פשוט אומרים לא

ההחלטה של רשות האוכלוסין וההגירה לגרש מישראל אשה שהגיעה לפני עשרים שנה כקרבן לסחר בנשים, ושהיא אם לילד ישראלי בן 12, מרגיזה, ומתסכלת, ומקוממת. והיא החלטה כל-כך מרגיזה, בין היתר, כי היא לא משתלבת אפילו בסיפורים הרגילים של רשות האוכלוסין לסיבות בגללן היא דוחה בקשות ומגרשת אנשים.

מספרים לנו שדוחים בקשות של אנשים שעברו דברים נוראיים כי כולם שקרנים ומגזימים ומספרים סיפורים. אבל כאן אין שקרים ואין הגזמות ואין ויכוח שסחר לזנות בישראל של ראשית שנות ה-2000 היה תופעה מחרידה ועתירת פגיעות וטראומה.

מספרים לנו שאין ברירה, חייבים לקבל החלטות קשות (קשות למי שכפוף להן, לא למי שמקבל אותן), כי אין ברירה, פשוט יש יותר מדי מהם ואי אפשר לקבל את כולם. אבל יש מעט מאוד נשים שנסחרו לישראל לפני עשרים שנה, נשארו כאן, ויש להן כאן משפחה.

מספרים לנו שאין מה לעשות, אם נתחיל לקבל בקשות זה יעודד אחרים להגיע, ומה נעשה אז. אבל כאן אין את מי לעודד.

נשארנו עם החלטה אכזרית ולא אנושית (ולא "הומניטרית"), שאין לה "שיקולי מדיניות", ואין לה "שיקולי רוחב", ואין בה איזונים כי אין מה לאזן, ואין לה את מי להרתיע, ואין לה את מי להעניש, וכל מה שיש בה זה מנגנון קר ומנותק, שלא משנה אילו נתונים מכניסים בצד אחד שלו, התשובה שמתקבלת בצד השני היא תמיד "לא".
זה בלתי נסבל במקרה הפרטי. אבל זו תמונה של המערכת, וזו תמונה שמחייבת אותנו לשאול האם אנחנו משוכנעות מהנימוקים האלו גם במקרים אחרים, או רואות שגם שם ההחלטה היא קודם כל "לא", וההסבר יבוא אחר-כך.

פורסם בקטגוריה הגירה | כתיבת תגובה

מתי להסתפר? מספרים, עקרונות, ופסק הדין בעניין חוק הפיקדון

חוק הפיקדון מקצץ 20% ממשכורתם של מבקשי מקלט, סכום שיופקד בקרן מיוחדת ואותו יוכלו לקבל רק כשיעזבו את ישראל. רבים ממבקשי המקלט מרוויחים שכר מינימום, או פחות, או לא הרבה יותר, וכמבקשי מקלט הם לא זכאים לתמיכה של המדינה שאזרחי ישראל מקבלים – כמו ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ורוב שירותי הרווחה. העותרים לבג"ץ נגד החוק טענו שיש שלוש בעיות מרכזיות בהסדר הזה – הוא פוגע בזכות לקניין; או שולל קיום מינימלי בכבוד; והוא פוגע בשוויון.

פסק הדין המרכזי שמייצג את עמדת הרוב הוא של הנשיאה חיות. מלבדו יש עמדת מיעוט (של השופט סולברג) וכמה ניתוחים נפרדים של השופטים האחרים, שבגדול מסכימים עם פסק הדין המרכזי. פסק הדין הזה מתמקד בפגיעה בזכות לקניין, וקובע שבנסיבות שבלב העתירה, הפגיעה הזו לא מידתית ולכן פסולה – צריך להפסיק לקחת את הפיקדון, ולהחזיר את הסכום שכבר נלקח. זה פסק דין חשוב, שאפשר ללמוד ממנו על מדיניות הגירה ו(היעדר) הטיפול בבקשות מקלט, על היחס בין הזכות לקניין לזכות לקיום בכבוד, על כפייה כלכלית ועל אמירת אמת. הרשומה הזו לא עוסקת באף אחת מהנקודות האלו. במקומן, היא מתמקדת בשאלה שנדונה גם היא בפסק הדין: מתי ללכת להסתפר? התשובה לשאלה הזו משפיעה על ביקורת שיפוטית על הממשלה והכנסת, והיא חשובה יותר ממה שנדמה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עוני | 2 תגובות

קיבוץ נדבות ברחבת הכותל – שלוש הערות

בית המשפט העליון דחה אתמול[*] את הערעור של מקבצי נדבות שהורשעו בקיבוץ נדבות ברחבת הכותל, וקבע שהתקנות שהופכות את קיבוץ הנדבות ברחבה לעבירה פלילית תקפות ואין מקום לבטל אותן.

שלוש הערות קטנות בשוליים:

  1. קבצנות, כבוד וגאווה

חלק מהדיון בפסק הדין, במותר ובאסור במרחב הציבורי בכלל ובמרחב שנתפס כקדוש בפרט, מזכיר את הדיונים במצעד הגאווה בירושלים. זה לא אחד לאחד, אבל זה גם לא לגמרי מקרי. שני הדיונים עוסקים בהתנגשות של זכויות ורצונות מול תפיסה של מרחב "קדוש" והכללים ביחס למרחב כזה, וביחס למה שפוגע בקדושה שלו. הדיון גם מגדיר מרחבים ציבוריים מיוחדים, שהכללים שלהם שונים, בגלל האופי המיוחד והתפקיד המיוחד שלהם. הנה, למשל, קטע מפס' 84 לפסק הדין, שערכתי קצת – "אם כן, האיסור [..] שבפנינו הוא תחום. הוא אינו חל בכל מקום, ואף לא בכל מקום שנמצא בקרבה גאוגרפית למקום קדוש. הוא חל אך ורק ברחבת המקום הקדוש […] כאשר בכל תחום הסמוך לו, היא מותרת. מבחינה זו הפגיעה היא אפוא מידתית". לא נשמע כמו משהו מדיון על המסלול של מצעד הגאווה בירושלים?
מעניין שביהמ"ש בוחר כדוגמאות למקומות ציבוריים "מיוחדים", לצד הכותל, בתי קברות ומשרדי ממשלה, מה שמטשטש את האבחנה בין "קדוש" ו"ממלכתי" – או, גרוע יותר, מדמיין הילה של קדושה סביב מוסדות המדינה.

  1. הפללה, מטרד וחופש העיסוק.

נקודה יותר מעניינת שעולה בפסק הדין היא הסדרה והפללה של פעולה הישרדותית שנמצאת "בשוליים האפורים של חופש העיסוק" (פס' 64). ביהמ"ש מתלבט בשאלה האם אפשר להסדיר עיסוק כזה, והאם אפשר להפליל קבצנות שאינה "ברשות". הוא גם מזכיר, בקצרה, הפללה של "שוטטות" של אוכלוסיות עניות החיות בשוליים, ושל הפללה של סוגים מסוימים של קבצנות, בפרט כאלו שנתפסים כמטרידים.
על המגבלות של הפללה והסדרה משפטית כותבת השופטת (פס' 98) "הטיפול בקושי שמעוררת פעילות הקבצנים ברחבת הכותל המערבי אינו יכול להיות משפטי בלבד. פעילות זו היא – גם, אם לא רק – תולדה של מצוקה וקשיי תפקוד של האנשים המעורבים בכך. אכיפה והרתעה הן כמובן חלק חשוב מן הטיפול, אך בדרך כלל, כאשר מדובר בסוגיות כה רגישות, אינן חזות הכול. שיתוף פעולה של גורמי האכיפה עם גורמי הטיפול והרווחה עשוי להניב תוצאות טובות יותר".
וכאן כבר מתבקשת ההשוואה לרגולציה והפללה של תעשיית המין, ושל היחס לחשפנות ולזנות, בפרט אחרי הסגירה של מועדוני חשפנות בת"א לאחרונה, והצטברות הראיות על היעדר משאבים מספיקים לרווחה ושיקום לצד ההפללה של צריכת זנות לאחר שחוק איסור צריכת זנות עבר בשנה שעברה. גם הרעיון שאכיפה נדרשת בפרט איפה שהעיסוק האפור הופך ל"מטרד" מוכרת מהיחס לזנות.

בהקשר הזה, גם השורה התחתונה מעניינת – כי ביהמ"ש אמנם מדגיש ששיתוף פעולה עם הרווחה עשוי להוביל לתוצאות טובות יותר, אבל לא מונע את ההפללה או מתערב בענישה. ביהמ"ש מכיר בכך שיש לו סמכות להתערב בעונש של העותרים – ובוחר שלא להפעיל אותה.

  1. חופש ביטוי

הטענה שמתמנקדת בקבצנות כחופש ביטוי עולה מבקשת ההצטרפות של האגודה לזכויות האזרח (שכוללת גם טיעונים אחרים, חשובים לא פחות – הבעיה במסגור היא בפסק הדין, לא בטענות האגודה).
דיון ב״חופש ביטוי״ בהקשר הזה, בטח כחלק מהסט של ״חופש ביטוי וחופש עיסוק״ זה מהלך שאפשר להבין אותו. ביהמ״ש העליון בישראל מתעניין הרבה יותר בזכויות אזרחיות-פוליטיות מאשר בזכויות חברתיות, ו״חופש ביטוי״ זו זכות הרבה יותר סקסית מקיום בכבוד, ושביהמ״ש העליון לוקח אותה הרבה יותר ברצינות מקיום בכבוד.
אבל בדיוק מהסיבות האלו, זה כיוון נוראי בעיני, שהמשמעות שלו בין היתר היא שזכויות חברתיות צריכות מסגור אזרחי-פוליטי כדי לקבל יחס רציני, ואם זה מצליח, זה מחזק את הנטייה להתייחס ברצינות רק לזכויות או ״חירויות״ שתואמות את המסגרת האזרחית-פוליטית. והמסגרת הזו היא בין היתר מה שמאפשר לזרוק איזה מס שפתיים על רווחה והצורך בפתרונות מערכתיים, אבל בשורה התחתונה לא לעשות כלום כי הפגיעה ב״חופש העיסוק״ מידתית. המסגרת של זכויות אזרחיות-פוליטיות, בטח בגישה נאו-ליברלית שאם יש אוטונומיה ואי התערבות אז הכל בסדר, לא מאפשרת הרבה יותר מזה.

[*] ברוב של 2/3; פס"ד המרכזי של ברק-ארז, כל ההפניות לפסקאות משם

 

פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה, עוני | כתיבת תגובה

מאבק בסחר בבני אדם – הדירוג והמציאות

מחלקת המדינה של ארה"ב פרסמה היום את הדו"ח השנתי שלה שמדרג את המאמצים של מדינות העולם להיאבק בסחר בבני אדם. ישראל שוב מדורגת בדירוג הראשון. זה הדירוג של ישראל מאז 2012, ולמרבה הצער הוא לא מעיד יותר מדי על מה שקורה בשטח.

למאבק בסחר בישראל יש כמה הישגים מרשימים – מערך ייחודי לגיוס מהגרי עבודה באופן שמצמצם דמי תיווך וחוב; שירותי שיקום לקרבנות שהם דוגמא ומודל שמדינות אחרות יכולות ללמוד ממנו; וכמה נשות מקצוע מדהימות בממשלה (בעיקר במשרד המשפטים) ובחברה האזרחית.

וכאן מגיע ה"כן, אבל". שניים:

"אבל" אחד – רבים מההישגים המשמעותיים של ישראל במאבק בסחר הם תוצאה של לחץ של ארגוני חברה אזרחית (ולפעמים בית המשפט העליון), ורבים מההישגים המוזכרים בדו"ח נובעים מהעבודה של הארגונים האלו. טוב שהממשלה לפעמים מקשיבה ומיישמת, אבל לא כל הקרדיט מגיע לה.

ה"אבל" השני – לצד ההישגים האלו, יש כמה כשלונות גדולים, וכמה הישגים של שנים קודמות שנשחקו, פורקו או שהפסיקו את העבודה עליהם באמצע. חלק מהכשלונות הם בעיות מערכתיות, חלק בעיות אידאולוגיות, וחלק בעיות שנובעות מזה שהחלקים בממשלה שלא מבינים בסחר בבני אדם לא מקשיבים לחלקים בממשלה שכן מבינים בנושא.

TIP2019

כשלון עצום אחד הוא בזיהוי קרבנות. רשויות המדינה לא מזהות קרבנות עבדות ועבודת כפייה. לא המשטרה, לא פקחי עבודה, לא פקחי רשות האוכלוסין וההגירה. מי שמזהה קרבנות סחר ועבדות הם ארגוני חברה אזרחית כמו א.ס.ף, המוקד לפליטים ומהגרים, וקו לעובד, שמזהה את רוב קרבנות העבדות בישראל. הדו"ח החדש מזכיר שהמדינה זיהתה ב-2018 קרבנות עבדות לראשונה מזה 8 שנים – הוא רק שוכח שהמדינה לא באמת "זיהתה" אף אחד מהקרבנות האלו – קו לעובד זיהה אותם והפנה אותם למשטרה. אגב קו לעובד, המדינה שללה לאחרונה את התקנים של מתנדבי שירות לאומי בארגון, אז כנראה שבשנה הבאה יהיה להם קשה יותר לזהות קרבנות עבדות.

כשלון שני הוא באכיפה פלילית. ב-2006 עבר החוק שאסר על החזקה בתנאי עבדות, ומאז היו רק שלוש הרשעות בתיקי עבדות. הרשעות בעבודת כפייה לא היו. פעם הייתה במשטרה יחידה שחקרה עבדות ועבודת כפייה של מהגרי עבודה, אבל ב-2011 סגרו אותה ושום יחידה אחרת לא הוקמה במקומה. הנה דוגמא אחת קשה לחוסר היכולת של משרדי ממשלה להקשיב למומחים שהממשלה עצמה מינתה.
יש שני סוגים של נאשמים בתיקי עבדות בישראל – מנהיגי כתות, וערבים. יהודים "נורמטיביים", חקלאים או קבלני בניין או משפחות יהודיות עם מטפלת, לא מואשמים ולא מורשעים. ולא כי אין מקרים כאלו.

בישראל יש עשרות אלפי (באמת, עשרות אלפים) עובדים שכבולים למעסיק שלהם במה שבית המשפט העליון כינה כבר ב-2006 "מעין עבדות בגרסה מודרנית". אלפי עובדי בניין שלא יכולים לעזוב את החברה שלהם, שחלקם העידו על איומים ואלימות ופציעות שלא טופלו. אלפי עובדות סיעוד, שחלקן נשארות סגורות בבית בתנאים גרועים וחלקן נשארות בבית שבו הן עוברות תקיפות מיניות, כי אי אפשר לעזוב. עשרות אלפי עובדים פלסטינים לא יכולים להחליף מעסיק. מבין העובדים הפלסטינים יש קבוצה גדולה שהמעסיק חייב (לפי נוהל) להשאיר מישהו שיפקח עליהם בלילות ולהחזיק את התעודות המזהות שלהם. עיכוב דרכון זו עבירה פלילית שהעונש עליה הוא 3 שנות מאסר וזה סימן קלאסי לעבדות ועבודת כפייה. וזו גם דרישה חוקית שמשפיעה על כ-16 אלף עובדים בישראל – שלאף אחד מהם אין מניעה ביטחונית לעבוד בישראל.

יש ברשויות המדינה מי שנאבקות בסחר בבני אדם ומסייעות לקרבנות. והן עושות עבודה מצוינת. אבל הציון למאבק בסחר הוא לא לעובדות שעושות עבודה מצוינת אלא לממשלת ישראל. וממשלת ישראל לא עושה מספיק. ההישג הגדול במאבק בסחר לא יהיה להמשיך לקבל דירוג גבוה, אלא להרוויח באמת את הדירוג הזה. אולי שנה הבאה.

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה

דברים שעושים כנס פמיניסטי – מחשבות בעקבות Beyond Discourse

ב-4-5 לאפריל התשתתפתי בכנס בארה"ב שעסק בגישות ביקורתיות ואמפיריות לסחר בבני אדם. כתבתי עליו קצת כאן.

מי מדברות, ועל מה? כמעט כל המשתתפות היו נשים, מה שלא מפתיע – נשים הן אחוז גדול מהחוקרות בתחומים של סחר ועבודת מין. מבין המשתתפות, היו הרבה מאוד נשים לא לבנות שהציגו מגוון של נרטיבים, חוויות, הקשרים שונים והצטלבות של פגיעה והדרה. אין לי ספק שהייתה לזה השפעה על הכנס כחוויה פמיניסטית, אבל זה לא הגורם היחיד.

איך מגיבות? בשונה מהאווירה באירועים אקדמיים מסוימים, לא נתקלתי כאן בכלל בעקיצות או ביטול של דוברות – גם במקרים בהם ברור שיש מחלוקות. שאלות, הערות ותיקונים עלו בצורה בונה, ובד"כ כניסיון לבנות על מה שנאמר קודם, לא כסתירה אלא כניסיון כן לקדם את השיח ולאתגר את עצמנו.

את מי פוגשות? יש כלמיני אפשרויות לדינמיקה בכנס שמשתתפות בו יחד תלמידות מחקר ופרופסוריות בעלות שם. מה שראיתי בכנס היה הרבה מאוד כבוד ותקשורת – דוברות מוכרות ומוערכות ניהלו שיחות ארוכות ולא פורמליות עם תלמידות מחקר שהן לא מכירות, הביעו סקרנות ועניין במחשבות ובעבודה שלהן ("שלהן" כלומר, גם שלי), והצביעו על כיווני מחשבה אפשריים.

מה מחוץ לפאנלים? מבחינת מבנה היום עצמו – היו הפסקות ארוכות יחסית שאפשרו שיחות מסדרון טובות, שזה טוב. מה שהפך את זה לאפילו יותר טוב – מלבד האולמות לפאנלים עצמם, היה לכנס אולם נוסף, עם שולחנות עגולים גדולים, וחלקים שונים של היום התנהלו בחדר הזה – ארוחות, הפסקות, פתיחה, סיכום. המבנה של השולחנות העגולים איפשר שיחות לא פורמליות – עם אותן נשים לאורך כל היום, או בהרכבים משתנים. זה נשמע קטן, אבל זה היה כלי מצוין לעודד שיחות ותקשורת. מארגנות הכנס והמרצות הבכירות יותר גם דאגו להתפזר ולהתערבב (זתומרת, לא היה שולחן רק של פרופסוריות ליד השולחן של תלמידות מחקר).

הכנה מראש ושיתוף: בכל הפאנלים שראיתי מנחות הפאנל הגיעו אחרי שעשו שיעורי בית – קראו את כל המאמרים/ תקצירים, חשבו על תגובות והערות לטקסטים נפרדים, ועל השאלות המשותפות שהם מעלים ואיך הם מתכתבים אחד עם השני. למה אני מתייחסת לזה כסוגיה פמיניסטית – גם, כי זה מעיד על יחס רציני לדוברות ולחומרים או הטענות שהן מביאות לדיון; גם כי זה מקדם שיח ודיאלוג ועבודה משותפת. וגם, כמו שעלה בכמה דיונים, כי נשים בד"כ פחות מתלהבות לשתף את העבודה שלהן ולהפיץ אותה – ויחס רציני מחזק את התחושה שלדברים שאת אומרת יש חשיבות, יש משמעות לקול שלך.

כל הדברים האלו דורשים מחשבה. כמעט אף אחד מהם לא דורש תקציב נוסף. חלקם דורשים לוגיסטיקה, אבל היא ברובה לוגיסטיקה שאפשר לחלק. בכנס שהמארגנות והמשתתפות בו פמיניסטיות (בגישתן גם אם לא בהכרח בתחום המחקר שלהן), אני מאמינה שיהיו מי שישמחו לסייע בארגון הדברים האלו, גם כשהן לא יכולות להתחייב למשימות כבדות יותר.

פורסם בקטגוריה אל תקרא לי מותק, אקדמיה, האישי הוא הפוליטי | תגובה אחת

מחשבות בעקבות כנס “Beyond Discourse – Critical and Empirical Approaches to Human Trafficking”

ב-4-5 לאפריל השתתפתי בכנס  בארה"ב שעסק בגישות ביקורתיות ואמפיריות לסחר בבני אדם. התכניה שלו זמינה כאן, ובשבועות הקרובים המארגנות יבחנו אפשרויות שונות לשיתוף והנגשה של החומרים (אני עוד לא יודעת אם רק בין המשתתפות או לציבור).

זו הייתה חוויה ייחודית מהרבה בחינות, בין היתר כדוגמא מעוררת השראה לאיך נראה כנס פמיניסטי. למי שעוסקות בסחר מזווית ביקורתית, הנקודות למטה לא יחדשו הרבה, אבל היו כמה אמירות מעניינות ודיונים חשובים.
[למי שלא עוסקות בסחר בבני אדם, עבודת מין או עבודת כפייה, אני לא בטוחה כמה הרשומה הזו תהיה נוחה לקריאה – בד"כ אני משתדלת להכניס רקע והסברים, אבל כאן זה פשוט יהיה כ"כ ארוך ומסורבל שאין טעם]

מקום ליד השולחן

נושא משמעותי מאוד, בעיקר בשיחה על עבודת מין אבל לא רק, היה ההדרה של עובדות מין מדיוני מדיניות על סחר לזנות/ עבודת מין – למרות שהעמדות שלהן הן אלו שצריכות לעמוד בלב הדיון. ניסוח קולע של הנקודה הזו הציעה Kate D’adamo – “If you’re not at the table, you’re on the menu'. אחד מהדברים המרתקים בכנס הזה – השתתפו בו עובדות מין וקרבנות סחר לשעבר (לאו דווקא בתעשיית המין), שיש להן תארים מתקדמים והן חלק מהשיח האקדמי. אני לא חושבת שהרקע האקדמי הוא מה שהופך את העמדה שלהן לראויה לתשומת לב, אבל זה מאפשר סוגים אחרים של דיונים.

גם הן וגם אחרות הצביעו בצורה מאוד חדה על האופן בו השיח הדומיננטי על סחר מדיר את הקולות של עובדות מין, ומתעדף יעדים שרחוקים מראש סדר העדיפויות של עובדות מין.
ברמה המעשית, ההדרה הזו משפיעה על עיצוב תכניות עם השפעה משמעותית. Corey Shdaimah הצביעה על מסגרות שיקום שהוקמו בארה"ב בלי שום תשתית עובדתית ושום מידע על האוכלוסיה שאמורה להיזדקק להן (למשל, האם הן סיסג'נדריות או טרנסג'נדריות), ולכן יש פער משמעותי בין מה שהמסגרות מתיימרות להציע ומה שיש בשטח.
הדרת הקולות של עובדות מין גם מקשה מאוד על קבלת סיוע למי שלא מוכנה או יכולה להתאים לתבניות של "קרבנות אמיתיות" שגופים ממוסדים ולעתים ארגוני חברה אזרחית מצפים להם. כך, ביחס למי שלא רואה בעצמה קרבן סחר או קרבן בכלל; ביחס למי שהצרכים שלה שונים מאלו שהמסגרות הקיימות מצפות להם, ובמי ששואלת יותר מדי שאלות או דוחה את הנראטיב של המסגרות הקיימות על סחר, זנות או עבודת מין.
הנקודה הזו התחברה לנקודה משמעותית שעלתה לאורך הכנס גם ביחס לעובדות מין וגם ביחס לסחר למטרות עבודה, של קרבנות ראויים לסיוע ואלו שלא – deserving and undeserving victims.

באמירה קשה וקולעת, Claudia Cojocaru הצביעה על הפיכת החוויה של קרבנות והקרבנות עצמן לסחורה (commodification)– הסיפור שלהן מנוצל, על ידי רשויות וארגוני סיוע, לקידום מטרות שגובשו בלי קשר אליהן, ולצבירה של משאבים (חומריים ופוליטיים).

על מה עוד חוקרות סחר ביקורתיות מדברות – כמה מהתמות הבולטות בכנס:

שפה ומונחים:  הדיון על הבעייתיות בטרמינולוגיה של סחר (בגרסת פרוטוקול האו"ם והחוק האמריקאי, אבל לא רק), ובמה יכול או צריך להחליף אותה היה – כצפוי – מרכזי לאורך כל הכנס. Kamala Kempadoo הציעה להיעזר בטרמינולוגיה מהתחומים של עבודה, אלימות או פגיעה מינית, שמתארת מה שהקרבנות עברו, וויתור על התווית של "קרבן סחר". בשבילי ההצעה הזו חשובה בין היתר כי היא מתחברת למהלך שאני הצגתי, שבליבו הניסיון לפרק הגדרות משפטיות מיושנות ולא מדויקות למרכיבים היסודיים שלהם וליחס בין המרכיבים האלו.

כיוון אחר, קשור לוויתור על תווית ה"סחר" הוא מעבר להתמודדות עם פגיעות שונות שהיום נכנסות תחת המטריה הזו במסגרות אחרות, ולחזק את המסגרות האלו היכן שיש צורך (הגנה על נפגעות אלימות במשפחה, הגדלת הפיקוח והאכיפה בעבודה…).

הרעיון של ויתור על התווית של "סחר" לא היה העמדה היחידה. ההרצאה של Amy Farrell על סחר למטרות עבודה – הרצאה שאין לי אלא לתאר כ"פנטסטית" – דיברה בין היתר על האפשרויות לשימוש בטרמינולוגיה של סחר, אבל הצורך להרחיב אותה, ובעיקר להתאים אותה לעולם העבודה.

נקודות ספציפיות יותר ביחס למונחים היו השאלה האם עבודת כפייה היא תת-קטיגוריה של סחר או ההיפך; והרעיון של תפיסת עבודת מין כ"פשוט עוד עבודה" ששייכת לאותו "שוק" כמו קבצנות, גידול סמים וכד'. כלומר, sex work is work. זה עלה מההרצאה של Farrell.

ארגוני סיוע – ההתייחסות לארגוני סיוע לא הייתה מוגבלת לארה"ב, אבל הטון היה מאוד מתאים לשיח האמריקאי. נקודות חשובות היו היחס לאוטונומיה והחלטות של "קרבנות", אופן השימוש בחוויות וסיפורים, השיח של "הצלה", והיבטים של מגדר, גזע וצבע של מי שמוביל את הארגונים לעומת אוכלוסיית היעד.

Cojocaru דיברה בין היתר על האופן בו תובעים ועורכי דין מעצבים את הסיפור כך שיתאים למה שעובד בתיק המשפטי. כמי שייצגה קרבנות סחר אני מבינה מה שהיא אומרת, וחושבת שיש גם צד שני לטענות האלו, אבל כך או אחרת חשוב להתמודד איתן. בשבילי הנקודה הזו מתחברת ישירות לטענה חשובה שעלתה באותו פאנל, על החשיבות להיות שקופות בנוגע לתהליכים וקבלת החלטות, נכונות להכיר בטעויות, ללמוד מחוויות שונות, בעיקר כאלו שנשמעות פחות, ולהשתפר – ועל כך שכמי שפועלות בשטח, אנחנו הולכות לטעות.

אחת הטענות, יותר ביחס למדינה מאשר ביחס לארגוני סיוע, הייתה שהנזק מהתווית של "קרבנות סחר" עלול להיות הנזק הגרוע ביותר שנגרם לקרבנות (ההקשר היה בעיקר זנות, וגם כאן יש פער בין המצב בישראל ובארה"ב).

אכיפת חוק, משטרה, carceral justice/carceral state – כצפוי מכנס ביקורתי, גם אלו היו תמות שעלו הרבה מאוד. כך, למשל, נדונו הרקע של יחידות המשטרה העוסקות במאבק בסחר, הסטריאוטיפים והאג'נדה – גם זו של השוטרים בשטח וגם זו שמוכתבת מגבוה.

היו נקודות מעניינות בנושא גם בהרצאות שעסקו בעבודת מין וסחר לזנות, אבל הדיון הכי מעניין לטעמי היה של Farrell. היא דיברה בין היתר על המשאבים המוגבלים שמוקדשים לאכיפה ביחס לעבודה לעומת זנות, היעדר כלים מתאימים והיעדר מחויבות מגבוה לאכיפה רצינית ביחס לסחר למטרות עבודה. בין היתר כי ברמה המקומית סחר למטרות עבודה (למשל בחקלאות) והעסקה פוגענית הם מקורות משמעותיים לרווח לאליטות כלכליות ופוליטיות, ואין רצון אמיתי להתעמת איתם או לפגוע ברווחים – שלהם ושל הקהילות שהם שייכים אליהן. העובדה שכאן מדובר באנשים ועסקים "נורמטיביים" גם, כמובן, משחקת תפקיד.

Farrell הזכירה בין היתר סקר שערכה עם חוקרות אחרות (לצערי אין לי בינתיים הפניה, אבל אנסה להשיג), לפיו משיבים מהציבור האמריקאי מודאגים באותה מידה ביחס לסחר לזנות וסחר לעבודה, אבל הדאגה הזו לא מתבטאת באכיפה. 93% מתיקי הסחר ברמה הפדרלית עוסקים בזנות לעומת 7% בלבד שעוסקים בסחר למטרות עבודה. ככל הנראה היחס עוד יותר גרוע ברמת המדינה. אין סיבה לחשוב שהנתונים האלו מעידים על היקף התופעות במציאות, כמובן. דיברתי איתה קצת אח"כ על הבדלים בין בריטניה וארה"ב, והסכמנו שזו נקודה שמצדיקה מחקר ועיסוק נוסף.

ניצול – גם נקודה שמתחברת לדיון שמעניין אותי במיוחד. הקושי בכך שבמקרים רבים האפשרות הנצלנית והפוגענית היא הדבר הכי טוב שיש כרגע; שבהרבה מקרים מהגרים אכן לא מרוצים מהתנאים, והיו שמחים לשיפור בתנאים ולשכר גבוה יותר, אבל האפשרות להמשיך לעבוד חשובה יותר מהדברים האלו.

שיטות מחקר: היו דיונים מעניינים על איך לערוך מחקר (בפרט ביחס לעבודת מין) שהוא לא מצד אחד מס שפתיים או מצד שני גורם לפגיעה נוספת (לא הייתה נוסחא מנצחת, אבל חשוב לדעת שהדילמה מוכרת גם לאחרות…). ועבור חוקרות, על הקושי בעריכת מחקר ביקורתי על עבודת מין או סחר בכלל בשלבים מוקדמים של הקרייירה; על המגבלות של עריכת מחקר בתחום במסגרת מוסדית, בפרט של המדינה, ומגבלות על מה שאפשר לשאול והממצאים שאפשר להציג במסגרת מחקר כזה. הוזכר גם הקושי לקבל תמיכה מהמדינה למחקרים שמבקרים את הרשויות.

הצעה מצוינת לדעתי (שכבר קיבלתי בעבר והשתדלתי לאמץ…) – כשעובדות עם יוזמות קהילתיות וארגוני סיוע, בעיקר כאלו עם משאבים מוגבלים, לספר להם מה שאפשר על המחקר, ולשאול מה הם יכולים להרוויח ממחקר כזה או תוצרים שלו, בתודה לשיתוף הפעולה שלהם. אחת הממלצות (תלוי בארגון, כמובן), היא מסמך מסכם קצר של עמוד-שניים, בשפה פשוטה, שכולל מידע שעלה מהמחקר ושהארגון או עמיתים יכולים להיעזר בו.

פורסם בקטגוריה אקדמיה, הגירה, הסכמה, עבודה שחורה, עוני | תגובה אחת

בטלנים ועובדי כפייה

בית משפט באנגליה קבע היום ששכר של פאונד  (בערך 5 שקלים) לשעה למהגרים כלואים הוא חוקי וסביר.

מה ההצדקות לקביעה הזו? מתקני כליאה מוחרגים מחוק שכר מינימום. הם מספקים למהגרים הכלואים מגורים ואוכל, והכלואים לא חייבים לעבוד. מטרת העבודה במתקן הכליאה, לפי פסק הדין, היא "להציע פעילות משמעותית ולצמצם את השעמום".

המשפט הזה הזכיר לי רעיון הרבה יותר ישן. לפני כמעט מאה שנה חבר הלאומים ניסח את מה שיהפוך להיות האיסור על עבדות באמנה מ-1926. אחד מהקשיים בניסוח האיסור היה המתח בין העבדות שהמדינות הקולוניאליות רצו לאסור ועבודת הכפייה שהתחברה לטענות על ציוויליזציה ושירתה את האינטרסים שלהן בקולוניות. באחד הדיונים קרא הנציג של פורטוגל לא לדון בעבודת כפייה, משום שהאיסור על עבודת כפייה יעביר לנייטיבז בקולוניות את המסר הלא נכון – ש"מהאיסור נובע שיש להם זכות לבטלנות" (“that its prohibitions implies for them a right to idleness”).

כך מתקדמת הציוויליזציה.

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה

כשקרבנות טוענות שהן לא קרבנות

בית המשפט דחה בשבוע שעבר עתירה של דניאל אמבש וארבע מנשותיו שביקשו לבקר אותו בבית הסוהר, שם אמבש כלוא מאז 2011, בין היתר בגלל שהורשע בהחזקה בתנאי עבדות ואלימות מינית ופיזית מזעזעת כלפי נשותיו, ביניהן אותן הנשים שמבקשות לבקר אותו.[1]
אמבש (מנהיג "הכת מירושלים") הוא אחד משלושת האנשים היחידים בישראל שהורשעו בהחזקה בתנאי עבדות (שני האחרים הם בני זוג פלסטינים ממזרח ירושלים). הסיפור כולל אישומים קשים מאוד, ומעלה שאלות לא פשוטות, שהחשיבות שלהן חורגת מהמקרה הזה. על הסכמה, על שליטה, על אייג'נסי, ועל מגדר.

אחת מהשאלות האלו היא מה זה אומר שנשים שבית משפט קבע שהן קרבנות עבדות מתעקשות שהן לא קרבנות – כמעט שמונה שנים אחרי שה"מחזיק" בהן הורשע ונכלא. כמה משקל אנחנו מוכנות לייחס להערכה שלהן עצמן?

שמונה שנים זה לא מעט זמן לא להשתחרר משליטה. אני לא מומחית לכתות ולשליטה פסיכולוגית, אבל במקרי עבדות (ובזה, בסופו של דבר, אמבש הורשע), זה נשמע לי מאוד חריג. ביחס לגואל רצון, למשל, נדמה לי שאף אחת מהנשים לא מבקשת שמונה שנים אחרי שנכלא לבקר אותו בכלא. האם ייתכן שפועלים כאן מנגנונים מורכבים שקשה להבין מבחוץ – כן. וקרבנות עבדות מתנהגים לא פעם בצורה שנראית לנו לא סבירה. אבל זה עדיין מטריד.[2]

הבעיה הזו מתחברת לתפקיד המורכב של הסכמה ביחד להחזקה בתנאי עבדות. מצד אחד, שליטה ופגיעה באוטונומיה היא מאפיין מרכזי של הסוג הזה של עבירות. מצד שני, הסכמה היא לא הגנה – ובישראל, מקובל ליחס את אי הרלוונטיות של הסכמה לגישה פטרנליסטית שלפיה יש פגיעות בכבוד האדם שהן כ"כ משמעותיות שאנחנו פשוט לא מוכנות לקבל אותן, גם בהסכמה.
יש לי המון הערכה למי שקידמו את העמדה הזו בדין הישראלי, ואני מבינה מאיפה היא מגיעה, אבל היא מעלה בעיות. בפרט, את הסכנה של התעלמות מרצון חופשי. יש דברים – בפרט כאלו שקשורים למיניות – שהחלטנו שלא יכול להיות שאדם יסכים להם מרצונו, ולכן גם מי שטוענת שהסכימה, כנראה נמצאת תחת איום או כפייה או שליטה.

הנקודה האחרונה מהדהדת מהמאבק של ישראל בזנות והפללת לקוחות כחלק מהמאבק בסחר בבני אדם. בשני המקרים יש סיפורים קשים ומציאות עגומה, ובשניהם, לפחות חלק מהנשים שישראל רואה בהן קרבנות שצריך להציל ולהגן עליהן מעצמן מתעקשות שהן לא קרבנות.

ומהצד השני, לא מעט אנשים – רבים מהם גברים, בשדות ובמטעים ובאתרי בנייה, שדווקא טוענים שחירותם נשללה, שהופעלו עליהם מנגנוני כפייה ושליטה כדי להכריח אותם לעבוד, נופלים מחוץ להגנה הזו.

___________________________________________________

[1] פסק הדין המלא (שאני מעודדת אתכן לא לקרוא במלואו כי הוא מחריד) כאן
[2] בגלל שזה קשור – אני עדיין עומדת מאחורי הטענות שלי ביחס לזיכוי של גואל רצון שאיומים בעונשים על-טבעיים יכולים להוות אחד מהיסודות של החזקה בתנאי עבדות ובית המשפט לא היה צריך להתעלם מהאופציה הזו (ביחס לאמבש, העליון באמת קיבל את הטענה הזו). לפי הרושם שלי, בלי מספיק היכרות עם העובדות, עונשים על-טבעיים היו פחות משמעותיים אצל אמבש מאשר אצל גואל רצון.
פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, הסכמה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה

על הפרטה, אחריות וסביבה עוינת

בפסק דין חשוב מביהמ"ש בבריטניה ביהמ"ש קבע שהיבט משמעותי של ה"סביבה העוינת" (Hostile environment) – דרישה שמשכירי דירות יוודאו שלשוכרים יש אשרה בתוקף – מנוגד לעקרונות יסוד של זכויות אדם, ולחקיקה מקומית ואירופאית. שתיים וחצי מחשבות בנושא:

רקע קצר:

הסביבה העוינת נועדה לגרום למהגרים בלא אשרה לעזוב את המדינה (בדומה לכוונה של אלי ישי "להמאיס את חייהם" של מבקשי מקלט). בפסק הדין נדון היבט מסוים שלה – משכירי דירות נדרשים לבדוק מסמכים של שוכרים פוטנציאליים כדי לא להשכיר דירה למי שלא זכאי להיות במדינה. משכירים שיפרו את הדרישות צפויים לעונש של קנס או מאסר.
העותרים טענו שהמהלך הזה מוביל לאפליה גזעית, ולכך שגם משכירים שלא מתכוונים לנהוג בגזענות נאלצים להפלות על רקע גזע ומוצא כדי לעמוד בהנחיות. בית המשפט קיבל את הטענה הזו.

ההסדר שנדון בפסק הדין עוסק בהיבט מסוים של הפרטת משטר ההגירה, והטלת אחריות וסמכות על גורמים פרטיים לאכוף היבטים של מגבלות על מהגרים. בניתוח של אחריות המדינה, קובע בית המשפט את הדברים הבאים (פס' 105, תרגום חופשי שלי, הדגש במקור)):"התכנית שהציעה הממשלה לא רק מספקת הזדמנות לבעלי דירות פרטיים להפלות, אלא גורמת להם לעשות זאת גם במקרים בהם היו פועלים אחרת בלא ההסדר. המדינה כופה תכנית של סנקציות ועונשים לבעלי דירות שיפרו את חובותיהם, וכפי שהודגם, בעלי הדירות הגיבו בצורה צפויה ומתבקשת. מנגנוני ההגנה שהממשלה משתמשת בהם למניעת אפליה, כלומר הנחיות מקוונות, ייעוץ טלפוני וקוד התנהגות הוכחו כלא אפקטיביים…בנסיבות אלו, הממשלה לא יכולה להתנער מאחריותה לאפליה בטענה שאפליה זו מבוצעת ע"י בעלי דירות הפועלים בניגוד לכוונת התכנית…" 

שתיים וחצי נקודות מעניינות מכאן, שאפשר לחשוב עליהן גם בהקשר של מדיניות הגירה ישראלית:

האחת, מעניין להשוות את ההפרטה של משטור הגירה לבעלי דירות להפרטה למעסיקי זרים – כאן וכאן, גורמים פרטיים נדרשים להפוך לממוני ביקורת גבולות ולאכוף את המגבלות על חיי יום-יום של זרים. גם מי שלא התכוון להפלות (או, במקבילה של העסקה, להגביל עובדים או לפגוע בתנאים שלהם), עלול להיגרר להפרת זכויות כי זו המסקנה ההגיונית מהאופן בו הממשלה מגדירה את תפקידו באכיפת מדיניות הגירה.
את הניתוח הזה אפשר להשוות למעסיקים של מבקשי מקלט, שמקזזים סכומים גבוהים מהמשכורת שלהם, לפעמים בניגוד לחוק ולתקינות, בגלל חוק הפיקדון; ולמעסיקים של מהגרי עבודה שמפקחים עליהם ופועלים לגירושם, כי המדינה הטילה עליהם אחריות לנוכחותם בישראל.השנייה – את בעיות העומק שיוצרת מדיניות הגירה מגבילה אי אפשר לאזן בכתיבת הנחיות, קווי סיוע והעלאת מודעות. זה שיעור חשוב למי שחושב שקווי סיוע יפתרו אפליה ממוסדת, וגם למי שחושב שהמאבק בסחר בבני אדם, נניח, יכול להזניח בעיות מבניות ולהתמקד בהנחיות וקו חם.
החצי – זה כבר פחות התחום שלי, אבל יש בלב ההליך מהלך מרכזי, של "האפליה זולגת גם כלפי האנשים הלא נכונים". יש לטענה הזו גם סיבות משפטיות ואסטרטגיות, אבל השורה התחתונה שלה היא שהמוקד הוא לא פגיעה בזכות לדיור של מהגרים ששוהים במדינה בלי אשרה (שוב, סיבות משפטיות ואסטרטגיות), אלא פגיעה משמעותית באנשים שלכאורה ההסדר הזה בכלל לא אמור לגעת בהם, על רקע מוצא, כי בעלי דירות יעדיפו להשכיר לבריטים לבנים ואירופאים ולא לשחורים ומיעוטים, שהמוצא שלהם הופך אותם לחשודים כמהגרים-לא-חוקיים בפוטנציה. גם כאן, מעניין לחשוב על השוואות ישראליות (הדוגמא שקפצה לי לראש הייתה העתירה המזרחית נגד חוק הלאום, שכמובן משקפת הקשר וטענות שונות מאוד).
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה

חמש דרכים לסבול פחות מכתיבה אקדמית:

נתקלתי השבוע בטוויטר בצ'ק ליסט מופלא לכתיבה אקדמית ששיתפה חוקרת אמריקאית. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. כלומר, ביני ובין הצ'ק ליסט. אין לי ספק שמי שחיברה אותו היא אישה נפלאה, מאורגנת ואוהבת אדם, אבל אני מבחינה בין רגשותיי כלפי טבלאות אקסל וכלפי בנות אדם.

בכל מקרה, נזכרתי שהייתה לי רשימה קצרה וחביבה (ומרשימה פחות מאותו צ'ק ליסט מופלא…) עם המלצות לכתיבה אקדמית, שבעצם לא שמתי כאן. ובכן, אני חורגת מהכתיבה-על-כפייה לטובת כתיבה-על-כתיבה. המסמך למטה מרכז כמה שיעורים שלמדתי בדרך הקשה בבערך עשור כסטודנטית. אני עדיין לומדת דברים רבים בדרך הקשה, אולי יום אחד יהיה פוסט המשך. 

לכתוב יעיל ומסודר זה עניין שלוקח זמן (בעיקר לאנשים כמוני שצריכים ללמוד כל דבר בדרך הקשה), אבל יש דרכים להפוך את זה לנורא פחות. למטה חמישה דברים שחבל שלא למדתי כמה שנים קודם.

1. עבודה עם שני מסמכים: מסמך קריאה ומסמך כתיבה. שניהם מתקדמים לאורך העבודה, במסלולים שונים מאוד.

מסמך קריאה כולל כל מה שנתקלת בו ועשוי להיות שימושי אח"כ – ציטוטים; הפניות; רעיון מרכזי במאמר; ניתוח. מחשבות תוך כדי קריאה. כל דבר כזה נשמר, עם ציון מקור ועמוד. אם אפשר, בצורה מסודרת. תמיד יהיו דברים שצריך לקרוא יותר מפעם אחת, ודברים שלא ידעת שתצטרכי, אבל יהיו פחות. למסמך הזה טקסטים ורעיונות רק נוספים, שומדבר לא נמחק.

מסמך כתיבה [בגרסאות שונות] הוא הטיוטה לטקסט הסופי, שמתגבשת לאורך העבודה. סיבה אחת להפריד אותו היא כדי לא לדאוג משינויים, מחיקות וקיצורים במסמך שכולל את כל הציטוטים השימושיים. הסיבה המרכזית היא כדי שהטקסט הסופי יראה כמו מהלך חדש, עצמאי ומגובש, ולא כמו אוסף ציטוטים עם משפטים מקשרים ביניהם.

2. וה"מסמך" השלישי הוא כלי ביבליוגרפי נוח.

לא בשביל עבודה של שני עמודים, אבל למסמך רציני יותר, בעיקר כשהמקורות שלך באנגלית, לעבוד מהתחלה עם תוכנה ביבליוגרפית נחמדה (אני עובדת עם Zotero, יש אחרות), לשמור בה הפניות למקורות, וללמד אותה לתקשר עם וורד וגוגל סקולר יצמצם את הסיוט הנורא של כתיבת הערות שוליים.

3. תרשימי זרימה.

כשלא ברור מה ראשי הפרקים, לארגן נושאים מרכזיים בתרשים זרימה ולראות אם אפשר לזהות מבנה הגיוני. כשיש ראשי פרקים, תרשים זרימה חדש, ושוב כשהם משתנים. אם התרשים לא נראה ברור ומסודר, גם העבודה הסופית לא תהיה ברורה ומסודרת. כלל האצבע הוא פירמידה, פירמידה הפוכה או שעון חול (שעון חול מסודר פחות, תיזהרי ממנו). אל תשכנעי את עצמך שבעצם יש לתרשים המבולבל הזה היגיון פנימי. מה שלא משתלב צריך ללכת, גם אם הוא מעניין וחכם. יהיו הזדמנויות אחרות.

4. דד-ליינים.

שמעתי שיש נשים שפשוט כותבות מתוך משמעת עצמית בלי לחץ חיצוני. ריספקט. כל היתר צריכים קהל שמחכה לקרוא משהו. קבוצת עבודה שבה צריך לשלוח ולהציג דברים, הרצאה לקולגות, או חברה שהבטחת לה 14 עמודים מסודרים תוך שבועיים. היא לא צריכה לקרוא אותם, רק לחכות להם ולהתאכזב אם לא תשלחי.

5. הביקורת תמיד מוצדקת.

קשה לראות את מה שחסר בטקסט שעבדת עליו הרבה, ולהפריד בין מה שברור בראש שלך ומה שבאמת כתוב. אם הקוראת (חברה, עורכת, סטודנטית אחרת) אומרת שלא הוכחת, או לא הסברת, או שהנקודה לא ברורה, זה לא כי היא לא מבינה כלום, זה כי יש מה לשפר. תקללי אותה (בלב!), אבל תקשיבי לה.

פורסם בקטגוריה אקדמיה, כללי | כתיבת תגובה

ההתפתחות המקבילה והמפתיעה של "עבודת כפייה" במשפט הישראלי

גיליתי לא מזמן שהמושגים "עבודת כפייה" ו"שלילת חירות" התפתחו בישראל בשתי מערכות דינים מקבילות ונפרדות לגמרי – בתיקים לפי חוק איסור סחר בבני אדם, ובתיקים של ניצולי שואה.

הסבר: חוק נכי רדיפות הנאצים, משנת 1957, הגדיר ניצולי שואה שהיו זכאים לפיצויים מגרמניה לולא הסכם השילומים, ואת מנגנון קביעת הפיצויים בישראל. ההגדרות לזכאות בישראל בנויות על הקריטריונים שנקבעו בחוק הגרמני. אחד הקריטריונים האלו הוא שלילת חירות.

שלילת חירות הוגדרה בחוק הגרמני כ:

(2) שלילת חירות מובנת בייחוד כמאסר משטרתי או צבאי, מעצר על ידי ה-NSDAP, מעצר לחקירה, עונש מאסר, שבי במחנה ריכוז ושהות כפויה בגטו.

[שלילת חירות כוללת מעצר משטרתי או צבאי, כליאה על ידי Nasdap (המפלגה הנאצית), ריתוק לפני משפט, מאסר, כליאה במחנות ריכוז וריתוק לגטו]

(3) מעמד שווה לשלילת חירות מוקנה לחיים בתנאים הדומים לתנאי שבי, עבודת כפייה בתנאים הדומים לתנאי שבי והשתייכות ליחידת ענישה או יחידת מבחן של הוורמכט.

["שלילת חירות" כוללת "חיים בתנאים הדומים למעצר", "עבודות כפייה בתנאים הדומים למעצר" ו"סיפוח בכפייה ליחידת עונשין צבאית"]

את הקריטריון הזה היו צריכים לפרש בישראל. התוצאה היא שילוב של חוק גרמני, פרשנות גרמנית, ופרשנות ישראלית למונחים כמו שלילת חירות, עבודת כפייה ועבודת פרך.

בלי שום קשר, בשנת 2006 עבר בישראל חוק איסור סחר בבני אדם, שהגדיר עבירות של סחר בבני אדם, עבדות ועבודת כפייה. החוק הזה, להבדיל מחוק נכי רדיפות הנאצים, אמנם מושפע מנורמות בין-לאומיות, אבל הוא חוק ישראלי לגמרי. גם החוק הזה כולל קריטריון של "שלילת חירות" – באחת החלופות שמגדירות החזקה בתנאי עבדות. סעיף 375א לחוק העונשין (ההדגשה שלי):

"עבדות" – מצב שבו מופעלות כלפי אדם סמכויות המופעלות ככלל כלפי קניינו של אדם; לענין זה, יראו שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו כהפעלת סמכויות כאמור.

מעניין שלמרות שבשתי המסגרות קיים המושג של "שלילת חירות"; למרות שזה מושג קשה שבתי המשפט נאבקים איתו; ולמרות שבתי משפט בישראל דנו במשמעות של "שלילת חירות" ביחס לניצולי שואה לפני שעבר חוק איסור סחר בבני אדם, אין ניסיון לגזור מתחום אחד לשני. בתי המשפט דנו בהבדלים בין עבודת כפייה ועבודת פרך; ברמת השליטה או הפחד שנדרשת כדי שעבודה תיחשב עבודת כפייה; במגבלות על חופש תנועה; במשמעות של היעדר חלופות ובמגבלות על האוטונומיה – ואף אחד מהדיונים האלו לא הגיעו לכנסת בזמן שדנה בחוק איסור סחר בבני אדם. במהלך גיבוש החוק, והדיונים בכנסת אין הפניה לדיונים הקיימים ביחס לניצולי שואה.
הדיונים בשלילת חירות ועבודת כפייה ביחס לניצולי שואה ולא הגיעו אפילו לפסקי הדין של בית המשפט עצמו כשנדרש שוב להגדיר שלילת חירות – הפעם, ביחס למי שהוחזקו בתנאי עבדות בישראל. לא רק שאף אחד לא הציע ללמוד מהניתוח המשפטי של עבודת כפייה בתיקי ניצולי שואה, אף אחד לא זכר שהם קיימים או חשב שהם רלוונטיים. למרות שבתי משפט שונים נחלקו וסתרו אחד את השני בפרשנות של המושגים האלו בדיוק בהמשך.

יש סיבות הגיוניות להתפתחות המקבילה הזו. החוקים שונים, ההקשר שונה, ההשלכות שונות, והשוואות בין מהגרים לניצולי שואה יכולות להיות מבלבלות ולא מדויקות. אני לא מנסה לטעון כאן שמי שעוברים היום עבירות של שלילת חירות בישראל חווים משהו שמזכיר מה שעברו ניצולי שואה.
ובכל זאת, ההתפתחות המקבילה הזו מעניינת משלוש סיבות (לפחות).
קודם כל, כתופעה משפטית, בלי קשר לעבודת כפייה, מעניין שבית משפט יכול לשכוח שהוא כבר נאבק לפני כמה שנים באותו מושג שהוא מנסה לפרש היום, בהקשר אחר.
דבר שני, מעניין לראות שיש שאלות קשות משותפות שבתי המשפט נאבקים איתן – האם כפייה חייבת להיות בכוח? האם תחושה שאין ברירה אלא לציית, גם בלי איום מפורש, מבטאת שלילת חירות? האם הגרעין של עבודת כפייה הוא חוסר ההסכמה, או תנאי העבודה הקשים?

חוצמזה, מעניין לחשוב מה היה קורה אם הניתוח כן היה זולג מנושא אחד לנושא אחר. ביחס לניצולי שואה, בית המשפט העליון קובע במפורש שחוק נכי רדיפות הנאצים הוא חוק סוציאלי, שיש לפרש באופן ליברלי ומתוך רצון לסייע לניצולי שואה. זו קביעה שקשה להתווכח איתה, מוסרית ופוליטית. קשה לטעון שלניצולי שואה לא מגיע סיוע, או שמטרות החוק לא מצדיקות התייחסות אנושית והימנעות מפרשנות קטנונית ופורמליסטית של סעיפים בחוק. לסיוע יש אמנם מחיר כלכלי, אבל המחיר הפוליטי שלו נמוך. הכרה בפשעים שחוו ניצולי שואה לא תיגמר בכתב אישום, או תהפוך אף אחד שחי היום מאדם נורמטיבי לעבריין. היא לא מחייבת לשנות מדיניות או הסדרים קיימים, והיא לא מאתגרת את התפיסות שלנו של טובים ורעים.
קרבנות עבודת כפייה מודרניים (שהכפייה שהם חווים שונה מאוד) זה סיפור אחר.

[הרשומה הזו, כמו כל דבר אחר שעולה לבלוג לאחרונה וקשור איכשהו לעבדות, כפייה והסכמה, היא עיבוד לפסקה מהפרק הנוכחי בתזה. אשמח מאוד להערות ומחשבות]

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה

מראית עין של טיפול בנפגעים – נוהל הטיפול בנפגעות אלימות במשפחה

הליך למתן מעמד למהגרת שסבלה מאלימות מצד בן זוגה הישראלי הגיע לבית המשפט העליון, ולפסק דין של השופט הנדל, שמתמודד יפה עם בעיה בירוקרטית שבאקדמית-משפטית מוכרת כ"שלילת זכאות בירוקרטית", ושאפשר לקרוא לה גם "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים".

הסיפור שבלב ההליך מדכא-אבל-לא-חדש – מהגרת התחתנה עם ישראלי. נולדה להם בת. הנישואים הסתיימו כתוצאה מאלימות הגבר בזמן שבת הזוג עדיין באמצע ה"הליך המדורג" לקבלת מעמד בישראל, שהמשמעות שלו שהאשה כאן כבר כמה שנים אבל משרד הפנים עדיין בוחן את הקשר והיא לא קיבלה מעמד. בדרך כלל, כשנקטע ההליך המדורג אין זכות למעמד בישראל. יש נוהל שאמור לתת מענה במקרים כאלו, כדי להגן על בת הזוג ולא להכריח נשים לבחור בין מערכת יחסים אלימה וגירוש מישראל.

הנוהל הזה נקרא "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי". הטענה של משרד הפנים (ושל הפרקליטים שהגנו על העמדה הזו) היא שהנוהל אמנם מחייב להקל באפשרות ל*הגשת* בקשות לוועדה ההומניטרית, שבוחנת בקשות להישאר בישראל, אבל לא משפיע על *בחינת* הבקשות עצמן – האלימות היא לא שיקול מיוחד בבחינת הבקשה. בית המשפט מנסח יפה את הבעיה בגישה הזו –  היא קובעת "מסלול מהיר" שהוא בעצם מסלול התרסקות. מה שחריג במקרים האלו היא האלימות של בן הזוג. אם הוועדה דוחה בקשות שלא מראות נסיבות חריגות, ואלימות לא מקבל משקל משמעותי כנסיבות חריגות, הבקשה תידחה.

בית המשפט מזכיר למשרד הפנים שהגנה על נפגעות (ונפגעי – משום-מה הוא מדגיש את הנקודה הזו) אלימות במשפחה היא אינטרס ציבורי ואנושי חשוב, שצריך להתייחס אליו ככזה. בפסקה אחת שכוללת את לב הסיפור, הוא מסביר ש:

"התכלית של נוהל אלימות […] היא הכרה בכיעור של מצב בו דיני ההגירה מביאים, דה-פקטו, להפיכתה של אישה לקורבן אלימות בתוך ביתה ובתוך נישואיה, ומונעים ממנה להיחלץ ממעצר בית זה. אם סיום הנישואין על רקע האלימות יביא להרעת מצב הקורבן,  […] המאבק בתופעת האלימות במשפחה חשוב מכדי שניתן יהיה להסתפק במראית עין של טיפול בנפגעים, אשר אינו מגובה בהשפעה ממשית על הסדרת המעמד. ברי, אפוא, כי נוהל אלימות רואה באלימות שיקול בעל השלכה מהותית על ההכרעה בעניינו של המבקש – וכי כך ראוי שיהיה."

[ההדגשות שלי]

זו באמת פסקה מרשימה. קודם כל, השופט מזהה כאן שהאלימות שהופכת את האישה לקרבן היא לא רק של בן הזוג האלים אלא גם של דיני ההגירה עצמם. התלות המוחלטת של מעמדה בבן הזוג הישראלי שיכול להחליט אם תישאר או תגורש היא חלק משמעותי מדיני ההגירה, ויוצרת סיכון לפגיעה ואלימות. זה נכון, ולא רק לבנות זוג, אלא גם לאנשים אחרים שתלויים לגמרי ב"ספונסר" הישראלי שלהם, כמו מהגרי עבודה שכבולים למעסיק. אבל ההבנה שהחוק בכלל ודיני הגירה בפרט עשויים להיות אלימים לא פחות מאנשים פרטיים ולהפוך מהגרים לקרבנות היא תפיסה ביקורתית מאוד. לא מובן מאליו שהיא חלק מפסק דין של בית המשפט העליון, בטח של שופט שנחשב שמרן. דבר שני, בית המשפט אומר במפורש למשרד הפנים – לא מספיק שיש לכם נוהל שיוצר מראית עין. מה שתעשו צריך גם אשכרה להשפיע על החיים של הנשים שמבקשות הגנה.

השופט מזהה כאן בעיה: יש נוהל עם כותרת יפה ואין שומדבר מאחוריו. את הבעיה של נהלים-לכאורה שכאילו מגינים על אנשים אבל היישום שלהם הוא ההיפך מהגנה וההיפך מסיוע, אפשר לזהות בעוד מקומות. למשרד הפנים יש נוהל טיפול במבקשי מקלט, שרשמית מסביר איך בוחנים בקשות, ובעצם בעיקר מפרט איך דוחים בקשות. גם למתאם פעולות הממשלה בשטחים יש לא מעט נהלים כאלו. נדמה לי שגם לביטוח הלאומי יש כמה. יותר מדי פעמים, בית המשפט מסתפק בזה שיש נוהל ופחות מתעניין במה שקורה למי שמגיש בקשה לפי הנוהל.

בית המשפט מצליח לזהות שאין קשר בין הכותרת שנשמעת כאילו היא מגינה על זכויות, ובין הפרוצדורה משאחורי הכותרת. פסק הדין מבהיר לרשות שכתבו נוהל לא כדי לכתוב נוהל, אלא כדי להגן על נפגעות אלימות. ואם ההליך לא מציע את ההגנה הזו, הוא לא משרת את המטרה שלו. לא מספיק להבטיח.

יכול להיות שהנכונות להתעמק במהות ולא להסתפק בפרוצדורה נובעת מזה שבית המשפט ראה מולו אישה מוכה וילדה ישראלית בת חמש. יכול להיות שהמאפיינים האלו עזרו לבית המשפט במה שגם הוא וגם הרשות לא תמיד מצליחים – לראות קצת פחות נהלים וקצת יותר בני אדם.

פורסם בקטגוריה אל תקרא לי מותק, הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | כתיבת תגובה

ממתי הסכמה נחשבת הסכמה?

שאלות על הסכמה מרתקות בעיני. מה בדיוק מהווה הסכמה, מתי, ואיך אפשר לקבוע אם יש או אין הסכמה?

לפעמים זה פשוט כמו להכין כוס תה. בסרטון הזה, כמו בד"כ כשהאינטרנט מדבר על הסכמה, ההקשר הוא סקס ואלימות מינית. ההקשר שמעניין אותי הוא עבודה בתנאים גרועים. הדיון בהסכמה לעבוד בתנאים גרועים (לפעמים, בתנאים גרועים מהתנאים הקבועים בחוק) הוא מרתק, חשוב, והרבה יותר מדי מורכב לרשומה המוגבלת הזו. כאן אני רוצה להעלות שאלה אחת – מה המועד הקובע להסכמה?

ביחס לסקס יש לנו תשובה מקובלת – ההסכמה היחידה שמשנה היא הסכמה בזמן אמת, ואפשר להתחרט עליה בכל רגע. גם אם הסכמתי לעלות איתך הבייתה, להיכנס למיטה, לסקס, ברגע ששיניתי את דעתי (והעברתי את המסר), נגמר הסיפור. כל מה שיקרה מהרגע שבו ביקשתי להפסיק, לא משנה מה נאמר קודם, כבר לא בהסכמה.

ביחס לחוזים השאלה יותר מורכבת. כדי שתהיה לחוזה משמעות, הוא צריך לחייב את הצדדים גם כשמכלמיני סיבות צד אחד כבר לא רוצה למלא את חלקו. מה אם יש לו סיבה טובה לעזוב?

תשובה אחת היא מלפני כמעט מאה שנה, אבל אני נתקלתי בה ממש לא מזמן:

בסוף המאה ה-18 עבדות ושעבוד כפוי (involuntary servitude) נאסרו במדינות בצפון ארה"ב, ובתחילת המאה ה-19 בתי משפט במדינות היו צריכים לפרש את האיסור הזה – מה בדיוק נחשב שעבוד כפוי?  הפרשנות בין בתי משפט שונים לא הייתה אחידה. כך, בית המשפט באילינוי קבע ב-1828 שאם חוזה שעבוד (servitude) נחתם בהסכמה, אפשר לאכוף אותו וזה לא יהיה שעבוד כפוי. התיק ההוא עסק בגורלה של אישה שחורה שחתמה על חוזה שעבוד כשהברירה הייתה לחזור למדינה בה תהיה נתונה בעבדות. כבר אז בית המשפט הבין שאיום כזה הוא יותר כפייה מ"הסכמה", אבל אם ההסכמה הייתה תקפה במועד החתימה על החוזה, לא נכון היה להגדיר את המשך העבודה של עובדת שמבקשת להשתחרר מהחוזה שעבוד כפוי.

כמה שנים קודם, ב-1821, בית המשפט באינדיאנה הציע פרשנות אחרת. כל זמן שהעובדת ממשיכה לעבוד, אפשר להניח שהעבודה מרצונה. אבל ברגע בו העובדת פונה לבית המשפט בבקשה להפסיק לעבוד, ברגע בו היא מבקשת להשתחרר מהחוזה אבל השחרור נמנע ממנה – בהתאם לצו שיפוטי או בפעולת המעסיק, מצבה מוגדר כשעבוד כפוי.[1]  כלומר, המבחן של בית המשפט באינדיאנה לעבודה חופשית/שעבוד דומה למבחן המודרני שלנו לסקס/אונס – כל זמן שיש הסכמה, בסדר. ברגע שהאדם ביקש להפסיק, עברנו מהסכמה לכפייה. גם את המבחן של אילינוי אפשר להשוות לגישה לסקס ואונס, אבל האנשים שתומכים בגישה הזו מכונים "אנסים".

סיבה אחת לכתוב על הדיון הזה היא שהוא מעניין. חוצמזה, משרד הפנים הפיץ היום תיקון לתקנות הכניסה לישראל (כאן. זהירות, קובץ!), שאמורות להוסיף על המגבלות המופרזות ממילא על היכולת של מטפלות סיעודיות לעבור ממעסיק למעסיק. התקנות מיישמות החלטה שמשמעותה שמי שנכנסה לישראל כמטפלת סיעודית לטפל בנכים קשים, לא תוכל לעבור לטפל בקשישים. הטיפול בקשישים נחשב קל ונוח יותר (קל ונוח זה, כמובן, עניין יחסי), והמדינה רוצה למנוע ממטפלות לחפש עבודה נוחה יותר ו"לנטוש" נכים קשים שיישארו בלי מטפל. מה הקשר בין התקנות האלו ובין הסכמה ושעבוד כפוי?

הצדקה מרכזית למגבלות על היכולת של מהגרי עבודה לבחור מקום עבודה, או להציע להם תנאי עבודה גרועים, היא שהם ידעו למה הם נכנסים והסכימו לכך. לפני הכניסה לישראל אנשים קיבלו הסבר, חתמו חוזה, ההצדקה לנוכחותם בישראל היא הנכונות לבצע את העבודה שאליה התחייבו.[2]

אפשר להתווכח האם תנאי העבודה של עובדות סיעוד בישראל לגיטימיים גם בהסכמה, אבל חשוב לשים לב שהדגש בגישה הזו, שמתבטאת בתקנות, הוא הסכמה במועד החתימה על החוזה – הצורך להגביל בחוק ותקנות מעבר בין מעסיקים נובע בדיוק מכך שבמועד מאוחר יותר העובדת מנסה למצוא עבודה אחרת, והדבר היחיד שמחזיק אותה בעבודה שהיא רוצה לעזוב הוא מגבלה חוקית.

הניסיון להגביל את חופש התנועה של עובדות סיעוד בשוק העבודה הישראלי לא התחיל בתקנות האלו. כבר לפני חמש-עשרה שנה המדינה הסבירה שחייבים לכבול עובדות למעסיקים כי אחרת עובדות יעזבו מטופלים – בגלל שקשה במיוחד לטפל בהם; בגלל שיוכלו לקבל שכר גבוה יותר אצל מישהו אחר, או כדי לגור באזור אטרקטיבי יותר. אנשים עוזבים מקום עבודה מכלמיני סיבות – שכר גבוה יותר, מיקום נוח יותר ותנאים טובים יותר הן סיבות מרכזיות. בטח בענף קשה במיוחד, שלא מאפשר מנוחה נורמלית ותנאי עבודה מקובלים. לא ביחס למהגרות עבודה – אצלן המדינה הגדירה את השיקולים האלו "שרירותיים". בדרך כלל, החוק גם לא מאפשר כפיית שירות אישי. אבל זה בדיוק מה שהתקנות נועדו לעשות – לכפות על עובדות שרוצות לעזוב להמשיך לטפל במקרים הכי קשים, בתנאים גרועים, בשלב בו הן מבקשות במפורש לעזוב. הכפייה הזו לא נדרשת כדי להגביל הגירה לישראל לענפים מסוימים – בכל מקרה, האופציה היחידה של המטפלות בשלב זה היא לעבוד עבור מטופל ישראלי שמחזיק בהיתר ורוצה להעסיק אותן. הכפייה נדרשת כדי למנוע מהן לקבל עבודה חוקית, לגיטימית, וקלה יותר.

[1]  בדיון בפסקי הדין נתקלתי במאמר של Robert Steinfeld, Changing Legal Conceptions of Free Labor, שחלקו, כולל הדיון הזה, זמין כאן (עמ' 148-150)
[2]  לקריאה נוספת: הסבר מצוין של הגישה הזו והבעיות בה אפשר לקרוא במאמר של פרופ' גיא מונדלק "עובדים או זרים בישראל? חוזה התשתית והדפיציט הדמוקרטי". מ-2003, רלוונטי כתמיד.
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, הסכמה, עבודה שחורה | 6 תגובות

כשמשרד הביטחון משחק עם בג"ץ תופסת

פסק דין קצר של בג"ץ מאתמול מדגים: הצבא עוקף הנחיות שנקבעו בבג"ץ, ובג"ץ צריך לבחור האם לשחק עם הצבא תופסת או לאפשר לו לעקוף אותו.

רקע: פלסטינים שרוצים לצאת מעזה לכל מטרה שהיא צריכים אישור של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש). ברירת המחדל היא סירוב. למתאם יש נטייה לא להשיב לבקשות האלו עד לרגע האחרון ולפעמים גם אח"כ. בלי תשובה אנשים גם לא יכולים לעתור נגד הסירוב לבקשתם. בשנת 2006 בג"ץ הסכים שיש כאן בעיה, וקבע שהצבא צריך להשיב 5-7 ימים לפני מועד היציאה המבוקש. הצבא כתב נוהל שיישם את ההנחיה הזו. לפי הנוהל פלסטינים צריכים לבקש אישור יציאה עד 14 ימי עבודה לפני המועד המבוקש. אבל הצבא לא ממש הצליח לעמוד בלוחות הזמנים שקבע, ואחרי כמה שנים של התעלמות מהנוהל של עצמו, פשוט ביטל את הנוהל. אחרי עוד עתירה קבעו נוהל חדש, ובהמשך עוד אחד. החובה לענות 5 ימים לפני מועד היציאה נשמרה – זו הנחיה מפורשת בפסק הדין. אבל מנוהל לנוהל, הדרישה הסבירה של 14 ימי עבודה מראש הפכה לדרישה לא סבירה של 50 ימי עבודה (בערך חודשיים וחצי) מראש. פורמלית, הצבא לא הפר את פסק הדין – בג"ץ הגביל אותו מצד אחד, מועד המענה, אז הוא מצא פתרונות יצירתיים שחוסמים את צד השני, מועד הגשת הבקשה.

מה התוצאה של דרישה לא סבירה? אנשים לא עומדים בלוח הזמנים שנקבע, ואפשר לדחות בקשות רבות על "אי עמידה בדרישות הנוהל" בלי לבחון אותן לגופן. הצבא ממילא מעדיף לדחות את הבקשות האלו, וזה כלי יעיל מאוד.  זה מה שקרה לעותרת כאן. בג"ץ בפסק הדין שלו למעשה אישר את לוח הזמנים שקבוע בנוהל, ואישר את הדחייה של מי שלא עמדה בלוח הזמנים (והגישה בקשה כמעט חודש מראש), כי לא עמדה בדרישות הנוהל.

על הדרך, קובע בג"ץ (השופט מזוז) שהעתירה הוגשה בשיהוי – פחות משבוע לפני מועד היציאה, ושמצב זה אינו מאפשר בירור הדברים לגופם. בקביעה הזו מזוז סותר את פסק הדין של בג"ץ מ-2006, שהתחיל את כל הנוהל הזה, ושקבע במפורש שלוח זמנים של בין 5-7 ימים לפני מועד היציאה מאפשר את בחינת הבקשות. זתומרת, לא רק שבג"ץ לא מתמודד עם החסם החדש שהצבא הוסיף, הוא מבטל את הניסיון הקודם שלו בעצמו לגבש הסדר הגיוני.

מה קורה כאן?
ההסבר הקצר – בית המשפט נדרש לבחור בין כמה חלופות גרועות.
אחת, הוא יכול להסביר לצבא שניהול החיים של מיליוני פלסטינים זו חתיכת משימה כבדה שמי שרוצה למלא אותה צריך להיערך בהתאם, ואם היא גדולה עליו אולי הוא צריך לשקול פתרונות אחרים. זה יהיה פוליטי מדי וקיצוני מדי, וזה לא הולך לקרות.
השנייה פחות דרמטית. במצב הקיים, הצבא מעדיף לא לבדוק בקשות, ויש לו דרכים בירוקרטיות שונות להגיע לתוצאה שנוחה לו. בג"ץ יודע את זה. בג"ץ יכול לבחון את המהות ולדרוש מהצבא לקיים את רוח הפסיקה שלו – כלומר, בלי קשר למדיניות הסירוב, בקשות צריכות להיות מטופלות ולקבל מענה תוך זמן סביר. אבל בחינה כזו תדרוש מבג"ץ להמשיך לרדוף אחרי גוף בירוקרטי מסורבל שלא רוצה לשנות גישה. כמו משחק Whac-a-Mole כשבכל פעם החפרפרת מרימה ראש במקום אחר, זה כאב ראש שלא נגמר.

השלישית היא הדרך הקלה. רואים שיש נוהל, העותרת לא עמדה בדרישות, אין מה להתערב. התוצאה היא שלילת זכויות לא בהחלטה רשמית ומסודרת, אלא בחסמים בפני מימוש זכויות, ובלי התערבות שיפוטית.

 

ההסבר הארוך הוא הנושא של מאמר שלי שעתיד להתפרסם עוד כמה שבועות ב"מעשי משפט", וטיוטה שלו זמינה כאן.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

חמש נקודות על ביטול גירוש מבקשי המקלט:

בהנחה שמה שנאמר על ביטול הגירוש והמתווה לטיפול במבקשי מקלט נכון, חמש נקודות:

1. טוב שמי שיוצאים יצאו למדינה בטוחה בה יזכו להגנה הבין-לאומית שמגיעה להם ולא לגירוש מפוקפק ומסוכן שלא מציע הגנה ממשית. כן, ישראל מדינה חזקה ומבוססת שיכולה להציע מענה לכל מבקשי המקלט הנמצאים בה גם בלי סיוע בין-לאומי. אבל ביטול הגירוש הוא צעד בכיוון הנכון.

2. טוב שמי שיישארו בישראל יזכו כאן לצעד לכיוון הסדרת מעמדם והגנה על זכויותיהם. היעד צריך להיות מלוא הזכויות המגיעות לפליטים (והגנה על אוכלוסיות פגיעות במיוחד ביניהם), אבל אשרות עבודה וזכויות סוציאליות בסיסיות זו התחלה טובה – ויותר ממה שהיה עד עכשיו.

3. ומכיוון אחר – וטוב שזה קרה ברמה הפוליטית ובלי לעבור דרך בג"ץ. המצב שבו שוב ושוב נדרשת התערבות של בית המשפט בהיבט אחד של מדיניות הממשלה הוא לא בריא. כל מה שנפסל בבג"ץ נפסל בצדק, ולא מעט ממה שלא נפסל היה צריך להיפסל, אבל הדינמיקה הזו לא טובה לאף אחד. טוב שההישג הוא פוליטי, וזו תזכורת נוספת לכך שהפתרון לבעיות פוליטיות רציניות הוא השטח – לא בית המשפט.

4. ובהמשך לנקודה האחרונה – השטח לא סיים את תפקידו. עכשיו צריך לעקוב, ולנדנד, ולהתעקש, ולראות שכל מה שחשוב גם יקרה – השקעת המשאבים הנדרשים בשיקום דרום תל-אביב, והגנה על זכויות ומעמד של מבקשי מקלט.
5. הממשלה מודיעה באופן רשמי שהיא יודעת כבר שבועות שהיא הציגה לציבור ולבית המשפט תיאור של הסכם גירוש שהיא לא יכולה לעמוד מאחוריו. תנו למחשבה הזו רגע לשקוע.
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | 2 תגובות

וועדת העינויים של האו"ם: חוסר טיפול בבקשות מקלט מפר את עיקרון אי ההחזרה

ועדת העינויים של האו"ם פרסמה אתמול (9.2.2018) הערה כללית לסעיף באמנת העינויים שמפרט את עיקרון אי-ההחזרה – העיקרון שאוסר להחזיר אדם למקום בו יש סכנה שיהיה חשוף לעינויים (בהקשר של אמנת העינויים – באופן כללי אסורה החזרה גם במקרים של סכנה לחיים או לחירות). זה עקרון בסיסי בדיני זכויות אדם ודיני פליטים, אין הרבה כללים יותר בסיסיים מזה. הוא מחייב ולא שנוי במחלוקת.
ההערה מסבירה בין היתר שאסור למדינות לסרב לבחון בקשות מקלט או להתעכב בצורה מוגזמת בבחינת הבקשות, משום שסירובים או עיכובים כאלו עלולים לאלץ אנשים לחזור למדינה בה הם מצויים בסכנת עינויים.
זה הסעיף (ההדגשות שלי):
 .
14. States parties should not adopt dissuasive measures or policies, such as detention in poor conditions for indefinite periods, refusing to process claims for asylum or unduly prolong them, or cutting funds for assistance programs to asylum seekers, which would compel persons in need of protection under Article 3 of the Convention to return to their country of origin in spite of their personal risk of being subjected there to torture and other cruel, inhuman or degrading treatment or punishment.
 .
וועדת העינויים היא גוף בו יושבים מומחים מקצועיים בעלי שם. זה לא הגוף שמלא בהחלטות נגד ישראל. זו הערה כללית שמיועדת לכלל המדינות החברות באמנה, והסיבה היחידה שהיא רלוונטית לישראל היא כי יש כאן מערכת מקלט לא מתפקדת, שלמרבה הצער מאופיינת בדיוק במה שמתואר בסעיף – חוסר תפקוד, חוסר טיפול בבקשות מקלט, המתנה של *שנים* בלי תשובה – בתקווה שאנשים יישברו ופשוט ילכו מכאן. גם אם זה ייגמר בעינויים.
הוועדה מזכירה לנו דבר פשוט: מערכת שמתנהלת ככה מפירה עקרון יסודי במשפט הבין-לאומי, מפירה או חובותיה, ומסכנת אנשים שזכאים להגנה.
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | כתיבת תגובה

למה ישראל מפלה בין מבקשי מקלט שחורים ולבנים

כחלק מהדיון על הכוונה השערורייתית לגרש אלפי מבקשי מקלט לעתיד מסוכן ולא ידוע, עלו בימים האחרונים כמה וכמה טענות על ההבדל בין היחס למבקשי מקלט אפריקאים (אלו שישראל מכנה "מסתננים") והיחס לאלפים שהגיעו ממזרח אירופה (בעיקר אוקראינה וגאורגיה) והגישו בקשות מקלט.

אי אפשר לחשוד בי בכוונה להגן על מדיניות ההגירה הגזענית של ישראל או ההתנהלות השערורייתית של רשות האוכלוסין (ובכלל מדיניות הגירה מחמירה ודרקונית), אבל האמירה ש"את האוקראינים לא מנסים לגרש" לא נכונה. לגמרי מנסים – וההבדלים במדיניות הגירוש קשורים להבדל מהותי בין מבקשי מקלט ממזרח אירופה (כקבוצה) ומבקשי מקלט מאפריקה. בעניין הזה כדאי לחדד הבדל בין שתי קבוצות –

האחת היא של מהגרים ששוהים בישראל תקופה ממושכת בלי אשרה (מכונים "תיירים ללא אשרה בתוקף", ורובם ממדינות ברית המועצות לשעבר). גם המספר שלהם, אגב, בירידה בשנים האחרונות. לפני כמה שנים היו כמאה אלף, היום כ-74 אלף. נכון שעל הקבוצה הזו לא מיישמים את הצעדים הדרקוניים שישראל מפנה למבקשי מקלט שחורים.

השנייה היא של כמה אלפים שנכנסו בשנתיים (בערך) האחרונות באשרת תייר, בעיקר אזרחי אוקראינה וגאורגיה, ורבים מהם הגישו בקשות מקלט – הרבה יותר מהבקשות של יוצאי אריתראיה וסודאן. לחלק גדול מהבקשות האלו אין בסיס, והעומס תוקע מערכת שגם ככה לא ממש תפקדה. לא מאשימה אותם, אבל זה המצב. מאף אחת מהקבוצות האלו לא שולחים אנשים לחולות, לא מגרשים אותם לאוגנדה, לא קוראים להם "מסתננים" (וגם לא "סרטן"). עד כאן נכון.

מה שלא נכון הוא שישראל לא מנסה לגרש את "מבקשי המקלט הלבנים" – היא בהחלט מנסה. בלי קשר לשאלה כמה המאמצים האלו מוצדקים וראויים, הם ישנם. יש מבצעים לחפש, לכלוא ולגרש את מי שנכנסו לאחרונה באשרת תייר ועובדים בלי אשרה. במקרים מסוימים כ"כ מנסים לגרש אותם שמפספסים חשדות לסחר בבני אדם. בנוהל הטיפול במבקשי מקלט הוכנס סעיף שנועד במיוחד לבחינה וגירוש מהיר של מבקשי מקלט מגאורגיה, וחל רק עליהם.

אם מקבלות את ההנחה שמותר ורצוי למנוע כניסה ושהייה לא מוסדרת של מהגרים, גם במחיר פגיעה אפשרית בזכויותיהם או תופעות של סחר בבני אדם, יש היגיון במדיניות כזו. לרשות האוכלוסין, שלא רוצה בישראל זרים לא יהודים בכלל, הגיוני לנסות לתפוס ולגרש כמה שיותר מהר נכנסים חדשים – לפני שהם יתחילו להשתקע כאן, להכיר בני זוג ובנות זוג ואולי להקים משפחה, ליצור או לדעת להסביר נסיבות שמצדיקות לתת להם להישאר כאן, ולפני שהם יספרו לאנשים נוספים שכדאי לבוא ויעזרו להם להגיע לישראל.
הסיבה שצעדים כאלו יוצרים סכנה לסחר בבני אדם היא שמעסיק שיודע שהעובד שלו בסכנת גירוש יכול לאיים עליו שאם לא יעבוד בתנאים שמציעים לו, ימצא את עצמו בכלא או על מטוס – ובהרבה מקרים, מעסיקים מנצלים את זה. את המחיר הזה מי שמקדמים אכיפה של מדיניות הגירה וגירוש זרים מוכנים לשלם.

מבקשי המקלט האירופאים  גם נכלאים לפני שיגורשו מישראל. הם לא נשלחים ל"חולות" או אוגנדה, לא גוזלים 20% מהשכר שלהם, ולא מחוקקים חוקים דרקוניים במיוחד בשבילם – בגלל שהמדינה לא צריכה את האמצעים האלו. בניגוד למבקשי המקלט מאריתריאה וסודאן, לרבים מהם לא נשקפת סכנה במדינת המוצא שלהם, ואפשר לגרש אותם מישראל יחסית מהר ובלי להפר את החוק הבין-לאומי.

הנקודה האחרונה, אגב, חשובה לטענה השקרית שמבקשי המקלט ממדינות אפריקה הם "מהגרי עבודה" – אם זה היה נכון, היו מטפלים בהם כמו בגאורגים. יש סיבה שישראל לא עושה את זה. הסיבה הזו היא הידיעה שמסוכן להם שם – כלומר, חשש מרדיפה במדינת המוצא. זה החשש שהופך רבים מהם לפליטים, גם אם בישראל הם לא הוכרו ככאלו. וזו הסיבה שמנסים למצוא דרכים עוקפות – ללחוץ עליהם לעזוב, למרר את חייהם, לגרש אותם למדינה שהם בכלל לא קשורים אליה – כי במדינה שלהם מסוכן.

 

וחוץ מזה, צריך לשנות את מדיניות ההגירה הגזענית של ישראל, להגן על פליטים ומבקשי מקלט, ולכבד את זכויות האדם של מהגרים בלי קשר לדרך בה נכנסו.

פורסם בקטגוריה הגירה, עבודה שחורה | תגובה אחת

בעבור חופן דולרים

לפי המידע שפורסם, ישראל תשלם לרואנדה 5000$ עבור כל מבקש מקלט שזו תסכים לקבל, ורואנדה מסכימה כי היא "צריכה ידיים עובדות" (בהנחה שזו הסיבה האמיתית, כמובן).

האם אפשר לתאר את ההסכם בין ישראל לרואנדה לגירוש מבקשי מקלט כסחר בבני אדם?

אפשר לענות לשאלה הזו בשלוש דרכים – נקרא להן האנושית, המשפטית והסוציולוגית.

האנושית – ראבאק, זו עסקה שבמסגרתה כסף מחליף ידיים ואנשים מועברים בכפייה מעבר לגבול. זה מה שבנאדם נורמלי חושב כשאומרים לו "סחר בבני אדם". נכון שיש עוד שיקולים, אבל אלו המרכיבים של סחר.

המשפטית – סחר בבני אדם מוגדר (במשפט הבין-לאומי ובמשפט הישראלי, בהתאמה) כהעברה של אדם, תוך שימוש באמצעים כמו כוח או כפייה, למטרת ניצול, או כעשיית עסקה באדם למטרת ניצול.

זה שמדובר  העברה או עסקה, זה ברור. זה לא הכיוון הרגיל של העסקה, בדרך כלל הכסף הולך לכיוון אחד והאנשים לכיוון השני, אבל זו עדיין עסקה, ועסקה לא חייבת להיות מכירה דווקא –החוק פתוח בכוונה לאפשרויות שונות.

האם זו עסקה למטרת ניצול? מבחינת ישראל, המטרה היא להיפטר ממבקשי המקלט. מה יקרה איתם אחרי שיחצו את הגבול לא מעניין אותה, מבחינתה שיעבדו או שינוצלו או שיחגגו או שימותו. מצד שני, החוק הישראלי לא מחייב שסחר בבני אדם יהיה במטרה לנצל – גם סחר שמעמיד אנשים בסכנה לניצול אסור. האם זה הסדר שמעמיד אנשים בסכנת עבודת כפייה?

החירות של מהגרים ביחס לתנאי העבודה שלהם ממילא מוגבלת, ואין סיבה להניח שהסדר מאוד מאוד לא שקוף, שאין עליו ביקורת נורמלית ושכל מה שאנחנו כן יודעות עליו הוא בעייתי, יהיה טוב מהרגיל. התוקף של אשרות השהייה שמקבלים מבקשי מקלט שגורשו לרואנדה, והתנאים שקבועים בהן, לא ידועים, והיבטים אחרים של ההסדר הזה לא ממש מעידים על דאגה לזכויות אדם והסכמה. והסיכוי לעבודת כפייה לא צריך להיות מעבר לספק סביר – מספיק שיש סכנה.

אבל שאלה מעניינת יותר היא האם לא נכון יותר להפוך את השאלה – למה לא להגדיר גירוש כפוי לרואנדה, שמוביל לעבודה במקום שאדם לא בחר מרצונו לעבוד בו (ושכפוף לתנאי אשרה שרק אלוהים יודעת מה הם, אבל אפשר להניח שהם מגבילים), כעבודת כפייה. הגירוש כפוי, העבודה שאינה פרי בחירה חופשית היא תוצאה הכרחית שלו. היא לא מרצון.

זו שאלה מורכבת, ואפשר להתווכח עם ההגדרה הזו, אבל לדעתי היא מצדיקה התייחסות רצינית.

הסוציולוגית – בשנים האחרונות יש הרבה מאוד כתיבה ביקורתית על כל השיח של סחר בבני אדם. אחת מהביקורות החזקות[1] היא שמדינות כמו ארצות הברית נאבקות בגורמים פרטיים שמואשמים בסחר בבני אדם, אבל בעצמן קובעות ומיישמות מדיניות שההשפעה שלה על הקרבנות מאוד לעבירות שבהן הן נלחמות. הן מגנות את העבדות, את הסוחרים שכובלים, כולאים ומעבירים מהגרים בכפייה מעבר לגבול, או מכריחים אותם לעבוד – אבל בעצמן כולאות מהגרים במתקני משמורת, מעבירות אותם בכפייה למדינות אחרות, ויוצרות הסדרים שכובלים אותם למעסיק במעין עבדות מודרנית, או כופות עליהם עבודה בתת-תנאים במתקני כליאה למהגרים.

מי שמקדם מדיניות כזו לא יכול לטעון שהוא נאבק בסחר כדי לשמור על החירות ועל צלם אנוש. הוא אולי נאבק בסחר כדי לשמור על ריבונות ועל גבולותיו ממהגרים לא רצויים,[2] ומוכן להגן על החירות וכבוד האדם כשזה מסתדר עם האג'נדה הכללית שלו.

ומנקודת המבט הזו, מעבר להגדרות משפטיות, קשה לקבל שהתשובה ל"האם עסקה באדם שמיועדת להכריח אותו לעבור למדינה אחרת שבה הוא יעבוד היא סחר בבני אדם?" היא "תלוי מי עושה את זה".

[1]  חוקרת בולטת בתחום הזה היא Julia O’connell Davidson (מאמר יחסית חדש שמציג את הביקורת שלה בנקודת הזו הוא The Right to Locomotion? Trafficking, Slavery and the State), אבל היא לא היחידה שמציעה את הביקורת הזו.
[2]  גם הביקורת על המאבק בסחר בבני אדם כחזית של "זכויות אדם" למדיניות שבעיקר מגבילה הגירה עולה הרבה בכתיבה של חוקרות בתחום. דוגמא בולטת יש במאמר מוכר של ג'יימס האת'ווי (שהמומחיות שלו היא דיני פליטים) בנושא. המאמר לא חף מבעיות (והוא גם ארוך…), אבל הנקודה הזו מוסברת היטב.
פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | תגובה אחת

שתי הערות על כליאת קרבנות עינויים, בבריטניה ובישראל

בית המשפט הגבוה לצדק באנגליה הכריע היום בתיק שהמוקד שלו הוא כליאה של מהגרים קרבנות עינויים, והבעיות באימוץ הגדרות שרירותיות שמבחינות בין אנשים פגיעים בלי בסיס אמיתי.
שם, הסוגיה המרכזית הייתה הגדרה של עינויים שהחריגה עינויים על ידי גורמים לא ממשלתיים (מה שרלוונטי למשל לנשים שעברו אלימות מינית או אלימות במשפחה, או לגברים שחטפו מכות מהסביבה על רקע נטייה מינית).

בבית המשפט העליון בישראל תלוי תיק דומה,* של כליאת קרבנות עינויים במתקן "חולות". הנושא חשוב, מעניין, ונראה לי שכדאי להתעכב בעיקר על שתי נקודות חשובות שאפשר ללמוד מפסק הדין הזה. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה | תגובה אחת

סמכות, ממלכתיות, והשתתפות שופט בית המשפט העליון בטקס יובל לכיבוש

מה הבעיה בהחלטה של נאור לבטל השתתפות שופט מביהמ"ש העליון בטקס יובל ל"שחרור" הגדה המערבית (ומה הבעיה בביקורת של התנועה לאיכות השלטון על ההחלטה שלה):

נתחיל מהמובן מאליו: ברור שהטקס פוליטי, ברור שהוא שנוי במחלוקת, ברור שיש לו אג'נדה ימנית מובהקת. לקרוא לו "ממלכתי" לא משנה את זה, והעמדה לפיה הטקס נייטרלי וההתנגדות לו פוליטית היא חלק משלילת האפשרות לביקורת על השלטון. הגעה לטקס לחגיגות הכיבוש פוליטית לא פחות מהיעדרות, מתוקשרת או לא. ברור גם שההחלטה של נאור פוליטית. היא פוליטית במובן המדיני והיא פוליטית במובן של חלוקת כוח והשפעה בין גורמים שונים. יש עמדות ששופטים מצופים לא להביע בפומבי, כחלק מהגדרת תפקידם ומהדיסטנס שהם אמורים להקרין (כן, יש לזה מונח יותר מכובד). גם נכון. אבל זה לא העניין כאן. את ההחלטה של נאור עדיף לראות כסוגיה של סמכות בית המשפט וההון הפוליטי שהוא מחזיק.

בית המשפט (בכלל, לא רק בישראל) לא אמור להתערב בשיקול הדעת של הממשלה בסוגיות מדיניות מסוימות, ולא אמור להחליט במקומה איך לנהל את המדינה. יש חריגים לכלל הזה (כמו פגיעה משמעותית בזכויות אדם), אבל זו המסגרת. זו ההצדקה המרכזית של בג"ץ לאפשר לממשלת ישראל לעשות פחות-או-יותר מה שהיא רוצה בגדה וברצועה. ההחלטה של נאור לא מערערת בשום צורה על המסגרת הזו.

מה שהיא כן עושה, זה לבזבז הון פוליטי על מהלך מיותר לחלוטין, במקום להשתמש בו למקרה שאשכרה יכול לסייע למישהו.

בהרבה מקרים בית המשפט לא מורה למדינה לשנות התנהלות בעייתית, כי יש גבול כמה פעמים אפשר לעלות על מסלול התנגשות עם הממשלה. אז מקבלים החלטות רעות ומתירים הפרות זכויות אדם במקרים מסוימים, כדי לחסוך את הכוח לקרבות אחרים.

ומה שנאור עשתה במקרה הזה זה לקחת את החסכון בחיכוכים שנצבר על הגב של משפחות שנקרעו, רכוש שנלקח, בתים שנהרסו, ושיבוש חיי יום יום של אלפי אנשים, ולשרוף אותו על מהלך הצהרתי שלא מקדם את זכויות האדם של אף אחד ולא משיג כלום חוץ מכותרת ומיתוג של בית המשפט כשמאלנים שמתערבים בהחלטות הממשלה בלי סמכות. לא בדיוק מה שחסר לנו בתקופה האחרונה.

כן, יכול להיות שהשתתפות השופט ניל הנדל בטקס הייתה מתקבלת כתמיכה של בית המשפט העליון בהמשך הכיבוש. כל האנשים שזה מפריע להם משוכנעים שזה המצב מלכתחילה. יש לנו כמה עשורים של הוכחות. מייצגת רק את עצמי כאן, אבל מצידי שישתתפו כל שופטי בג"ץ בחגיגות יובל לכיבוש, מצידי שיקראו לזה שחרור יהודה ושומרון שלנו לנצח, ושכל אחד משגיע לטקס יתן בחודש הקרוב החלטה אחת, קטנה, שמשפרת את החיים של תושב פלסטיני שמגיע אליו ושאחרת הוא לא היה מקבל. מה שיפה, ההחלטה הזו בכל מקרה לא תגיע לעיתונים ולא תגרור אפילו טוקבק נגד בית המשפט.

זו הבעיה המעניינת יותר. ואז מגיעה התנועה לאיכות השלטון ומזכירה לנו שלדיון על היחסים בין רשויות יש עוד היבט – איזון בין הרשויות והכבוד שהרשות השופטת רוכשת לממשלה. כלומר, התנועה לאיכות השלטון מנסחת את התוספת הזו כטקסט שטחי וחנפני (ואחד מהדברים הכי סחים שיצא לי לקרוא כבר זמן מה), אבל הנקודה עצמה מעניינת. הרשות השופטת לא סתם אמורה לרכוש כבוד לממשלה ולכבד את שיקול דעתה. הכבוד הזה מבוסס על הסמכויות והיכולות של הרשויות השונות, אבל לא פחות מכך – על הלגיטימציה שלהן. הממשלה שואבת לגיטימציה מהיותה גוף מייצג שנבחר על ידי האזרחים. בגלל זה בית המשפט אמור להיזהר מהתערבות, כי העם אמר את דברו. אבל כשהממשלה מציינת יובל להמשך שליטתה על מיליוני אנשים שלא בחרו בה ויש להם אפס השפעה עליה, קשה לטעון שיש לה לגיטימציה של הנשלטים למהלך הזה. אני לא מצפה מהתנועה לאיכות השלטון לזהות את הבעיה הזו (או להבנה של הקשרים פוליטיים בכלל), אבל מי שכן רוצה להשתתף ברצינות בדיון פוליטי לא יכול פשוט להתעלם ממנה.

פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, כיבוש נאור, פופוליזם | 3 תגובות