היא הבינה שאין לה ברירה מלבד חוכמת הפרחים הקטנים.

מרב מיכאלי ביקשה שלא אתקוף נשים (ובפרט "פמיניסטיות”) אחרות על השטויות שהן אומרות, כי מלחמות פנימיות משרתות את הפטריארכיה והופכות לעוד כלי לשליטה בנשים. ככה הגברים משתכנעים, שוב, שאנחנו שק נחשים ועוקרות עיניים זו לזו (באמצעות הציפורניים האדומות והארוכות שלנו, מן הסתם). ובנוסף, ככה אנחנו מדכאות את המאבק שלנו ויוצרות “קול אחד מונוליתי ושטוח”.
ואז היא אמרה ש"אנחנו חייבות לא להתבלבל ולעבוד בכלים שלנו: לקבל, להכיל, לברר, לגשר. לא לתקוף".

לא יודעת מה איתך, מרב – "לקבל, להכיל ולגשר" הם לא הכלים שלי. הם כלים של עקרות בית משנות החמישים שנתלות בתירוצים שקרול גיליגן והחברות התרבותיות שלה נתנו להן. הם כלים של מי שהתרגלה שנשיות מורכבת מרוך, עדינות, כניעות ומניפולציות מאחורי הקלעים. הם כלים של מי שלמדה והפנימה שנשים מדברות בשקט (אם הן בכלל פותחות את הפה), בלי לפגוע, חלילה. הם כלים של נשים נחמדות. הם כלים של ילדות טובות.
אני לא רוצה להיות נחמדה, אני לא רוצה "להכיל ולגשר", ואני לא רוצה להעמיד פנים שכל אמירה מטופשת היא בסדר וכל אישה בסביבה היא אחותי האובדת ואסור לתקוף אותה. מי שמצפה ממני לקבל ולהכיל שטויות והסתה בשם הסולידריות הנשית מפספסת נקודה מרכזית – הסופראז'יסטיות לא השיגו זכות בחירה כי הן הכילו וקיבלו את העמדה שאסרה עליהן להצביע. המשפטניות הרדיקליות לא השיגו כלים למאבק בהטרדה מינית מתוך ניסיון להכיל אלימות גברית. המאבק בתעשיית היופי לא מתבסס על קבלת הדימוי המופרך וההרסני של הגוף הנשי, גם כשנשים מקדמות אותו. הכלים שלי הם ניתוח, ביקורת, והתייחסות לתוכן הדברים ולא למינה של הדוברת. כשהדוברת אומרת שטויות וקוראת להדיר נשים ממקומות עבודה ומוקדי קבלת החלטות, מה שהיא אומרת מצדיק ביקורת, והעמדה הבזויה שעליה היא מגינה מצדיקה תקיפה. הדבר האחרון שנחוץ לפעילות למען שינוי חברתי הוא קבלה של מה שבו הן נאבקות.

המאבק הפמיניסטי הוא לא "אנחנו נגדם", הוא לא "הבנות על הבנים", והוא לא "כל אישה היא אחותי בנפש וכל גבר הוא אויב מתועב עד שיוכח אחרת". פמיניזם מבוסס על ערכים ותפיסת עולם. הוא לא מורכב מכל מה שעושה או אומרת אישה כזו או אחרת, ברחוב או ברדיו. פמיניזם הוא לא זהות שבטית, והוא בעיקר לא “נשיות”. הוא תפיסת עולם. הוא מאבק לשוויון, לשחרור, לכינון חברה טובה יותר. וכל מי שפועלת נגד המטרות האלו, גבר או אישה, ראויה לביקורת, כשם שמי ששותפה למטרות האלו, גבר או אישה, ראויה למקום ושיתוף.

מרב מיכאלי התבלבלה בכיוון שאליו היא זרקה ציטוטים של אודרי לורד. מי שניסתה למנוע את "פירוק ביתו של האדון" היא איילה חסון, שתמכה והמליצה על פיטורי נשים כדי למנוע מהבוס שלהן להסתבך – לא הפמיניסטיות שמתחו ביקורת מוצדקת על האמירה המזעזעת הזו.
אם איילה חסון אומרת משהו מטומטם ושוביניסטי ברדיו, אין שום מניעה לתקוף אותה על זה. נשיות היא לא מגן והיא לא תירוץ להיות מטומטמת. איילה חסון לא חטפה ביקורת בגלל שהיא "לא ישרה קו" – היא חטפה ביקורת בגלל שהיא נתנה לגיטימציה לפגיעה בנשים כדי להגן על גברים מחוסר השליטה של עצמם. פמיניזם לא נאבק בגברים – הוא נאבק בשוביניזם ודיכוי. האשמת הקרבן היא לא בסדר, היא לא לגיטימית, והיא לא פמיניסטית. גם כשנשים עושות את זה.

הרעיון שיש לי קבוצת הזדהות (כלומר, נשים), והקבוצה הזו חשובה יותר מהערכים בשמם אני אמורה לפעול הוא לא "פמיניזם" – אם כבר, הוא אולד בויז קלאב.
זו לא תפיסה פמיניסטית. זו תפיסה שבטית, לאומנית, שמקדשת את שלמות הקבוצה על חשבון המחויבות של האינדיווידואלית לערכים ולתפיסת העולם שלה. זו בדיוק התפיסה של מי שקורא “בוגד” לכל מי שמוסר מידע על פעולות ישראל בשטחים (גם, ובעיקר, כשהמידע אמיתי). זו תפיסה שמשאירה את הכביסה המלוכלכת בבית.
גרוע מזה – זו בדיוק התפיסה שבגללה פגיעה בנשים מוכחשת ומושתקת למען הקבוצה. זה הבסיס לטפל בבעיות "אמיתיות" עכשיו, ובבעיות של נשים אחר כך. זה הבסיס להשתקה של תלונות על הטרדות מיניות כדי לא לפגוע במקום העבודה.
הרעיון שיש מטרות גדולות וחשובות, וצריך להישאר מאוחדות כנגדן, גם אם מישהי מתנהלת בדרך בצורה שפוגעת בנשים הוא הרבה מאוד דברים, אבל פמיניזם זה לא. ולמרבה הצער, הוא נפוץ גם בחוגים שמפגינים הרבה כוונות טובות ומחויבות לתיקון עולם בהיבטים אחרים.

זה הגיבוי שיצחק לאור נהנה ממנו, כי הוא כזה איש רוח נאור וליברלי שנאבק בכיבוש (גם ב"הארץ", שבו מירב מיכאלי פירסמה את הקריאה שלה לסולידריות). זו התפיסה בשמה אסור למתוח ביקורת על אלימות מינית והטרדות מיניות בתוך ארגוני שמאל, כי הם עושים כזו עבודת קודש ונלחמים בנכבה¹, או מגנים על פלסטינים במזרח ירושלים².
התרגלתי לשמוע את השטויות האלו מהרבה אנשים. אני לא מוכנה לקבל אותן בשם "המאבק הפמיניסטי". אני לא מחויבת לחזית אחידה בפני "הגברים" ולשמירה בכל מחיר על שלמות המחנה "שלי". אני מחויבת ליצירת עולם שבו מי שמתייחס לאישה כאילו היא אובייקט מיני וממתק שצריך להרחיק מתינוק, יותקף. גם אם יש לו כוונות טובות. גם אם היא אישה.

לפמיניסטיות, כמו לשאר העולם, יש עוד הרבה מה ללמוד על יכולת להתמודד עם ביקורת פנימית ועם מגוון של קולות ועמדות. לא חסרות טעויות בתחום הזה (כפי שאני מגלה לצערי פעם בחודשיים בערך). אבל מה שמוביל ליצירת "קול מונוליתי ושטוח" הם לא הוויכוחים, הביקורת וההתנגדות הנחרצת לאמירות מסוימות, אלא הניסיון להימנע בכוח מביקורת, מחילוקי דעות, מאימוץ עמדות שונות. לא כל ביקורת היא "השתקה" ולא כל התנגדות היא "משטור". ביקורת היא חלק מעשייה פוליטית. מרב מיכאלי כותבת ש"באותה מידה לא נהיה לעולם הפמיניסטית המושלמת, וזה לגמרי בעוכרינו לנסות להיות" ובכך מפספסת, שוב, נקודה מרכזית – פמיניזם הוא השקפת עולם מחייבת, מעמיקה, שנוגעת בהיבטים רבים בחיים שלנו. אני לא בטוחה אם יש דבר כזה "פמיניסטית מושלמת"³, ואני בספק אם אצליח להיות אחת – אבל השקפת עולם ערכית חייבת לכלול את הניסיון המתמיד לממש אותה בצורה הטובה ביותר האפשרית. ואין שום סיבה לקבל ולהכיל "בלתי מספיק" בפמיניזם, בשום מקום. בעיקר לא בינינו.

1נניח, השתקה של פרשת הטרדה מינית בעמותת "זוכרות", תוך גיבוי לפוגע ופגיעה נוספת במתלוננת.

2נניח, הניסיון של "סולידריות שייח ג'ראח" להשחיר את כל התנועה הפמיניסטית בישראל כמי שמנסה לפגוע במאבק נגד הכיבוש, אחרי שהם שוב חטפו ביקורת מוצדקת שאין להם מושג איך להתמודד איתה.

3נו, בסדר, חוץ ממנה.