עניין של טכניקה: מכבש הלחצים של חוק הפיקדון

המדינה לבג"ץ: כמובן שאנחנו לא מנסים לשבור את רוחם של מבקשי מקלט בסנקציות כלכליות כדי שיברחו מכאן, אבל תראו, זה עובד.

השבוע הוגשה תגובה של המדינה לעתירה נגד "חוק הפיקדון". העתירה עוסקת בעיקר בקיצוץ 20% ממשכורתם של מבקשי מקלט, והפקדת הסכום בקרן בבנק. שם הכסף יישאר, בלי שיוכלו לגעת בו, עד שהם יעזבו את ישראל, אם יעזבו. מהסכום שיצטבר אפשר יהיה להוריד קנסות גבוהים מאוד אם לא יעזבו מיד כשתתקבל החלטה שמחייבת אותם לעזוב. המטרה של המהלך האכזרי הזה היא לעודד אנשים לעזוב את ישראל, למרות שהמדינה עצמה מסכימה שאסור לגרש אותם לארצם, ושלא בטוח מתי יוכלו לחזור. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עוני | כתיבת תגובה

סוחרי הספק של הממשלה

יש סרט תיעודי מצוין בשם "סוחרי הספק" (Merchants of Doubt, מבוסס על ספר באותו שם). הסיפור שלו הוא האנשים שמנסים להראות ש"אין קונצנזוס מדעי" בסוגיות כמו התחממות גלובלית והאם סיגריות גורמות לסרטן. הוא מציג בין היתר קבוצות של "אזרחים מודאגים" לכאורה שבעצם עומדים מאחוריהם תאגידי ענק שחוששים לרווחים שלהם, או חוקרים שבשביל כסף או אידאולוגיה או שילוב של שניהם מציגים עמדות…נקרא לזה "חריגות".

לפני כמה ימים התפרסם שרשות האוכלוסין הזמינה חוות דעת על המצב באריתריאה מעמותת "איתן-המרכז למדיניות הגירה ישראלית", ארגון שמטרה די מרכזית שלו היא שלא יהיו כאן מבקשי מקלט מאריתריאה. על חוות דעת מעמותת איתן אפשר לסמוך בערך כמו שאפשר לסמוך על חוות דעת בעמודי פייסבוק של מתנגדי חיסונים, ומסיבות דומות. יש אנשים שקודם יורים את החץ ואז מציירים את המטרה, וכל העובדות, הנתונים והמחקרים שבעולם לא ישכנעו אותם לרדת ממנה. ובשני המקרים, לקחת יותר מדי ברצינות את האנשים האלו עלול להוביל לסכנת חיים.    להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הגירה, מי ישמור על השומרים, פופוליזם | 2 תגובות

המאבק בסחר בבני אדם – הדירוג של ישראל, הדרך שעברנו והדרך שלפנינו

בשבוע שעבר התפרסם הדו"ח השנתי של מחלקת המדינה של ארה"ב על המאבק בסחר בבני אדם. ישראל דורגה שוב בדירוג 1 (הגבוה ביותר מבין ארבעה אפשריים). משרד המשפטים כבר הוציא הודעה בנושא, ובה פירוט ההישגים השונים.

הישגים במאבק בסחר חשובים, כמובן. רק שחלק משמעותי נעלם מהדיווח – העובדה שחלק משמעותי מהישגי הממשלה הם בכלל הישגים של החברה האזרחית, ושלצד הדירוג הגבוה, הדו"ח כולל גם הרבה ביקורת והמלצות לשיפור.

כך, למשל, חלק משמעותי מההישגים של ישראל, שהרוויחו לה את הדירוג הגבוה, הוא זיהוי קרבנות סחר בבני אדם – בדוח מצוין שהממשלה זיהתה 47 קרבנות בשנת 2016. מה שלא מצוין הוא שרוב הקרבנות אותרו וזוהו לא על ידי הממשלה, אלא על-ידי ארגוני החברה האזרחית (המוקד לפליטים ולמהגרים זיהה 55% מהקרבנות המוכרים, ויש עוד שזוהו על-ידי ארגונים אחרים). במילים אחרות, חלק משמעותי מההישג הזה, שמדרג את ישראל במקום הראשון, הוא בכלל לא של הממשלה.

מתוך הקבוצה שכן זוהתה, כל קרבנות ההחזקה בתנאי עבדות שהוכרו, זוהו על-ידי החברה האזרחית. במילים אחרות, המדינה קיבלה קרדיט על זיהוי קרבנות סחר, למרות שהיא לא יודעת איך ולא עושה את זה.

הנקודה הזו משמעותית לא בגלל מאבק על יוקרה או על קרדיט, אלא בשל ההשלכות שלה על פעילות בשטח. אם רשויות המדינה מקבלות קרדיט והערכה על עבודה שהן לא מנסות ללמוד ברצינות ולא ממש מבצעות, אין להן תמריץ להשתפר בה – ישראל תמשיך לא לזהות קרבנות, ותמשיך לקבל קרדיט על הישגים בתחום בו רשויות המדינה היו כושלות, אלמלא הסיוע הרב של החברה האזרחית.

הדיווח של משרד המשפטים גם לא מזכיר אף אחד מהתחומים שחטפו ביקורת בדו"ח. בולטים בין התחומים האלו –
הכשלים בזיהוי קרבנות סחר מקרב מבקשי המקלט, שמובילים לכליאת קרבנות סחר לתקופות ממושכות;
הצורך באכיפה אפקטיבית כנגד ניצול והפרת זכויות מהגרי עבודה;
והצורך להסדיר כניסה של מהגרות עבודה בענף הסיעוד בהסכם עם מדינות המוצא ("הסכם בילטרלי"). ענף הסיעוד הוא הענף שבו מועסקות הכי הרבה מהגרות עבודה בארץ – בעיקר נשים, בתנאים שהופכים אותן לפגיעות מאוד. הן נמצאות רוב הזמן בבית המטופל, מבודדות מהעולם, בלי פיקוח חיצוני או זמן פנוי שמאפשר ללמוד על זכויותיהן ולהתלונן אם משהו רע קורה. בנוסף, האופן בו הן מגויסות לעבודה כיום כרוך בגביית דמי תיווך גבוהים ולא חוקיים, מה שיוצר סיכון לשעבוד חוב. המדינה מדברת על "פיילוט" שהיא מקדמת בתחום הזה – היא מדברת על הפיילוט הזה כבר שש שנים. בינתיים עוד לא ראינו הסדר מקיף, והעובדות ממשיכות להיות מנוצלות.

בדו"ח גם נקבע שמבקשי מקלט מסודאן ואריתריאה פגיעים במיוחד לסחר בישראל. במקום שהמדינה תפעל בנושא, תיתן להם אשרות עבודה ותגן על הזכויות שלהם, משאירים אותם בלימבו, ובנוסף מקצצים עד 20% מהמשכורות שלהם, מהלך שעלול לדחוף אותם לעוני ולעבודה בשחור, ורק יגדיל את הסיכון שינוצלו.

הדבר האחרון שחסר מהדו"ח, הוא שמשנה לשנה נשחקים הצעדים החשובים (באמת!) שישראל נקטה בעבר. הסדרים שסייעו למאבק בסחר בוטלו, או נשחקו, ושומדבר לא הגיע במקומם.
בראשית שנות ה-2000, בישראל הייתה בעיה חמורה מאוד של סחר לזנות. שילוב של ביקורת קשה בארץ ובעולם (ובין היתר, דירוג בדירוג הנמוך ביותר בדו"ח מחלקת המדינה בשנת 2001, ועבודה רצינית של גורמים בכנסת, בממשלה ובחברה האזרחית בישראל הוביל לשיפור משמעותי. הוקמו גופים מיוחדים, תוקנו חוקים, הוצעו הגנה ושיקום לקרבנות, והייתה למידה אמיתית של מה המשמעות של סחר בבני אדם ואיך להיאבק בו. זה היה הישג מרשים, מעורר הערכה, אפילו מעורר השראה.
בשנים האחרונות, ישראל נסוגה מחלק מהצעדים שהובילו להישג הזה. כך, למשל, פורקה היחידה המשטרתית שהתמחתה בעבירות סחר ועבדות, ולא נמצא לה תחליף הולם. בוטלה הדרישה לאשרות ממדינות במזרח אירופה מהן הגיעו רבות מקרבנות הסחר לזנות. בתחום ההגנה על מהגרי עבודה, יש מהלכים בעייתיים כמו הסכמים להבאת מספרים גדולים של עובדי בניין מסין, בהסדר שהופך אותם פגיעים לניצול ולהחזקה בתנאי עבדות. בשנה שעברה היה ניסיון לצמצם את הפעילות החשובה של יחידת תיאום המאבק בסחר בבני אדם שיושבת במשרד המשפטים. הניסיון הזה בוטל בינתיים, אבל אפשר ללמוד ממנו על הרוח הכללית במשרד המשפטים באותה תקופה.

אלו דוגמאות, המציאות בשטח מעידה על קשיים רציניים, שלא משתקפים במלואם בדו"ח. למחדל הזה יש מחירים כבדים בשטח, ואם לא נתעורר, יום אחד גם נשלם עליו את המחיר בדירוג הבין-לאומי.

[גרסה של הרשומה הזו פורסמה בבלוג של המוקד לפליטים ולמהגרים]

פורסם בקטגוריה הגירה, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | כתיבת תגובה

על הסכמה בעבדות וב-BDSM

[לג'ניה]

לפני כמה חודשים חברה הציגה לי שאלה – מה ההבדל בין עבירת ההחזקה בתנאי עבדות, ובין מערכת יחסים בדס"מית בהסכמה?

התשובה הקצרה היא "שאלה טובה". התשובה הארוכה יותר היא מה שאנסה לעשות בהמשך. הדיון התחיל בשיחה על הרשומה הזו, ובהמשך להסבר על המעמד של הסכמה ביחס לעבדות.

לפני שנעמיק וכדי שיהיה יותר נוח לקרוא את ההמשך, ננקה את השולחן רגע: נקודת המוצא שלי בניסיון לענות לשאלה שלה, ובכלל, היא שאין בעיה מוסרית במערכות יחסים בדס"מיות ככאלו (כשהן מרצון, בין מי שיש להן את הבגרות והיכולת לבחור בהן – אבל זה נכון על כל מערכת יחסים או אינטרקציה מינית), והן לא צריכות יותר הצדקה מאינטרקציה קינקית פחות. אז אני לא שואלת "האם מערכת יחסים בדס"מית היא סוג של עבדות", אלא "למה היא לא?".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה Glad to be gay, הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | 8 תגובות

הבטחות צריך לקיים

הבטחות צריך לקיים, מסמכים ממשלתיים צריך לחשוף, אסור לשלוח אנשים לסכנת מוות, ורעיונות אחרים שקל יותר להסביר לגן ילדים מאשר לרשות האוכלוסין וההגירה

בשיעורי אתיקה בחוג לפילוסופיה מאוד אוהבים לדבר על הבטחות. זו אחת הדוגמאות החביבות על מרצים לפילוסופיה, יחד עם כסאות, שולחנות, ו- 2+3=5 (האמון שרוכשים ליכולות של סטודנטים למדעי הרוח זה משהו).

ובדיונים האלו מדברים על זה שהמאפיין של הבטחה הוא שהיא לא אמורה להשתנות, גם אם הנסיבות משתנות. זו המשמעות של "הבטחה". היא מחייבת גם אם עכשיו כבר לא בא לך לעשות מה שהבטחת. אף אחד לא מחכה שאבטיח לעשות מה שמתחשק לי.

"הבטחות צריך לקיים" זה לא רק רעיון מוסרי או פילוסופי. גם ילדים יודעים שהבטחות צריך לקיים. ככה גם עובדות חובות משפטיות.

פעם, לפני כמה עשרות שנים, ישראל התחייבה להוראות אמנת הפליטים. לא סתם התחייבה. מבוהלת ופוסט-טראומטית אחרי השואה, עזרה לאסוף את החברות ולהסכים שבפעם הבאה נהיה מדינות טובות יותר, נגן על אנשים ונבטיח להם מקלט. זה היה הישג מרשים ומעורר גאווה. אם הייתי חלק ממערך ההסברה הישראלית, הייתי מנופפת בו הרבה לפני ה-ICQ  ועגבניות שרי.

רק שמאז עבר קצת זמן, והעולם עבר שינויים, ופתאום, אחרי שנים של שקט, מגיעה ההתחייבות הישנה ההיא, דופקת על הדלת, ואומרת "הלו, הבטחתם".

ולא בא לנו. וואו, כמה שלא בא לנו. הרי כשהבטחנו חשבנו עלינו, לא עליהם. מי חשב שיבואו הנה, וכל-כך הרבה, ועוד שחורים, ומי צריך את זה עכשיו. ואז מתחילים הטריקים. אנחנו? אנחנו הבטחנו לפליטים. ומה שיש פה זה, אה, "מסתנני עבודה" נקרא להם. לפחות, ככה נקרא להם בחוץ. אולי אף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות.

השבוע נזכרנו שוב מה לעזאזל שווה ההבטחה הזו שלנו. חוות הדעת הסודית של משרד הפנים על פליטי דארפור הודלפה לתקשורת. חוות דעת שהמדינה טענה שלא קיימת. אופס.

גם בבית משפט המדינה טענה שאין מסמך כזה. קורה שאת בבית משפט ושוכחת לנעול נעליים שחורות או להשתיק את הטלפון. לא מכירה הרבה אנשים ששוכחים שהם כתבו חוות דעת מפורטת שאומרת שצריך לתת לאנשים שברחו מרצח-עם מעמד פליט.

אבל לפני שנדבר על מה שיש בחוות הדעת הזו, שאלה קצת יותר בסיסית, שלא דורשת הבנה בחוק בין-לאומי – למה בכלל שתהיה סודית? חוות הדעת אמורה לעבור ביקורת ציבורית ומשפטית. בשביל זה היא חייבת להיות פומבית. כמו כל מדיניות ממשלתית, ואפילו יותר. הכרה בפליטים היא חלק ממדיניות הגירה. היא משפיעה על אלפי אנשים. אנשים שגם ככה מוחלשים, לא ממש יודעים מה הזכויות שלהם ולא יכולים להגן עליהן. אלו האנשים האחרונים שצריך להסתיר מהם מידע.

זה לא מסמך שצריך להיות מסווג. בעולם אין בעיה למצוא מסמכים כאלו. הבריטים, למשל, שומרים את שלהם כאן. האיחוד האירופי כאן. אנחנו שומרים את שלנו בתחתיתו של ארון תיוק נעול ותקוע בבית שימוש שאינו בשימוש, ועל דלתו שלט: זהירות, נמר.

בבתי המשפט קיבלו את ההכחשות של המדינה לקיום חוות הדעת. במקרה אחד השופטת אפילו נעלבה שמטילים ספק באמינות של המדינה. הייתי אומרת שאולי עכשיו הם יפקפקו, אבל לבתי המשפט קשה מאוד לוותר על "חזקת תקינות המינהל" והאמונה שאפשר לסמוך על נציגי הרשויות. טיפוסים נכלוליים יותר אולי היו מנצלים את האמון המפליג הזה, אבל לא האנשים שישרים וההגונים שעובדים במשרדי הממשלה.

מה חוות הדעת הזו אומרת?

היא אומרת שאנשים ברחו ממעשי זוועה ורצח עם בדארפור. היא אומרת שעדיין מתחוללות שם זוועות. היא אומרת שבעולם, מי שיש לו טענה (שלא הופרכה) שהוא דארפורי משבט לא-ערבי, מקבל מעמד פליט. זה הסטנדרט. היא אומרת שהסיפור של פליטי דארפור בישראל דומה לסיפור שלהם בעולם. היא אומרת שהם עלולים "בסבירות גבוהה לחוות רדיפה בשובם למדינת מוצאם", על רקע גזע או ייחוס של דעה פוליטית. זו דרך ארוכה ומשפטית להגיד "פליטים".  ויש עליה חותמת של משרד הפנים.

חוות הדעת לא מתפתלת סביב הנקודה המרכזית. היא לא מציגה עמדות לכאן ולשם. בעיקר, כי אין "שם". גם הפרשנים הכי שמרנים של אמנת הפליטים לא יכולים לטעון שהיא לא חלה במקרים של רצח עם.

אם מה שכתוב הוא מה שאף בנאדם סביר לא יחלוק עליו, למה להסתיר אותה?
כי מה נגיד? כן, הם פליטים, אבל זה מסובך? היינו הגונים ואנושיים ומוסריים, כשזה היה רק מילים על דף. הבטחנו, לא הבטחנו לקיים.
הבטחנו שלעולם לא עוד ושלא נהיה חלק מ"העולם ידע ושתק". למה לא חשבנו מה נעשה כשהם באמת יבואו. איך, איך לא חשבנו לשאול מה יקרה אם הם יהיו שחורים.

פורסם בקטגוריה הגירה | 2 תגובות

גואל רצון, עבדות ושטיפת מוח – סיבוב שני בבית המשפט

פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור של גואל רצון התפרסם השבוע. [1]

פסק הדין עוסק, ברובו, בעבירות המין בהן הורשע רצון, אבל אני לא רוצה להתעכב על החלק הזה.

מה שמעניין אותי, ופסק הדין לא עוסק בו, הוא הזיכוי של גואל רצון בבית המשפט המחוזי מעבירת ההחזקה בתנאי עבדות. הסיבה שפסק הדין לא עוסק בסוגיה הזו היא שהפרקליטות בחרה שלא לערער על הזיכוי. כתבתי כבר, בהרחבה, על הבעיות בפסק הדין בבית המשפט המחוזי, ואני מאמינה שבחירת הפרקליטות שלא לערער הייתה טעות.

הבעיות בפסק הדין של המחוזי, בקצרה – הייתה התמקדות מופרזת (גם של הפרקליטות וגם של בית המשפט) בשאלת ה"שליטה המנטלית"; לבית המשפט היה קשה לזהות החזקה בתנאי עבדות במקרה שבו לא היה שימוש באלימות פיזית או כבילה ממשית (הנשים לא היו נעולות בבית או קשורות בשרשראות); לבית המשפט היה קשה להשתחרר מהרעיון שקרבנות עבדות יכולות להיות נשים ישראליות נורמטיביות שמכירות את הסביבה. וברקע לכל זה, בית המשפט התעלם מהעובדה שהחזקה בתנאי עבדות יכולה להתקיים גם בהסכמת הקרבן.

קריאה זהירה בפסק הדין בבית המשפט העליון מחדדת את המסקנה ששאלת העבדות הייתה צריכה להיבחן גם בעליון, וייתכן שהייתה מסתיימת בהרשעה.

עבירת ההחזקה בתנאי עבדות מוגדרת בחוק כ"מצב שבו מופעלות כלפי אדם סמכויות המופעלות ככלל כלפי קניינו של אדם; לענין זה, יראו שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו כהפעלת סמכויות כאמור".[2]

תיאור הרקע העובדתי למעשיו של רצון בפסק הדין של העליון –

לאורך השנים לא עבד המערער, בעוד הנשים עבדו לדרישתו במשק בית. חלק מן הנשים פנו אל המערער בבקשה שיאפשר להן ללמוד מקצוע במסגרות חיצוניות. פניות אלה נענו בשלילה או תוך העמדת תנאים מכבידים, שעיקרם חיוב ללמוד בחברת נשים בלבד. הנשים גם הפקידו חלקים ניכרים משכרן בקופות משותפות – האחת, לצרכי המערער בלבד; השניה – לצרכי הקבוצה. מרבית נשות הקבוצה ניתקו קשר עם משפחתן, ואימצו שמות בעלי צליל אשכנזי, גם אם הן מעדות המזרח. הן קיעקעו על גופן את דמותו או שמו של המערער, ואימצו סגנון לבוש "צנוע", אשר כלל שכבות בגדים רבות וכיסויי ראש.

המערער גם איים על הנשים לאורך התקופה, כי אם לא יצייתו לחוקים ולהוראות שקבע, יענישן בפגיעה בבריאותן ובבריאות ילדיהן, ונקבעו עונשים על הפרות. המערער אף עקב אחר מעשיהן של הנשים וילדיהן, ולצורך זה התקין מצלמות מעקב בוילה; אסר על הנשים לשהות בחדריהן כאשר הדלתות סגורות; דרש מן הנשים לדווח לו על הפרות החוקים וההוראות על-ידי מי מחברותיהן; בדק את הטלפונים הניידים של הנשים, לרבות בדיקות פתע; ופיקח על שיחות הטלפון שלהן, על ידי כך שחייב אותן למסור לו את סיסמאות המכשירים.

העובדות האלו, כפי שהעליון מזכיר, היו הבסיס לאישום בעבדות, ואלו רק העובדות שאינן שנויות במחלוקת – לא כל הבסיס לאישום בעבדות. במילים אחרות – מוסכם שרצון הפעיל על הנשים מידה לא מבוטלת של שליטה; מוסכם שהוא הגביל את חירותן; מוסכם שהוא העניש את מי שהפרה את הוראותיו, והשתמש באיומים כחלק מהשליטה שלו בנשים. מוסכם שהיו אינדיקציות ליחס חפצי, כמו שינוי שם וקעקוע הדמות שלו על גופן. התיאור הזה, בפני עצמו, מאוד קרוב ללשון החוק בעניין החזקה בתנאי עבדות. לכל הפחות, קרוב מספיק להצדיק דיון מעמיק בערעור, והזדמנות לבית המשפט העליון, לראשונה, להבהיר איך נכון לפרש "עבדות" בדין הישראלי.

הדיון הזה נדרש מעוד סיבה. השופט רובינשטיין מזכיר בפסק הדין את התלות שמתפתחת אצל אנשים בכהני דת או מי שנתפסים כבעלי סמכויות רוחניות. הוא מצטט מאמר (שנשמע מטריד),[3] שמתייחס לנשים ש"פותו" לקיים יחסי מין עם אנשים שהציגו עצמם כבעלי יכולות על טבעיות. המאמר הזה, ונספח של פרופ' לפסיכולוגיה שהוא מפנה אליו, מתייחסים לאונס שבוצע בנסיבות של "שטיפת מוח". ונראה שרובינשטיין מאמץ את הניתוח הזה.

אישית, יש לי בעיות עם התזה של "שטיפת מוח" (או "שליטה מנטלית"), והאם זה בסיס שצריך להתקבל בבית משפט. אני גם לא משוכנעת שצריך להוכיח שטיפת מוח כדי להוכיח את עבירת העבדות במקרה של גואל רצון (בין השאר בגלל שאיומים פנטסטיים, עבור מי שמאמין בהם, לא בהכרח שונים מאיומים באלימות פיזית. בשביל זה לא צריך שליטה מנטלית). אבל הסיבה העיקרית שבית המשפט המחוזי זיכה את רצון מעבירת ההחזקה בתנאי עבדות היא שהוא דחה את הטענות על שליטה מנטלית כאמצעי שליטה. ואת הטענה הזו בדיוק רובינשטיין, באמירה אגבית ולא מעמיקה, מקבל.

המעמד של האמירה הזו מעלה שאלה רצינית. מצד אחד, זו אמרת אגב. היא לא חיונית לטיעון, והיא לא זוכה לדיון משפטי רציני – דיון שבית המשפט המחוזי, עם כל הביקורת שלי על הניתוח שלו, בהחלט ניהל. היה מתבקש שאם בית המשפט כבר נכנס לפינה הזו, הוא יתמודד עם הביקורת של המחוזי על טענת השליטה המנטלית. זה לא קורה.[4]

מצד שני, הטענה אמנם לא נדונה לעומק, וההתייחסות אליה היא במסגרת הדיון בקיום תלות של קרבן עבירות מין (ולא קרבן עבדות) – אבל היא עולה במפורש בפסק הדין, היא מוצגת כהשלמה לטיעון שבמקרה הזה אין משקל להסכמה, ואף שופט אחר לא מתנגד אליה. בהחלט אפשר להסיק ממנה שבית המשפט העליון מוכן לקבל שטיפת מוח כאמצעי ליצירת תלות ושליטה. ואם זה המצב, הזיכוי של גואל רצון מעבירת ההחזקה בתנאי עבדות עוד יותר בעייתי, וכך גם בחירת הפרקליטות שלא לערער.

[1] עפ 8271/14 ‏ ‏אבא גואל בן נתן רצון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.7.2016).
[2] ס' 375א לחוק העונשין
[3] "הדיין הרב ש' דיכובסקי, לשעבר אב"ד בבית הדין הגדול לערעורים ומנהל בתי הדין הרבניים, נדרש במאמרו "אישה שזינתה בהשפעה רוחנית-מיסטית" (עומד להתפרסם בתחומין לו (תשע"ו) לשאלת מעמדן ההלכתי של נשים נשואות שפותו לקיים יחסי אישות מחוץ לנישואין, כחלק מ"ברכה" או מ"טיפול" רוחני לפריון או לשלום בית, מתוך אמונה תמימה שבכך יוושעו." (ס' עח לפסק הדין, כי זה רובינשטיין וככה הוא ממספר סעיפים). אמרתי לכן שזה נשמע מטריד.
[4] רובינשטיין באמת צריך להפסיק עם הקטע הזה של אמרות אגב לא רציניות בפסקי דין – אתה שופט בבית משפט עליון, לא בפרלמנט של שישי בבוקר. לקביעות שלך יש השלכות.
פורסם בקטגוריה הכל שפיט והרשות נתונה, עבודה שחורה | תגובה אחת

הזכות לפונדקאות – על מה (ועל מי) מגינים?

הרשומה הזו מתחילה משני כיוונים שונים. אחד מהם הוא רשומה קודמת, על הזכות להורות. השני הוא מאמר חדש של חיים אברהם על אפליית זוגות בני אותו מין בהליכי פונדקאות בישראל.[1] אנסה לעשות שני דברים: האחד, להתמודד עם כמה טענות שהפריעו לי במאמר של אברהם (ומפריעות לי בשיח על פונדקאות בכלמיני הקשרים אחרים), ובעיקר עם ההסתמכות על שוויון בהקשר הזה; השני, להתמקד בשאלת מימוש ההורות דרך אשה אחרת.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה Glad to be gay, אל תקרא לי מותק, הכל שפיט והרשות נתונה, פרות קדושות | 2 תגובות