ב-4-5 לאפריל השתתפתי בכנס בארה"ב שעסק בגישות ביקורתיות ואמפיריות לסחר בבני אדם. התכניה שלו זמינה כאן, ובשבועות הקרובים המארגנות יבחנו אפשרויות שונות לשיתוף והנגשה של החומרים (אני עוד לא יודעת אם רק בין המשתתפות או לציבור).
זו הייתה חוויה ייחודית מהרבה בחינות, בין היתר כדוגמא מעוררת השראה לאיך נראה כנס פמיניסטי. למי שעוסקות בסחר מזווית ביקורתית, הנקודות למטה לא יחדשו הרבה, אבל היו כמה אמירות מעניינות ודיונים חשובים.
[למי שלא עוסקות בסחר בבני אדם, עבודת מין או עבודת כפייה, אני לא בטוחה כמה הרשומה הזו תהיה נוחה לקריאה – בד"כ אני משתדלת להכניס רקע והסברים, אבל כאן זה פשוט יהיה כ"כ ארוך ומסורבל שאין טעם]
מקום ליד השולחן
נושא משמעותי מאוד, בעיקר בשיחה על עבודת מין אבל לא רק, היה ההדרה של עובדות מין מדיוני מדיניות על סחר לזנות/ עבודת מין – למרות שהעמדות שלהן הן אלו שצריכות לעמוד בלב הדיון. ניסוח קולע של הנקודה הזו הציעה Kate D’adamo – “If you’re not at the table, you’re on the menu'. אחד מהדברים המרתקים בכנס הזה – השתתפו בו עובדות מין וקרבנות סחר לשעבר (לאו דווקא בתעשיית המין), שיש להן תארים מתקדמים והן חלק מהשיח האקדמי. אני לא חושבת שהרקע האקדמי הוא מה שהופך את העמדה שלהן לראויה לתשומת לב, אבל זה מאפשר סוגים אחרים של דיונים.
גם הן וגם אחרות הצביעו בצורה מאוד חדה על האופן בו השיח הדומיננטי על סחר מדיר את הקולות של עובדות מין, ומתעדף יעדים שרחוקים מראש סדר העדיפויות של עובדות מין.
ברמה המעשית, ההדרה הזו משפיעה על עיצוב תכניות עם השפעה משמעותית. Corey Shdaimah הצביעה על מסגרות שיקום שהוקמו בארה"ב בלי שום תשתית עובדתית ושום מידע על האוכלוסיה שאמורה להיזדקק להן (למשל, האם הן סיסג'נדריות או טרנסג'נדריות), ולכן יש פער משמעותי בין מה שהמסגרות מתיימרות להציע ומה שיש בשטח.
הדרת הקולות של עובדות מין גם מקשה מאוד על קבלת סיוע למי שלא מוכנה או יכולה להתאים לתבניות של "קרבנות אמיתיות" שגופים ממוסדים ולעתים ארגוני חברה אזרחית מצפים להם. כך, ביחס למי שלא רואה בעצמה קרבן סחר או קרבן בכלל; ביחס למי שהצרכים שלה שונים מאלו שהמסגרות הקיימות מצפות להם, ובמי ששואלת יותר מדי שאלות או דוחה את הנראטיב של המסגרות הקיימות על סחר, זנות או עבודת מין.
הנקודה הזו התחברה לנקודה משמעותית שעלתה לאורך הכנס גם ביחס לעובדות מין וגם ביחס לסחר למטרות עבודה, של קרבנות ראויים לסיוע ואלו שלא – deserving and undeserving victims.
באמירה קשה וקולעת, Claudia Cojocaru הצביעה על הפיכת החוויה של קרבנות והקרבנות עצמן לסחורה (commodification)– הסיפור שלהן מנוצל, על ידי רשויות וארגוני סיוע, לקידום מטרות שגובשו בלי קשר אליהן, ולצבירה של משאבים (חומריים ופוליטיים).
על מה עוד חוקרות סחר ביקורתיות מדברות – כמה מהתמות הבולטות בכנס:
שפה ומונחים: הדיון על הבעייתיות בטרמינולוגיה של סחר (בגרסת פרוטוקול האו"ם והחוק האמריקאי, אבל לא רק), ובמה יכול או צריך להחליף אותה היה – כצפוי – מרכזי לאורך כל הכנס. Kamala Kempadoo הציעה להיעזר בטרמינולוגיה מהתחומים של עבודה, אלימות או פגיעה מינית, שמתארת מה שהקרבנות עברו, וויתור על התווית של "קרבן סחר". בשבילי ההצעה הזו חשובה בין היתר כי היא מתחברת למהלך שאני הצגתי, שבליבו הניסיון לפרק הגדרות משפטיות מיושנות ולא מדויקות למרכיבים היסודיים שלהם וליחס בין המרכיבים האלו.
כיוון אחר, קשור לוויתור על תווית ה"סחר" הוא מעבר להתמודדות עם פגיעות שונות שהיום נכנסות תחת המטריה הזו במסגרות אחרות, ולחזק את המסגרות האלו היכן שיש צורך (הגנה על נפגעות אלימות במשפחה, הגדלת הפיקוח והאכיפה בעבודה…).
הרעיון של ויתור על התווית של "סחר" לא היה העמדה היחידה. ההרצאה של Amy Farrell על סחר למטרות עבודה – הרצאה שאין לי אלא לתאר כ"פנטסטית" – דיברה בין היתר על האפשרויות לשימוש בטרמינולוגיה של סחר, אבל הצורך להרחיב אותה, ובעיקר להתאים אותה לעולם העבודה.
נקודות ספציפיות יותר ביחס למונחים היו השאלה האם עבודת כפייה היא תת-קטיגוריה של סחר או ההיפך; והרעיון של תפיסת עבודת מין כ"פשוט עוד עבודה" ששייכת לאותו "שוק" כמו קבצנות, גידול סמים וכד'. כלומר, sex work is work. זה עלה מההרצאה של Farrell.
ארגוני סיוע – ההתייחסות לארגוני סיוע לא הייתה מוגבלת לארה"ב, אבל הטון היה מאוד מתאים לשיח האמריקאי. נקודות חשובות היו היחס לאוטונומיה והחלטות של "קרבנות", אופן השימוש בחוויות וסיפורים, השיח של "הצלה", והיבטים של מגדר, גזע וצבע של מי שמוביל את הארגונים לעומת אוכלוסיית היעד.
Cojocaru דיברה בין היתר על האופן בו תובעים ועורכי דין מעצבים את הסיפור כך שיתאים למה שעובד בתיק המשפטי. כמי שייצגה קרבנות סחר אני מבינה מה שהיא אומרת, וחושבת שיש גם צד שני לטענות האלו, אבל כך או אחרת חשוב להתמודד איתן. בשבילי הנקודה הזו מתחברת ישירות לטענה חשובה שעלתה באותו פאנל, על החשיבות להיות שקופות בנוגע לתהליכים וקבלת החלטות, נכונות להכיר בטעויות, ללמוד מחוויות שונות, בעיקר כאלו שנשמעות פחות, ולהשתפר – ועל כך שכמי שפועלות בשטח, אנחנו הולכות לטעות.
אחת הטענות, יותר ביחס למדינה מאשר ביחס לארגוני סיוע, הייתה שהנזק מהתווית של "קרבנות סחר" עלול להיות הנזק הגרוע ביותר שנגרם לקרבנות (ההקשר היה בעיקר זנות, וגם כאן יש פער בין המצב בישראל ובארה"ב).
אכיפת חוק, משטרה, carceral justice/carceral state – כצפוי מכנס ביקורתי, גם אלו היו תמות שעלו הרבה מאוד. כך, למשל, נדונו הרקע של יחידות המשטרה העוסקות במאבק בסחר, הסטריאוטיפים והאג'נדה – גם זו של השוטרים בשטח וגם זו שמוכתבת מגבוה.
היו נקודות מעניינות בנושא גם בהרצאות שעסקו בעבודת מין וסחר לזנות, אבל הדיון הכי מעניין לטעמי היה של Farrell. היא דיברה בין היתר על המשאבים המוגבלים שמוקדשים לאכיפה ביחס לעבודה לעומת זנות, היעדר כלים מתאימים והיעדר מחויבות מגבוה לאכיפה רצינית ביחס לסחר למטרות עבודה. בין היתר כי ברמה המקומית סחר למטרות עבודה (למשל בחקלאות) והעסקה פוגענית הם מקורות משמעותיים לרווח לאליטות כלכליות ופוליטיות, ואין רצון אמיתי להתעמת איתם או לפגוע ברווחים – שלהם ושל הקהילות שהם שייכים אליהן. העובדה שכאן מדובר באנשים ועסקים "נורמטיביים" גם, כמובן, משחקת תפקיד.
Farrell הזכירה בין היתר סקר שערכה עם חוקרות אחרות (לצערי אין לי בינתיים הפניה, אבל אנסה להשיג), לפיו משיבים מהציבור האמריקאי מודאגים באותה מידה ביחס לסחר לזנות וסחר לעבודה, אבל הדאגה הזו לא מתבטאת באכיפה. 93% מתיקי הסחר ברמה הפדרלית עוסקים בזנות לעומת 7% בלבד שעוסקים בסחר למטרות עבודה. ככל הנראה היחס עוד יותר גרוע ברמת המדינה. אין סיבה לחשוב שהנתונים האלו מעידים על היקף התופעות במציאות, כמובן. דיברתי איתה קצת אח"כ על הבדלים בין בריטניה וארה"ב, והסכמנו שזו נקודה שמצדיקה מחקר ועיסוק נוסף.
ניצול – גם נקודה שמתחברת לדיון שמעניין אותי במיוחד. הקושי בכך שבמקרים רבים האפשרות הנצלנית והפוגענית היא הדבר הכי טוב שיש כרגע; שבהרבה מקרים מהגרים אכן לא מרוצים מהתנאים, והיו שמחים לשיפור בתנאים ולשכר גבוה יותר, אבל האפשרות להמשיך לעבוד חשובה יותר מהדברים האלו.
שיטות מחקר: היו דיונים מעניינים על איך לערוך מחקר (בפרט ביחס לעבודת מין) שהוא לא מצד אחד מס שפתיים או מצד שני גורם לפגיעה נוספת (לא הייתה נוסחא מנצחת, אבל חשוב לדעת שהדילמה מוכרת גם לאחרות…). ועבור חוקרות, על הקושי בעריכת מחקר ביקורתי על עבודת מין או סחר בכלל בשלבים מוקדמים של הקרייירה; על המגבלות של עריכת מחקר בתחום במסגרת מוסדית, בפרט של המדינה, ומגבלות על מה שאפשר לשאול והממצאים שאפשר להציג במסגרת מחקר כזה. הוזכר גם הקושי לקבל תמיכה מהמדינה למחקרים שמבקרים את הרשויות.
הצעה מצוינת לדעתי (שכבר קיבלתי בעבר והשתדלתי לאמץ…) – כשעובדות עם יוזמות קהילתיות וארגוני סיוע, בעיקר כאלו עם משאבים מוגבלים, לספר להם מה שאפשר על המחקר, ולשאול מה הם יכולים להרוויח ממחקר כזה או תוצרים שלו, בתודה לשיתוף הפעולה שלהם. אחת הממלצות (תלוי בארגון, כמובן), היא מסמך מסכם קצר של עמוד-שניים, בשפה פשוטה, שכולל מידע שעלה מהמחקר ושהארגון או עמיתים יכולים להיעזר בו.
מעונן חלקית 