הבין-לאומית שמגיעה להם ולא לגירוש מפוקפק ומסוכן שלא מציע הגנה ממשית. כן, ישראל מדינה חזקה ומבוססת שיכולה להציע מענה לכל מבקשי המקלט הנמצאים בה גם בלי סיוע בין-לאומי. אבל ביטול הגירוש הוא צעד בכיוון הנכון.

2. טוב שמי שיישארו בישראל יזכו כאן לצעד לכיוון הסדרת מעמדם והגנה על זכויותיהם. היעד צריך להיות מלוא הזכויות המגיעות לפליטים (והגנה על אוכלוסיות פגיעות במיוחד ביניהם), אבל אשרות עבודה וזכויות סוציאליות בסיסיות זו התחלה טובה – ויותר ממה שהיה עד עכשיו.

3. ומכיוון אחר – וטוב שזה קרה ברמה הפוליטית ובלי לעבור דרך בג"ץ. המצב שבו שוב ושוב נדרשת התערבות של בית המשפט בהיבט אחד של מדיניות הממשלה הוא לא בריא. כל מה שנפסל בבג"ץ נפסל בצדק, ולא מעט ממה שלא נפסל היה צריך להיפסל, אבל הדינמיקה הזו לא טובה לאף אחד. טוב שההישג הוא פוליטי, וזו תזכורת נוספת לכך שהפתרון לבעיות פוליטיות רציניות הוא השטח – לא בית המשפט.

4. ובהמשך לנקודה האחרונה – השטח לא סיים את תפקידו. עכשיו צריך לעקוב, ולנדנד, ולהתעקש, ולראות שכל מה שחשוב גם יקרה – השקעת המשאבים הנדרשים בשיקום דרום תל-אביב, והגנה על זכויות ומעמד של מבקשי מקלט.
5. הממשלה מודיעה באופן רשמי שהיא יודעת כבר שבועות שהיא הציגה לציבור ולבית המשפט תיאור של הסכם גירוש שהיא לא יכולה לעמוד מאחוריו. תנו למחשבה הזו רגע לשקוע.
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | 2 תגובות

וועדת העינויים של האו"ם: חוסר טיפול בבקשות מקלט מפר את עיקרון אי ההחזרה

ועדת העינויים של האו"ם פרסמה אתמול (9.2.2018) הערה כללית לסעיף באמנת העינויים שמפרט את עיקרון אי-ההחזרה – העיקרון שאוסר להחזיר אדם למקום בו יש סכנה שיהיה חשוף לעינויים (בהקשר של אמנת העינויים – באופן כללי אסורה החזרה גם במקרים של סכנה לחיים או לחירות). זה עקרון בסיסי בדיני זכויות אדם ודיני פליטים, אין הרבה כללים יותר בסיסיים מזה. הוא מחייב ולא שנוי במחלוקת.
ההערה מסבירה בין היתר שאסור למדינות לסרב לבחון בקשות מקלט או להתעכב בצורה מוגזמת בבחינת הבקשות, משום שסירובים או עיכובים כאלו עלולים לאלץ אנשים לחזור למדינה בה הם מצויים בסכנת עינויים.
זה הסעיף (ההדגשות שלי):
 .
14. States parties should not adopt dissuasive measures or policies, such as detention in poor conditions for indefinite periods, refusing to process claims for asylum or unduly prolong them, or cutting funds for assistance programs to asylum seekers, which would compel persons in need of protection under Article 3 of the Convention to return to their country of origin in spite of their personal risk of being subjected there to torture and other cruel, inhuman or degrading treatment or punishment.
 .
וועדת העינויים היא גוף בו יושבים מומחים מקצועיים בעלי שם. זה לא הגוף שמלא בהחלטות נגד ישראל. זו הערה כללית שמיועדת לכלל המדינות החברות באמנה, והסיבה היחידה שהיא רלוונטית לישראל היא כי יש כאן מערכת מקלט לא מתפקדת, שלמרבה הצער מאופיינת בדיוק במה שמתואר בסעיף – חוסר תפקוד, חוסר טיפול בבקשות מקלט, המתנה של *שנים* בלי תשובה – בתקווה שאנשים יישברו ופשוט ילכו מכאן. גם אם זה ייגמר בעינויים.
הוועדה מזכירה לנו דבר פשוט: מערכת שמתנהלת ככה מפירה עקרון יסודי במשפט הבין-לאומי, מפירה או חובותיה, ומסכנת אנשים שזכאים להגנה.
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | כתיבת תגובה

למה ישראל מפלה בין מבקשי מקלט שחורים ולבנים

כחלק מהדיון על הכוונה השערורייתית לגרש אלפי מבקשי מקלט לעתיד מסוכן ולא ידוע, עלו בימים האחרונים כמה וכמה טענות על ההבדל בין היחס למבקשי מקלט אפריקאים (אלו שישראל מכנה "מסתננים") והיחס לאלפים שהגיעו ממזרח אירופה (בעיקר אוקראינה וגאורגיה) והגישו בקשות מקלט.

אי אפשר לחשוד בי בכוונה להגן על מדיניות ההגירה הגזענית של ישראל או ההתנהלות השערורייתית של רשות האוכלוסין (ובכלל מדיניות הגירה מחמירה ודרקונית), אבל האמירה ש"את האוקראינים לא מנסים לגרש" לא נכונה. לגמרי מנסים – וההבדלים במדיניות הגירוש קשורים להבדל מהותי בין מבקשי מקלט ממזרח אירופה (כקבוצה) ומבקשי מקלט מאפריקה. בעניין הזה כדאי לחדד הבדל בין שתי קבוצות –

האחת היא של מהגרים ששוהים בישראל תקופה ממושכת בלי אשרה (מכונים "תיירים ללא אשרה בתוקף", ורובם ממדינות ברית המועצות לשעבר). גם המספר שלהם, אגב, בירידה בשנים האחרונות. לפני כמה שנים היו כמאה אלף, היום כ-74 אלף. נכון שעל הקבוצה הזו לא מיישמים את הצעדים הדרקוניים שישראל מפנה למבקשי מקלט שחורים.

השנייה היא של כמה אלפים שנכנסו בשנתיים (בערך) האחרונות באשרת תייר, בעיקר אזרחי אוקראינה וגאורגיה, ורבים מהם הגישו בקשות מקלט – הרבה יותר מהבקשות של יוצאי אריתראיה וסודאן. לחלק גדול מהבקשות האלו אין בסיס, והעומס תוקע מערכת שגם ככה לא ממש תפקדה. לא מאשימה אותם, אבל זה המצב. מאף אחת מהקבוצות האלו לא שולחים אנשים לחולות, לא מגרשים אותם לאוגנדה, לא קוראים להם "מסתננים" (וגם לא "סרטן"). עד כאן נכון.

מה שלא נכון הוא שישראל לא מנסה לגרש את "מבקשי המקלט הלבנים" – היא בהחלט מנסה. בלי קשר לשאלה כמה המאמצים האלו מוצדקים וראויים, הם ישנם. יש מבצעים לחפש, לכלוא ולגרש את מי שנכנסו לאחרונה באשרת תייר ועובדים בלי אשרה. במקרים מסוימים כ"כ מנסים לגרש אותם שמפספסים חשדות לסחר בבני אדם. בנוהל הטיפול במבקשי מקלט הוכנס סעיף שנועד במיוחד לבחינה וגירוש מהיר של מבקשי מקלט מגאורגיה, וחל רק עליהם.

אם מקבלות את ההנחה שמותר ורצוי למנוע כניסה ושהייה לא מוסדרת של מהגרים, גם במחיר פגיעה אפשרית בזכויותיהם או תופעות של סחר בבני אדם, יש היגיון במדיניות כזו. לרשות האוכלוסין, שלא רוצה בישראל זרים לא יהודים בכלל, הגיוני לנסות לתפוס ולגרש כמה שיותר מהר נכנסים חדשים – לפני שהם יתחילו להשתקע כאן, להכיר בני זוג ובנות זוג ואולי להקים משפחה, ליצור או לדעת להסביר נסיבות שמצדיקות לתת להם להישאר כאן, ולפני שהם יספרו לאנשים נוספים שכדאי לבוא ויעזרו להם להגיע לישראל.
הסיבה שצעדים כאלו יוצרים סכנה לסחר בבני אדם היא שמעסיק שיודע שהעובד שלו בסכנת גירוש יכול לאיים עליו שאם לא יעבוד בתנאים שמציעים לו, ימצא את עצמו בכלא או על מטוס – ובהרבה מקרים, מעסיקים מנצלים את זה. את המחיר הזה מי שמקדמים אכיפה של מדיניות הגירה וגירוש זרים מוכנים לשלם.

מבקשי המקלט האירופאים  גם נכלאים לפני שיגורשו מישראל. הם לא נשלחים ל"חולות" או אוגנדה, לא גוזלים 20% מהשכר שלהם, ולא מחוקקים חוקים דרקוניים במיוחד בשבילם – בגלל שהמדינה לא צריכה את האמצעים האלו. בניגוד למבקשי המקלט מאריתריאה וסודאן, לרבים מהם לא נשקפת סכנה במדינת המוצא שלהם, ואפשר לגרש אותם מישראל יחסית מהר ובלי להפר את החוק הבין-לאומי.

הנקודה האחרונה, אגב, חשובה לטענה השקרית שמבקשי המקלט ממדינות אפריקה הם "מהגרי עבודה" – אם זה היה נכון, היו מטפלים בהם כמו בגאורגים. יש סיבה שישראל לא עושה את זה. הסיבה הזו היא הידיעה שמסוכן להם שם – כלומר, חשש מרדיפה במדינת המוצא. זה החשש שהופך רבים מהם לפליטים, גם אם בישראל הם לא הוכרו ככאלו. וזו הסיבה שמנסים למצוא דרכים עוקפות – ללחוץ עליהם לעזוב, למרר את חייהם, לגרש אותם למדינה שהם בכלל לא קשורים אליה – כי במדינה שלהם מסוכן.

 

וחוץ מזה, צריך לשנות את מדיניות ההגירה הגזענית של ישראל, להגן על פליטים ומבקשי מקלט, ולכבד את זכויות האדם של מהגרים בלי קשר לדרך בה נכנסו.

פורסם בקטגוריה הגירה, עבודה שחורה | תגובה אחת

בעבור חופן דולרים

לפי המידע שפורסם, ישראל תשלם לרואנדה 5000$ עבור כל מבקש מקלט שזו תסכים לקבל, ורואנדה מסכימה כי היא "צריכה ידיים עובדות" (בהנחה שזו הסיבה האמיתית, כמובן).

האם אפשר לתאר את ההסכם בין ישראל לרואנדה לגירוש מבקשי מקלט כסחר בבני אדם?

אפשר לענות לשאלה הזו בשלוש דרכים – נקרא להן האנושית, המשפטית והסוציולוגית.

האנושית – ראבאק, זו עסקה שבמסגרתה כסף מחליף ידיים ואנשים מועברים בכפייה מעבר לגבול. זה מה שבנאדם נורמלי חושב כשאומרים לו "סחר בבני אדם". נכון שיש עוד שיקולים, אבל אלו המרכיבים של סחר.

המשפטית – סחר בבני אדם מוגדר (במשפט הבין-לאומי ובמשפט הישראלי, בהתאמה) כהעברה של אדם, תוך שימוש באמצעים כמו כוח או כפייה, למטרת ניצול, או כעשיית עסקה באדם למטרת ניצול.

זה שמדובר  העברה או עסקה, זה ברור. זה לא הכיוון הרגיל של העסקה, בדרך כלל הכסף הולך לכיוון אחד והאנשים לכיוון השני, אבל זו עדיין עסקה, ועסקה לא חייבת להיות מכירה דווקא –החוק פתוח בכוונה לאפשרויות שונות.

האם זו עסקה למטרת ניצול? מבחינת ישראל, המטרה היא להיפטר ממבקשי המקלט. מה יקרה איתם אחרי שיחצו את הגבול לא מעניין אותה, מבחינתה שיעבדו או שינוצלו או שיחגגו או שימותו. מצד שני, החוק הישראלי לא מחייב שסחר בבני אדם יהיה במטרה לנצל – גם סחר שמעמיד אנשים בסכנה לניצול אסור. האם זה הסדר שמעמיד אנשים בסכנת עבודת כפייה?

החירות של מהגרים ביחס לתנאי העבודה שלהם ממילא מוגבלת, ואין סיבה להניח שהסדר מאוד מאוד לא שקוף, שאין עליו ביקורת נורמלית ושכל מה שאנחנו כן יודעות עליו הוא בעייתי, יהיה טוב מהרגיל. התוקף של אשרות השהייה שמקבלים מבקשי מקלט שגורשו לרואנדה, והתנאים שקבועים בהן, לא ידועים, והיבטים אחרים של ההסדר הזה לא ממש מעידים על דאגה לזכויות אדם והסכמה. והסיכוי לעבודת כפייה לא צריך להיות מעבר לספק סביר – מספיק שיש סכנה.

אבל שאלה מעניינת יותר היא האם לא נכון יותר להפוך את השאלה – למה לא להגדיר גירוש כפוי לרואנדה, שמוביל לעבודה במקום שאדם לא בחר מרצונו לעבוד בו (ושכפוף לתנאי אשרה שרק אלוהים יודעת מה הם, אבל אפשר להניח שהם מגבילים), כעבודת כפייה. הגירוש כפוי, העבודה שאינה פרי בחירה חופשית היא תוצאה הכרחית שלו. היא לא מרצון.

זו שאלה מורכבת, ואפשר להתווכח עם ההגדרה הזו, אבל לדעתי היא מצדיקה התייחסות רצינית.

הסוציולוגית – בשנים האחרונות יש הרבה מאוד כתיבה ביקורתית על כל השיח של סחר בבני אדם. אחת מהביקורות החזקות[1] היא שמדינות כמו ארצות הברית נאבקות בגורמים פרטיים שמואשמים בסחר בבני אדם, אבל בעצמן קובעות ומיישמות מדיניות שההשפעה שלה על הקרבנות מאוד לעבירות שבהן הן נלחמות. הן מגנות את העבדות, את הסוחרים שכובלים, כולאים ומעבירים מהגרים בכפייה מעבר לגבול, או מכריחים אותם לעבוד – אבל בעצמן כולאות מהגרים במתקני משמורת, מעבירות אותם בכפייה למדינות אחרות, ויוצרות הסדרים שכובלים אותם למעסיק במעין עבדות מודרנית, או כופות עליהם עבודה בתת-תנאים במתקני כליאה למהגרים.

מי שמקדם מדיניות כזו לא יכול לטעון שהוא נאבק בסחר כדי לשמור על החירות ועל צלם אנוש. הוא אולי נאבק בסחר כדי לשמור על ריבונות ועל גבולותיו ממהגרים לא רצויים,[2] ומוכן להגן על החירות וכבוד האדם כשזה מסתדר עם האג'נדה הכללית שלו.

ומנקודת המבט הזו, מעבר להגדרות משפטיות, קשה לקבל שהתשובה ל"האם עסקה באדם שמיועדת להכריח אותו לעבור למדינה אחרת שבה הוא יעבוד היא סחר בבני אדם?" היא "תלוי מי עושה את זה".

[1]  חוקרת בולטת בתחום הזה היא Julia O’connell Davidson (מאמר יחסית חדש שמציג את הביקורת שלה בנקודת הזו הוא The Right to Locomotion? Trafficking, Slavery and the State), אבל היא לא היחידה שמציעה את הביקורת הזו.
[2]  גם הביקורת על המאבק בסחר בבני אדם כחזית של "זכויות אדם" למדיניות שבעיקר מגבילה הגירה עולה הרבה בכתיבה של חוקרות בתחום. דוגמא בולטת יש במאמר מוכר של ג'יימס האת'ווי (שהמומחיות שלו היא דיני פליטים) בנושא. המאמר לא חף מבעיות (והוא גם ארוך…), אבל הנקודה הזו מוסברת היטב.
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | תגובה אחת

שתי הערות על כליאת קרבנות עינויים, בבריטניה ובישראל

בית המשפט הגבוה לצדק באנגליה הכריע היום בתיק שהמוקד שלו הוא כליאה של מהגרים קרבנות עינויים, והבעיות באימוץ הגדרות שרירותיות שמבחינות בין אנשים פגיעים בלי בסיס אמיתי.
שם, הסוגיה המרכזית הייתה הגדרה של עינויים שהחריגה עינויים על ידי גורמים לא ממשלתיים (מה שרלוונטי למשל לנשים שעברו אלימות מינית או אלימות במשפחה, או לגברים שחטפו מכות מהסביבה על רקע נטייה מינית).

בבית המשפט העליון בישראל תלוי תיק דומה,* של כליאת קרבנות עינויים במתקן "חולות". הנושא חשוב, מעניין, ונראה לי שכדאי להתעכב בעיקר על שתי נקודות חשובות שאפשר ללמוד מפסק הדין הזה. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | תגובה אחת