למה ישראל מפלה בין מבקשי מקלט שחורים ולבנים

כחלק מהדיון על הכוונה השערורייתית לגרש אלפי מבקשי מקלט לעתיד מסוכן ולא ידוע, עלו בימים האחרונים כמה וכמה טענות על ההבדל בין היחס למבקשי מקלט אפריקאים (אלו שישראל מכנה "מסתננים") והיחס לאלפים שהגיעו ממזרח אירופה (בעיקר אוקראינה וגאורגיה) והגישו בקשות מקלט.

אי אפשר לחשוד בי בכוונה להגן על מדיניות ההגירה הגזענית של ישראל או ההתנהלות השערורייתית של רשות האוכלוסין (ובכלל מדיניות הגירה מחמירה ודרקונית), אבל האמירה ש"את האוקראינים לא מנסים לגרש" לא נכונה. לגמרי מנסים – וההבדלים במדיניות הגירוש קשורים להבדל מהותי בין מבקשי מקלט ממזרח אירופה (כקבוצה) ומבקשי מקלט מאפריקה. בעניין הזה כדאי לחדד הבדל בין שתי קבוצות –

האחת היא של מהגרים ששוהים בישראל תקופה ממושכת בלי אשרה (מכונים "תיירים ללא אשרה בתוקף", ורובם ממדינות ברית המועצות לשעבר). גם המספר שלהם, אגב, בירידה בשנים האחרונות. לפני כמה שנים היו כמאה אלף, היום כ-74 אלף. נכון שעל הקבוצה הזו לא מיישמים את הצעדים הדרקוניים שישראל מפנה למבקשי מקלט שחורים.

השנייה היא של כמה אלפים שנכנסו בשנתיים (בערך) האחרונות באשרת תייר, בעיקר אזרחי אוקראינה וגאורגיה, ורבים מהם הגישו בקשות מקלט – הרבה יותר מהבקשות של יוצאי אריתראיה וסודאן. לחלק גדול מהבקשות האלו אין בסיס, והעומס תוקע מערכת שגם ככה לא ממש תפקדה. לא מאשימה אותם, אבל זה המצב. מאף אחת מהקבוצות האלו לא שולחים אנשים לחולות, לא מגרשים אותם לאוגנדה, לא קוראים להם "מסתננים" (וגם לא "סרטן"). עד כאן נכון.

מה שלא נכון הוא שישראל לא מנסה לגרש את "מבקשי המקלט הלבנים" – היא בהחלט מנסה. בלי קשר לשאלה כמה המאמצים האלו מוצדקים וראויים, הם ישנם. יש מבצעים לחפש, לכלוא ולגרש את מי שנכנסו לאחרונה באשרת תייר ועובדים בלי אשרה. במקרים מסוימים כ"כ מנסים לגרש אותם שמפספסים חשדות לסחר בבני אדם. בנוהל הטיפול במבקשי מקלט הוכנס סעיף שנועד במיוחד לבחינה וגירוש מהיר של מבקשי מקלט מגאורגיה, וחל רק עליהם.

אם מקבלות את ההנחה שמותר ורצוי למנוע כניסה ושהייה לא מוסדרת של מהגרים, גם במחיר פגיעה אפשרית בזכויותיהם או תופעות של סחר בבני אדם, יש היגיון במדיניות כזו. לרשות האוכלוסין, שלא רוצה בישראל זרים לא יהודים בכלל, הגיוני לנסות לתפוס ולגרש כמה שיותר מהר נכנסים חדשים – לפני שהם יתחילו להשתקע כאן, להכיר בני זוג ובנות זוג ואולי להקים משפחה, ליצור או לדעת להסביר נסיבות שמצדיקות לתת להם להישאר כאן, ולפני שהם יספרו לאנשים נוספים שכדאי לבוא ויעזרו להם להגיע לישראל.
הסיבה שצעדים כאלו יוצרים סכנה לסחר בבני אדם היא שמעסיק שיודע שהעובד שלו בסכנת גירוש יכול לאיים עליו שאם לא יעבוד בתנאים שמציעים לו, ימצא את עצמו בכלא או על מטוס – ובהרבה מקרים, מעסיקים מנצלים את זה. את המחיר הזה מי שמקדמים אכיפה של מדיניות הגירה וגירוש זרים מוכנים לשלם.

מבקשי המקלט האירופאים  גם נכלאים לפני שיגורשו מישראל. הם לא נשלחים ל"חולות" או אוגנדה, לא גוזלים 20% מהשכר שלהם, ולא מחוקקים חוקים דרקוניים במיוחד בשבילם – בגלל שהמדינה לא צריכה את האמצעים האלו. בניגוד למבקשי המקלט מאריתריאה וסודאן, לרבים מהם לא נשקפת סכנה במדינת המוצא שלהם, ואפשר לגרש אותם מישראל יחסית מהר ובלי להפר את החוק הבין-לאומי.

הנקודה האחרונה, אגב, חשובה לטענה השקרית שמבקשי המקלט ממדינות אפריקה הם "מהגרי עבודה" – אם זה היה נכון, היו מטפלים בהם כמו בגאורגים. יש סיבה שישראל לא עושה את זה. הסיבה הזו היא הידיעה שמסוכן להם שם – כלומר, חשש מרדיפה במדינת המוצא. זה החשש שהופך רבים מהם לפליטים, גם אם בישראל הם לא הוכרו ככאלו. וזו הסיבה שמנסים למצוא דרכים עוקפות – ללחוץ עליהם לעזוב, למרר את חייהם, לגרש אותם למדינה שהם בכלל לא קשורים אליה – כי במדינה שלהם מסוכן.

 

וחוץ מזה, צריך לשנות את מדיניות ההגירה הגזענית של ישראל, להגן על פליטים ומבקשי מקלט, ולכבד את זכויות האדם של מהגרים בלי קשר לדרך בה נכנסו.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה הגירה, עבודה שחורה | תגובה אחת

בעבור חופן דולרים

לפי המידע שפורסם, ישראל תשלם לרואנדה 5000$ עבור כל מבקש מקלט שזו תסכים לקבל, ורואנדה מסכימה כי היא "צריכה ידיים עובדות" (בהנחה שזו הסיבה האמיתית, כמובן).

האם אפשר לתאר את ההסכם בין ישראל לרואנדה לגירוש מבקשי מקלט כסחר בבני אדם?

אפשר לענות לשאלה הזו בשלוש דרכים – נקרא להן האנושית, המשפטית והסוציולוגית.

האנושית – ראבאק, זו עסקה שבמסגרתה כסף מחליף ידיים ואנשים מועברים בכפייה מעבר לגבול. זה מה שבנאדם נורמלי חושב כשאומרים לו "סחר בבני אדם". נכון שיש עוד שיקולים, אבל אלו המרכיבים של סחר.

המשפטית – סחר בבני אדם מוגדר (במשפט הבין-לאומי ובמשפט הישראלי, בהתאמה) כהעברה של אדם, תוך שימוש באמצעים כמו כוח או כפייה, למטרת ניצול, או כעשיית עסקה באדם למטרת ניצול.

זה שמדובר  העברה או עסקה, זה ברור. זה לא הכיוון הרגיל של העסקה, בדרך כלל הכסף הולך לכיוון אחד והאנשים לכיוון השני, אבל זו עדיין עסקה, ועסקה לא חייבת להיות מכירה דווקא –החוק פתוח בכוונה לאפשרויות שונות.

האם זו עסקה למטרת ניצול? מבחינת ישראל, המטרה היא להיפטר ממבקשי המקלט. מה יקרה איתם אחרי שיחצו את הגבול לא מעניין אותה, מבחינתה שיעבדו או שינוצלו או שיחגגו או שימותו. מצד שני, החוק הישראלי לא מחייב שסחר בבני אדם יהיה במטרה לנצל – גם סחר שמעמיד אנשים בסכנה לניצול אסור. האם זה הסדר שמעמיד אנשים בסכנת עבודת כפייה?

החירות של מהגרים ביחס לתנאי העבודה שלהם ממילא מוגבלת, ואין סיבה להניח שהסדר מאוד מאוד לא שקוף, שאין עליו ביקורת נורמלית ושכל מה שאנחנו כן יודעות עליו הוא בעייתי, יהיה טוב מהרגיל. התוקף של אשרות השהייה שמקבלים מבקשי מקלט שגורשו לרואנדה, והתנאים שקבועים בהן, לא ידועים, והיבטים אחרים של ההסדר הזה לא ממש מעידים על דאגה לזכויות אדם והסכמה. והסיכוי לעבודת כפייה לא צריך להיות מעבר לספק סביר – מספיק שיש סכנה.

אבל שאלה מעניינת יותר היא האם לא נכון יותר להפוך את השאלה – למה לא להגדיר גירוש כפוי לרואנדה, שמוביל לעבודה במקום שאדם לא בחר מרצונו לעבוד בו (ושכפוף לתנאי אשרה שרק אלוהים יודעת מה הם, אבל אפשר להניח שהם מגבילים), כעבודת כפייה. הגירוש כפוי, העבודה שאינה פרי בחירה חופשית היא תוצאה הכרחית שלו. היא לא מרצון.

זו שאלה מורכבת, ואפשר להתווכח עם ההגדרה הזו, אבל לדעתי היא מצדיקה התייחסות רצינית.

הסוציולוגית – בשנים האחרונות יש הרבה מאוד כתיבה ביקורתית על כל השיח של סחר בבני אדם. אחת מהביקורות החזקות[1] היא שמדינות כמו ארצות הברית נאבקות בגורמים פרטיים שמואשמים בסחר בבני אדם, אבל בעצמן קובעות ומיישמות מדיניות שההשפעה שלה על הקרבנות מאוד לעבירות שבהן הן נלחמות. הן מגנות את העבדות, את הסוחרים שכובלים, כולאים ומעבירים מהגרים בכפייה מעבר לגבול, או מכריחים אותם לעבוד – אבל בעצמן כולאות מהגרים במתקני משמורת, מעבירות אותם בכפייה למדינות אחרות, ויוצרות הסדרים שכובלים אותם למעסיק במעין עבדות מודרנית, או כופות עליהם עבודה בתת-תנאים במתקני כליאה למהגרים.

מי שמקדם מדיניות כזו לא יכול לטעון שהוא נאבק בסחר כדי לשמור על החירות ועל צלם אנוש. הוא אולי נאבק בסחר כדי לשמור על ריבונות ועל גבולותיו ממהגרים לא רצויים,[2] ומוכן להגן על החירות וכבוד האדם כשזה מסתדר עם האג'נדה הכללית שלו.

ומנקודת המבט הזו, מעבר להגדרות משפטיות, קשה לקבל שהתשובה ל"האם עסקה באדם שמיועדת להכריח אותו לעבור למדינה אחרת שבה הוא יעבוד היא סחר בבני אדם?" היא "תלוי מי עושה את זה".

[1]  חוקרת בולטת בתחום הזה היא Julia O’connell Davidson (מאמר יחסית חדש שמציג את הביקורת שלה בנקודת הזו הוא The Right to Locomotion? Trafficking, Slavery and the State), אבל היא לא היחידה שמציעה את הביקורת הזו.
[2]  גם הביקורת על המאבק בסחר בבני אדם כחזית של "זכויות אדם" למדיניות שבעיקר מגבילה הגירה עולה הרבה בכתיבה של חוקרות בתחום. דוגמא בולטת יש במאמר מוכר של ג'יימס האת'ווי (שהמומחיות שלו היא דיני פליטים) בנושא. המאמר לא חף מבעיות (והוא גם ארוך…), אבל הנקודה הזו מוסברת היטב.
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | תגובה אחת

שתי הערות על כליאת קרבנות עינויים, בבריטניה ובישראל

בית המשפט הגבוה לצדק באנגליה הכריע היום בתיק שהמוקד שלו הוא כליאה של מהגרים קרבנות עינויים, והבעיות באימוץ הגדרות שרירותיות שמבחינות בין אנשים פגיעים בלי בסיס אמיתי.
שם, הסוגיה המרכזית הייתה הגדרה של עינויים שהחריגה עינויים על ידי גורמים לא ממשלתיים (מה שרלוונטי למשל לנשים שעברו אלימות מינית או אלימות במשפחה, או לגברים שחטפו מכות מהסביבה על רקע נטייה מינית).

בבית המשפט העליון בישראל תלוי תיק דומה,* של כליאת קרבנות עינויים במתקן "חולות". הנושא חשוב, מעניין, ונראה לי שכדאי להתעכב בעיקר על שתי נקודות חשובות שאפשר ללמוד מפסק הדין הזה. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | תגובה אחת

סמכות, ממלכתיות, והשתתפות שופט בית המשפט העליון בטקס יובל לכיבוש

מה הבעיה בהחלטה של נאור לבטל השתתפות שופט מביהמ"ש העליון בטקס יובל ל"שחרור" הגדה המערבית (ומה הבעיה בביקורת של התנועה לאיכות השלטון על ההחלטה שלה):

נתחיל מהמובן מאליו: ברור שהטקס פוליטי, ברור שהוא שנוי במחלוקת, ברור שיש לו אג'נדה ימנית מובהקת. לקרוא לו "ממלכתי" לא משנה את זה, והעמדה לפיה הטקס נייטרלי וההתנגדות לו פוליטית היא חלק משלילת האפשרות לביקורת על השלטון. הגעה לטקס לחגיגות הכיבוש פוליטית לא פחות מהיעדרות, מתוקשרת או לא. ברור גם שההחלטה של נאור פוליטית. היא פוליטית במובן המדיני והיא פוליטית במובן של חלוקת כוח והשפעה בין גורמים שונים. יש עמדות ששופטים מצופים לא להביע בפומבי, כחלק מהגדרת תפקידם ומהדיסטנס שהם אמורים להקרין (כן, יש לזה מונח יותר מכובד). גם נכון. אבל זה לא העניין כאן. את ההחלטה של נאור עדיף לראות כסוגיה של סמכות בית המשפט וההון הפוליטי שהוא מחזיק.

בית המשפט (בכלל, לא רק בישראל) לא אמור להתערב בשיקול הדעת של הממשלה בסוגיות מדיניות מסוימות, ולא אמור להחליט במקומה איך לנהל את המדינה. יש חריגים לכלל הזה (כמו פגיעה משמעותית בזכויות אדם), אבל זו המסגרת. זו ההצדקה המרכזית של בג"ץ לאפשר לממשלת ישראל לעשות פחות-או-יותר מה שהיא רוצה בגדה וברצועה. ההחלטה של נאור לא מערערת בשום צורה על המסגרת הזו.

מה שהיא כן עושה, זה לבזבז הון פוליטי על מהלך מיותר לחלוטין, במקום להשתמש בו למקרה שאשכרה יכול לסייע למישהו.

בהרבה מקרים בית המשפט לא מורה למדינה לשנות התנהלות בעייתית, כי יש גבול כמה פעמים אפשר לעלות על מסלול התנגשות עם הממשלה. אז מקבלים החלטות רעות ומתירים הפרות זכויות אדם במקרים מסוימים, כדי לחסוך את הכוח לקרבות אחרים.

ומה שנאור עשתה במקרה הזה זה לקחת את החסכון בחיכוכים שנצבר על הגב של משפחות שנקרעו, רכוש שנלקח, בתים שנהרסו, ושיבוש חיי יום יום של אלפי אנשים, ולשרוף אותו על מהלך הצהרתי שלא מקדם את זכויות האדם של אף אחד ולא משיג כלום חוץ מכותרת ומיתוג של בית המשפט כשמאלנים שמתערבים בהחלטות הממשלה בלי סמכות. לא בדיוק מה שחסר לנו בתקופה האחרונה.

כן, יכול להיות שהשתתפות השופט ניל הנדל בטקס הייתה מתקבלת כתמיכה של בית המשפט העליון בהמשך הכיבוש. כל האנשים שזה מפריע להם משוכנעים שזה המצב מלכתחילה. יש לנו כמה עשורים של הוכחות. מייצגת רק את עצמי כאן, אבל מצידי שישתתפו כל שופטי בג"ץ בחגיגות יובל לכיבוש, מצידי שיקראו לזה שחרור יהודה ושומרון שלנו לנצח, ושכל אחד משגיע לטקס יתן בחודש הקרוב החלטה אחת, קטנה, שמשפרת את החיים של תושב פלסטיני שמגיע אליו ושאחרת הוא לא היה מקבל. מה שיפה, ההחלטה הזו בכל מקרה לא תגיע לעיתונים ולא תגרור אפילו טוקבק נגד בית המשפט.

זו הבעיה המעניינת יותר. ואז מגיעה התנועה לאיכות השלטון ומזכירה לנו שלדיון על היחסים בין רשויות יש עוד היבט – איזון בין הרשויות והכבוד שהרשות השופטת רוכשת לממשלה. כלומר, התנועה לאיכות השלטון מנסחת את התוספת הזו כטקסט שטחי וחנפני (ואחד מהדברים הכי סחים שיצא לי לקרוא כבר זמן מה), אבל הנקודה עצמה מעניינת. הרשות השופטת לא סתם אמורה לרכוש כבוד לממשלה ולכבד את שיקול דעתה. הכבוד הזה מבוסס על הסמכויות והיכולות של הרשויות השונות, אבל לא פחות מכך – על הלגיטימציה שלהן. הממשלה שואבת לגיטימציה מהיותה גוף מייצג שנבחר על ידי האזרחים. בגלל זה בית המשפט אמור להיזהר מהתערבות, כי העם אמר את דברו. אבל כשהממשלה מציינת יובל להמשך שליטתה על מיליוני אנשים שלא בחרו בה ויש להם אפס השפעה עליה, קשה לטעון שיש לה לגיטימציה של הנשלטים למהלך הזה. אני לא מצפה מהתנועה לאיכות השלטון לזהות את הבעיה הזו (או להבנה של הקשרים פוליטיים בכלל), אבל מי שכן רוצה להשתתף ברצינות בדיון פוליטי לא יכול פשוט להתעלם ממנה.

פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, כיבוש נאור, פופוליזם | 3 תגובות

מה אומר פסק הדין בעניין הרחקת מבקשי מקלט למדינה שלישית

[אזהרה קצרה מראש – זה פסק דין ארוך ומורכב שנוגע בכמה נקודות חשובות. בגלל שמגיעות הרבה שאלות, נראה לי חשוב שיהיה לו הסבר ברור וקצר בעברית, על הנקודות המרכזיות. ההסבר הזה לא מקיף, ויש מצב שמשהו התפספס, תיקונים אפשריים בהמשך. את כל המסמכים אפשר למצוא כאן]

  1. על מה מדובר?

עיקרי המתווה שנדון בבית המשפט:

ישראל חתמה על הסכמים סודיים עם "מדינות שלישיות" (שבאופן רשמי לא מגלים מי הם, אבל ידוע לכולם שאלו רואנדה ואוגנדה) – המדינות האלו יסכימו שישראל תשלח אליהן מבקשי מקלט, שיקבלו בהן איזושהי מידת "הגנה" וזכויות שלא ממש ברור מהן, אבל מבקשי המקלט חייבים להסכים לצאת אליהן. הסידור הזה היה אמור לחול בינתיים רק על מי ששוהים במתקן "חולות", ושלא הגישו בקשת מקלט, או שבקשת המקלט שלהם נדחתה.

יש קריטריונים מוסכמים כדי שהמדינה השלישית תיחשב בטוחה – אין בה מלחמה או מהומות כלליות; אין חוות דעת של נציבות האו"ם לפליטים שאסור להרחיק אליה אנשים; אין בה סכנה על רקע עילות מוכרות באמנת הפליטים (כמו דת, גזע, עמדה פוליטית); אפשר לקבל בה מעמד פליט או הגנה זמנית, או לפחות אי-החזרה; יש בה איסור על עינויים; היא תאפשר למבקשי מקלט לחיות בכבוד – ולפחות, שיהיה להם אופק שהייה ואפשרות להתפרנס. אפשר להתווכח האם ישראל עצמה נחשבת בטוחה לפי הקריטריונים האלו, אבל זו שאלה נפרדת. אפשר גם להתווכח על ההגנה האמיתית במדינה השלישית.

הפרשנות שישראל הציעה היא שמי שלא מסכים להרחקה נחשב כמי שלא משתף פעולה, ולכן אפשר לכלוא אותו ללא הגבלת זמן, עד שיסכים. זה מה שעומד על הפרק.

בלי קשר למתווה הזה, חוק הכניסה לישראל מאפשר להחזיק אנשים במשמורת (כלומר, לכלוא אותם) לתקופה של עד 60 יום כדי לבדוק אפשרויות להרחיק אותם מהמדינה, ומאפשר להחזיק אנשים במשמורת בין היתר אם הם לא משתפים פעולה עם הרחקה שלהם. הכליאה הזו נועדה לאפשר הרחקה – היא לא עונש; היא לא אמצעי כפייה. היא כלי להרחיק את מי שמותר להרחיק.

  1. מה בית המשפט פסל

בית המשפט הזכיר למדינה את המושג הבסיסי של הסכמה (שיש אנשים שעדיין מתקשים איתו), וקבע שאי אפשר לכפות על אנשים להסכים. אי אפשר לומר שאנשים מורחקים רק בהסכמה, אבל להחזיק אותם בכלא עד שיסכימו. אם מחייבים אדם להסכים, זו לא בחירה אוטונומית – זו כפייה. מי שזה מזכיר לה דיונים אחרים, על אחריותה.

בית המשפט הבהיר אי אפשר לראות בסירוב של אדם לעזוב למדינה שלישית "חוסר שיתוף פעולה" שמצדיק, לפי חוק הכניסה לישראל, המשך החזקה במשמורת.

אלו קביעות משמעותיות, ובמובן הזה, פסק הדין טוב, אבל קובע מה שאמור היה להיות בסיסי – "הסכמה" שהושגה בכפייה ובכליאה היא לא הסכמה. ובית המשפט אומר:

" "הסכמה" המושגת בנסיבות אלה ובשל חשש מפני הכנסה למשמורת אינה הסכמה אמיתית ולא ניתן להרחיק על בסיסהּ למדינה השלישית. […] הפרשנות שלפיה אי-הסכמה להרחקה מהווה העדר שיתוף-פעולה עם הרחקה אינה יכולה לדור בנסיבות ענייננו בכפיפה אחת עם הצורך בהסכמה אמיתית, חופשית, רצונית ואוטונומית."

  1. מה בית המשפט לא פסל

בית המשפט רואה קושי בהרחקת אדם למדינה שאין לו קשר אליה, ואומר שלפעמים יכולה להיות פגיעה משמעותית בגלל היעדר זיקה למדינה, ואז ימנעו הרחקה. אבל הוא כן קבע שמותר להרחיק מבקשי מקלט למדינה שלישית (שהיא לא המדינה שלהם), ומותר להרחיק גם למדינה המסוימת שאיתה יש לישראל הסכם. בית המשפט לא השתכנע שמהדינה הזו לא בטוחה.

בית המשפט גם קבע שתאורטית מותר להרחיק למדינה שלישית גם ללא הסכמה – זה לא המתווה שיש כרגע, יכול להיות שהמדינה תנסה לחתום על הסכמים כאלו בעתיד.

  1. מלבד הכפייה, מה הבעיה עם ההסכם הזה?

קודם כל, ההסכם סודי. רק ישראל והמדינה האחרת יודעות מה כתוב בו, זו בעיה, וזה מאוד מאוד חריג. בית המשפט מסכים שיש קושי בהסכם חשאי, ומציין שמבין כל ההסכמים הדומים בעולם, רק ההסכם של ישראל עם "המדינה השלישית" הוא חשאי.

בית המשפט לא פוסל את ההסכם בגלל הסודיות, אבל כן קובע שיש עם זה קושי, ושיהיו נקודות בהן המדינה תצטרך להתאמץ יותר להוכיח את הטענות שלה, בגלל שההסכם חשאי. בית המשפט גם אומר שאם בית המשפט ישתכנע שלא נתנו למורחקים מידע מספיק, ועולה חשש לפגיעה בזכויותיהם, לא יהיה אפשר להרחיק אותם לפי ההסכם החשאי.

דבר נוסף – מעשית, לפי פסק הדין, יש נטל משמעותי על המורחק אם הוא רוצה לטעון שהרחקה למדינה השלישית מסכנת אותו. באופן רשמי, בית המשפט אומר שהרף הראייתי שמבקש המקלט יצטרך לעמוד בו הוא נמוך, אבל מקריאת פסק הדין, אני לא בטוחה שזה המקרה – המקרים בהם בית המשפט אומר שהמערערים לא הוכיחו טענות על סכנות מציבים רף שמאוד קשה לעמוד בו.

  1. ומה הבעיות עם המדינה עצמה?

כאן, בית המשפט קבע שהמדינות האלו בסדר, וגם הפיקוח עליהן, למרות ההסדר הסודי, ולמרות הקשיים שהמערערים העלו. הקשיים האלו כוללים בין היתר תיעוד של מקרים בהם אחרי שאנשים נחתו לקחו להם את המסמכים; איימו עליהם; אמרו להם שלא יקבלו את הזכויות שישראל הבטיחה שיהיו להם, שלא יוכלו לעבוד ואין להם מה לחפש שם. המערערים הציגו סיפורים שמראים שלמעשה אמרו לאנשים שהם יכולים להישאר במדינה השלישית בלי מעמד, או שיבריחו אותם למדינה אחרת. עם רבים מאוד שעזבו, רשויות המדינה כלל לא הצליחו קשר, למרות שניסו, ואיש לא יודע מה עלה בגורלם.

  1. מה עכשיו?

זו השאלה הגדולה. במקרים אחרים, כשבית המשפט פסל ניסיונות חריגים וקיצוניים של המדינה להתעלל במבקשי מקלט ולמרר את חייהם, היא מצאה דרכים אחרות. זה מה שקרה עם חוק ההסתננות (שוב. ושוב. ושוב), עם הגירוש, ועם חוק הפיקדון. באופטימיות (מופרזת) אפשר רק לקוות שאולי הפעם, במקום לחשוב על התעללות מסוג חדש וניסיון אחר לגרש מבקשי מקלט, ישראל תנסה ברצינות להתמודד עם התופעה הזו כמו מדינה נורמלית, וכמו המדינה שדחפה ויזמה אמנה בין-לאומית להגנה על פליטים. נחכה ונראה.

 

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | 4 תגובות

עניין של טכניקה: מכבש הלחצים של חוק הפיקדון

המדינה לבג"ץ: כמובן שאנחנו לא מנסים לשבור את רוחם של מבקשי מקלט בסנקציות כלכליות כדי שיברחו מכאן, אבל תראו, זה עובד.

השבוע הוגשה תגובה של המדינה לעתירה נגד "חוק הפיקדון". העתירה עוסקת בעיקר בקיצוץ 20% ממשכורתם של מבקשי מקלט, והפקדת הסכום בקרן בבנק. שם הכסף יישאר, בלי שיוכלו לגעת בו, עד שהם יעזבו את ישראל, אם יעזבו. מהסכום שיצטבר אפשר יהיה להוריד קנסות גבוהים מאוד אם לא יעזבו מיד כשתתקבל החלטה שמחייבת אותם לעזוב. המטרה של המהלך האכזרי הזה היא לעודד אנשים לעזוב את ישראל, למרות שהמדינה עצמה מסכימה שאסור לגרש אותם לארצם, ושלא בטוח מתי יוכלו לחזור. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עוני | 2 תגובות

סוחרי הספק של הממשלה

יש סרט תיעודי מצוין בשם "סוחרי הספק" (Merchants of Doubt, מבוסס על ספר באותו שם). הסיפור שלו הוא האנשים שמנסים להראות ש"אין קונצנזוס מדעי" בסוגיות כמו התחממות גלובלית והאם סיגריות גורמות לסרטן. הוא מציג בין היתר קבוצות של "אזרחים מודאגים" לכאורה שבעצם עומדים מאחוריהם תאגידי ענק שחוששים לרווחים שלהם, או חוקרים שבשביל כסף או אידאולוגיה או שילוב של שניהם מציגים עמדות…נקרא לזה "חריגות".

לפני כמה ימים התפרסם שרשות האוכלוסין הזמינה חוות דעת על המצב באריתריאה מעמותת "איתן-המרכז למדיניות הגירה ישראלית", ארגון שמטרה די מרכזית שלו היא שלא יהיו כאן מבקשי מקלט מאריתריאה. על חוות דעת מעמותת איתן אפשר לסמוך בערך כמו שאפשר לסמוך על חוות דעת בעמודי פייסבוק של מתנגדי חיסונים, ומסיבות דומות. יש אנשים שקודם יורים את החץ ואז מציירים את המטרה, וכל העובדות, הנתונים והמחקרים שבעולם לא ישכנעו אותם לרדת ממנה. ובשני המקרים, לקחת יותר מדי ברצינות את האנשים האלו עלול להוביל לסכנת חיים.    להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, מי ישמור על השומרים, פופוליזם | 2 תגובות