דוברות רדיקלית רהוטה

שלחתי חברות לקרוא רשומה שעניינה אותי. חשבתי שנדבר על התוכן. בעיקר, שאלו אותי מה זה סיסג'נדר1.

מה שגרם לי לחשוב שוב על נגישות של שיח פוליטי, בעיקר רדיקלי. כזה שנוטה לאתגר מוסכמות חברתיות, לחלוק על תפיסות מקובלות, להתנגש באינטואיציה והקומוןסנס של מי שלא שייך אליו, ובאופן כללי לעצבן אנשים2.

[הטקסט הזה כאן לא בגלל שיש לי (או לו) שורה תחתונה. אין. יש שורות ראשונות, יש סימני שאלה]

נורא קל לעצבן אנשים. את רק אומרת להם שהם לא בסדר, שמה שלימדו אותם לא נכון והם לא מכירים את המציאות – ואפילו אם זה נאמר בצורה נקייה ומתחשבת ובלי לפנות לכולם בלשון נקבה, הם מיד מתחילים להתעצבן. גם כשהמסר החתרני שלך חד וברור ובשפה פשוטה, לא בהכרח ירצו להקשיב לו, בטח שלא להסכים.

תחום פעילות מפתח שפה ומונחים משלו. בפרט כשהוא מדבר על בעיות או מצבים חברתיים שביום יום מתעלמים מהם, או שנוגעים למיעוט – לפעמים חייבים "להמציא" מילים, או לקחת מושגים אקדמיים גבוהים ולא שגורים ולהכניס אותם להפגנות ורשתות חברתיות.
לפעמים הז'רגון הזה הכרחי, ולפעמים הוא יכול להיות בסדר – אם נזהרות בשימוש בו, זוכרות להסביר אותו, ולא הופכות אותו לדרך להתנשא (או לאזן את רגשי הנחיתות מול מי שמתנשאת עלייך), וזוכרות שרעיונות פוליטיים מהפכניים אמורים להיות נגישים לציבור רחב, לא רק למי שמחזיקות אסופות מאמרים בתחום.

אנשים שלא אכפת להם ממשהו לא הולכים ולומדים אותו מיוזמתם.
אנשים שהזהות המינית והמגדרית שלהם דומה יחסית לאלו שמקובלות בחברה (והם הרוב, מן הסתם) לא הולכים לקרוא יותר על זהויות אחרות, הרגישויות שלהן, או הדרך הנכונה והמכבדת להתנהג ליד האנשים שמזוהים איתן – אלא אם הם נתקלו במישהי או משהו שגרמו להם להתעניין בנושא או לגלות אכפתיות. חלק גדול מהזמן הם אפילו לא חושבים על זהויות אחרות ולא זוכרים שהן קיימות3. כל הסיפור הזה עם זהויות שקופות? ככה הוא עובד.

אנשים שתומכים במדיניות הממשלה לרוב לא הולכים לבדוק מה לא בסדר איתה. וכשהם כן – בצעדים קטנים, לאט, ובלי להפיל את השיטה בבת אחת.

ככל שנדרוש יותר ממי שרוצה להשתתף בדיון, פחות אנשים ישתתפו בו.כביסה שחורה. הייתה כזו, פעם

אף אחד לא עובר ישירות מההבנה שתקציב הביטחון גדול מדי למסקנה שצריך לפרק את המדינה ולהקים במקומה קומונות אנרכיסטיות עם גינה אורגנית4, או מהתנגדות להטרדות מיניות לקריאה לפרק את מוסד הנישואים5. אין בעיה לשאוף לשינויים גדולים שנוגעים לשורשי העוולות סביבנו. יש קצת בעיה בשאיפה להתחיל מהם. הכעס על אנשים ש"מבינים" חלק אבל לא את הכל, או הניסיון לצייר אותם כגרועים יותר מאלו שלא מבינים כלום הוא התעלמות מגודל הצעד שנדרש כאן.

.

המתח הזה מעצבן את מי שרוצה להשתתף במצעד הגאווה בלי שיסבירו לה שבעצם זו הפגנה נגד הכיבוש, מי שרוצה להתנגד לאלימת מינית וכועסות עליה כשהיא לא יודעת איך לפנות לג'נדרקוויר, ומי שלא חשב שבהפגנה בשטחים יתקפו אותו על מה שיש לו בסנדוויץ'. ובצדק. אי אפשר כל הזמן לדבר על הכל, השקפות עולם מגיעות ביותר מסט אחד תואם, ולך דווקא אין שום בעיה להיות הומו ימני ולא מתאים לך שנציגיךמטעםעצמם יטענו אחרת.

הוא מעצבן גם את מי שצריכות לריב עם שמאלנים על הטרדות מיניות, להסביר לאנרכיסטיות על זכויות בעלי חיים, וללמד פמיניסטיות על גזענות ואפליה. וגם אותן הוא מעצבן בצדק. איך לעזאזל אנשים שאמורים להיות רגישים ומודעים ופוליטיים מצליחים לפספס את הקשר המרכזי הזה, ולגרום לאחרות את העוולות שהם אמורים להתנגד להן.

ומעצבן גם הצורך להסביר דברים בפעם האלף, ומעצבנת ההנחה שזו חובתך להסביר למה משהו פוגע או מדיר או מפלה, ולא חובתם ללמוד.

.

ואפשר להתעצבן. ולרטון. ולהתעייף. אבל להסביר מה לא בסדר במצב העניינים הנוכחי, למה הנושא חשוב, ואיך אפשר לתקן אותו – זה מה שעושות פעילות לשינוי חברתי ופוליטי.
הן עושות עוד דברים מדי פעם, אבל הליבה היא ההסברים האלו – בהפגנות ועצומות ומכתבים והרצאות וקמפיינים וסרטים ופרסומים ופגישות. אם אין לך כוח לזה, הגיע הזמן לקחת חופש. זה יכול להיות חופש לזמן קצר או ארוך או רק במקומות מסוימים. אפשר להגדיר מרחבים של תמיכה או תכנון או עבודת הכנה, שבהם כולן מסכימות על הערכים והמטרות ופחותאויותר על הכלים הלגיטימיים, ובהם לא צריך להסביר את הבסיס. מחוץ להם – אם את רוצה לדבר על מה שחשוב לך, והוא שונה מהמצב הקיים או ממה שמוכר לרוב האנשים סביבך, כנראה שתצטרכי להסביר את עצמך. ותתקלי בחוסר הסכמה.

.

מרחב תמיכה או דיון פנימי של ציבור המשוכנעות יכול להיות סגור ולדרוש היכרות עם הנושא. סבבה. אבל פנייה לקהל הרחב צריכה להיות נגישה לקהל הרחב. היא לא חייבת להיות נחמדה אליו, אבל היא צריכה להיות מובנת לו. אם הקהל הרחב לא יודע מה זה סיסג'נדריות או אוריינטליזם או ג'נטריפיקציה, הוא צריך לקבל הסבר (קצר, נגיש, בשפתו), או מונח אחר, קצת פחות מורכב ובלי הוגים צרפתיים, אבל שאפשר לעבוד איתו.

וכל טקסט, או אירוע, שאחת המטרות המרכזיות שלו היא "לעורר מודעות", צריך לחשוב גם על הקהל הרחב. אצל מי שיודעת לא צריך להעלות מודעות.

יש סביבנו הרבה פעילות וכותבות שיודעות היטב את הדברים האלו – שיודעות להסביר יופי שמרצ לא מנסה ולא מצליחה לפנות לקהל חדש, שמתלוננות על שמאלנים שנהנים לדבר לעצמם, ולא תמיד שמות לב כמה קל ליפול לאותו בור.

.

אנחנו רוצות גם לדבר על כל המורכבות וכל המאבקים וכל הדיכויים השונים ולא להתעלם מאף אחת, לא להשתיק ולמחוק אותה, וגם להיות מעשיות ומשפיעות ולשנות משהו.
גם להגיע לרוב שלא מסכים איתנו, או לא אכפת לו מספיק, או לא יודע על מה אנחנו מדברות, וגם לקרב אלינו עוד קצת את השותפות הפוטנציאליות שלנו. בלי לוותר על האמת. וגם להרגיש שזו המהפיכה שלנו ויש לנו בה מקום לרקוד.
ולהצחיק קצת עצמנו כי מגיע לנו. ולפרוק תסכול בלי הצורך לבדוק מי מקשיב ומה הוא שומע.
אנחנו לא רוצות לחשוב כל פעם מחדש על המסר המרכזי ועל קהל היעד, מה הוא יודע ומה הוא מבין. אנחנו בטח לא רוצות להתפשר על סנטימטר בעמדתנו הצודקת או בסירוב שלנו לקבל מוסכמות דכאניות6. פשוט שיקשיבו לנו ויראו שאנחנו צודקות.

.

ומשהו בדרך מתפקשש. אנחנו שוכחות שמי שרק עובר ליד הפגנה או קורא עליה בעיתון לא באמת יכול (או רוצה) להבין עמוד שלם של מסרים מורכבים ומעורבים ומאתגרים (ושונים זה מזה) שדורשים סמסטרשניים במגדר או בסוציולוגיה. אנחנו עוסקות קצת בפוליטיקה, והמון בפוליטיקה פנימית. אנחנו מערבבות ומבלבלות מסגרות שמטרתן המרכזית היא יצירת שינוי באלו שמטרתן המרכזית קבלת תמיכה, ובסוף לא משיגות אף אחת מהן.

1בתמצית מישהי שיש התאמה בין המין שנולדה לתוכו והזהות המגדרית שלה (למשל, שנולדה כנקבה ומזהה עצמה כאישה).

2מיותר לציין שאני אחת מהיצורים המעצבנים שאני מדברת עליהם, ואת כל הבעיות שאני מזכירה כאן אני מכירה היטב בגוף ראשון.

3מילים לטיניות לא מוכרות בדרך לא עוזרות להתעניין בנושא, בעיקר לא כשהן מוטחות בך בזעם על כך שמעולם לא טרחת ללמוד יותר על תחום שלא ידעת שקיים

4לא שקומונה אנרכיסטית עם גינה אורגנית זה לא מגניב.

5בסדר, באזורים מסוימים, בגילאים מסוימים, המעבר הזה יכול להיות יחסית מהיר – אבל הוא עדיין צריך תשתית וסביבה תומכת ומעגל חברתי מסוים מאוד.

6וזה נכון על כתיבה לא מקובלת כמו קפיצה לא עקבית בין זכר לנקבה, כמו גם על הנטייה המעצבנת שלי לכתוב בלשון רבות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה אל תקרא לי מותק, האישי הוא הפוליטי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

17 תגובות על דוברות רדיקלית רהוטה

  1. snginpblc הגיב:

    מספר תהיות –
    1. מה עם האפשרות המוזרה שאנחנו לא צודקות/צודקים/מבינים הכל תמיד?
    2. כמו שהתחלת לרמוז, האם לא יהיה נחמד יותר באמת לנסות לדבר לאנשים בגובה העיניים ולקחת אותם צעד קטן קדימה/אחורה/לכוון שנראה לנו נכון יותר בכל שיחה, ואולי שווה להשקיע יותר (מה שאולי התחלת לעשות כאן מאוד מאוד בקטן) במחשבה על איך עושים את זה? (מין הסתם זאת אומנות שמחייבת המון רגישות לאדם שעומד מולך, עניין קצת יותר מורכב מלשפוך את הגותך/תורתך בפניו, אבל אולי אפשר למצוא בכל זאת עוד כמה קווים מנחים מעבר ל"מילים אקדמאיות").
    3. בכל העניין הפוליטי הזה (לפחות בטקסט הנוכחי) קצת נזנחות מילים כמו לב טוב, או אמפתיה, אולי כי מי שבא לפקוח את עיני העוורים פחות מתעסק בלהעמיד את עצמו במקומם, אבל אולי אלו בכל זאת דברים ששווה להתעכב עליהם, לפעמים אולי אפילו קצת יותר מעל מסרים פוליטיים?

    היה נחמד לקרוא אגב.

    • ג'ו כלום הגיב:

      2. בהרבה ארגונים חושבים על זה הרבה. בגרינפיס למשל יש עיסוק מאוד גדול בהסברה – כלומר, לא רק בלבצע אותה אלא גם באיך היא מתבצעת ומה גורם לה להתבצע טוב.
      מצד שני, התנועה הפמיניסטית היא תנועה רעיונית, לא ארגון ספציפי, אז יש פחות מזה. מעניין אבל לציין שההרגשה שהתנועה והכותבות שלה בעיקר מדברת אל עצמן היא תחושה חוזרת אבל לא בהכרח מדוייקת. יש כמות מאוד גדולה של טקסטים הסבריים – למשל, אניטה סרקיסיאן עושה סרטונים שפונים לקהל הרחב ומסבירים פמיניזים בשפה מאוד נוחה ופשוטה, מלווה בהדגמות והסברים. היא עדיין חוטפת על זה המון אש מטרולים פסיכים, אבל זה לא משנה את העובדה שהיא נהדרת.

  2. tallyco הגיב:

    באמת היה נחמד לקרוא , לא ידעתי שסיסנג'דר זה מה שזה (ומה ההבדל בין זה לאדם "רגיל"?)

    • interspem הגיב:

      תודה. זו מילה שמתארת את הרוב, כלומר את האנשים ה"רגילים" סביבנו.
      כמו שאני רואה את זה, היא בעיקר מאפשרת לנו לדבר על הקבוצה שלרובנו היא המובנת מאליה, בלי לקרוא להם "רגילים", אלא באותו "סוג" של קטיגוריות כמו לאנשים הלא רגילים (רוצה לומר – יש "טרנסג'נדרית" ויש "סיסג'נדרית", ואלו מילים שמאפשרות לנו לתאר מאפיין מסוים של הזהות המגדרית של כל אחת מהן, בלי להגיד על אחת שהיא נורמלית ואחת שהיא לא נורמלית – שזה משהו שאחרת, בלי מילה מיוחדת (וזרה), בדרך כלל לא היינו יכולות לעשות).

    • ג'ו כלום הגיב:

      אין הבדל; אבל להגיד "רגיל" מייצב איזה שהיא נורמה, וגורר התייחסות שונה לאנשים שהם "לא רגילים". זה כמו שיהיו "אנשים רגילים" ו"נשים", או "אנשים רגילים" ו"אנשים בעלי צבע עור שונה", או "אנשים רגילים" ו"ערבים". המטרה של "סיסג'נדר" היא לתאר את הנורמה בלי לקרוא לה "הנורמה" – כי בעולם שבו היא לא תהיה הנורמה, וכל אחד יוכל לבחור את המגדר של עצמו, צריך שם לאנשים שאוהבים את המין שהם נולדו איתו.

  3. איתי הגיב:

    תהיות מעולות! נחסכה לי הקלדה.
    בכל מקרה, היה מעניין לקרוא.

  4. ג'ו מעוז הגיב:

    או! הנה זה! הטקסט הזה מרגיש כאילו היה שם כל הזמן. הרבה זמן. ונשכח. וחיכה שמישהו יגלה אותו שוב ויזכר בו. ואז אני מגלה שהוא נכתב עכשיו…
    הייתי מוסיף שאלה שמשתמשים בז'רגון הלא נגיש הזה שכחו שכשהתחילו את דרכם (כי הרי לא נולדו כך) כפמיניסטיות אנרכיסטים מודעים מגדרית קווירים וכו' הם לא הכירו את המושגים האלה וגם עבורם המושגים האלה היו חומה שצריך לטפס עליה כדי לתקשר. שכחנו שפעם גם אנחנו היינו טרנספובים בלי לדעת את המילה וקולוניאליסטים וסקסיסטים ומיזוגנים ושלל סופרלטיבים גסים בלי לדעת איך מאייתים אותם. שכחנו שגם אנחנו עברנו תהליך. שכחנו שגם אנחנו חטפנו כפות מיודעי חן שידעו ותייגו אותנו כלא מודעים ולא מגניבים ולא שייכים כי לא ידענו. וזה כאב והעליב. הבור המוכה הפך לידען המכה. יופי. אנחנו התעקשנו ונשארנו למרות הכאב והעלבון כי מה לעשות שהרבה מאיתנו אשכרה טרנסים ואשכרה קווירים ואשכרה כל מני דברים שבעבר לא ידענו שקוראים להם כך אבל הבנו שאם לא נתעקש להשתייך למעגל הזה אין לנו בית. לאנשים הטרונורמטיביים וסיסג'נדרים וליברלים בהשקפותיהם יש להם בית זה העולם ההטרונורמטיבי המוכר והנוח (רוב העולם). אין להם שום אינטרס להשאר ולו דקה אחת במקום שבו מישהו מביא להם כאפות אידאולוגיות כדי לעצב להם תודעה (איזוטרית והזויה לפי השקפתם). מהר מאוד הם אומרים "קחו ת'תודעה שלכם ודחפו אותה אתם יודעים לאן חבורה של פסיכיים שמדברים סינית". כי לאדם הזה כבר יש בית. העולם הנורמטיבי שמקבל אתו גזען כמו שהוא מיזוגן כמו שהוא הומופוב וטרנספוב כמו שהוא בלי שיצטרך לאכול כאפות כדי להשתנות. יופי…
    טוב שכתבת ססססאומו!

  5. Tsipi הגיב:

    את מעלה סוגיות חשובות ונכונות. רוצה רק לסייג שאני לא חושבת שזה הרוב הסברה. הסברה זה חלק חשוב, אבל לא כל מי שאקטיביסטית מתאים לה (או מתואמת) לתפקיד הזה. יש עוד סוגים של פעילות שיש להם ערך. (אם אנחנו כבר רדיקלים.) כמו להפריע, להוציא נורמות מאיזון. כמו להעצים בתוך הקהילה(ות). כמו התחזקות עצמית. כמו דיבור או שינוי בתחום מאוד מסויים… מה שאולי לא נותן מקום להסברים לכלללל מי שרוצה (או במיוחד דורש) הסברים. יש מי שסבורה שבכלל צריך לעשות מהפיכה, ולהפסיק לדבר. אם אנחנו כבר מדברות רדיקלית. לשבור חלונות. לחסום תנועה. זה לא להסביר. לא ולא.

    חייבות להכיר בכך שרבות מגיעות לאקטיביזם מתוך החוויות השליליות שלנו, מתוך זה שאנו חלק מאוכלוסיות שחוות דיכויים ואלימות. הדרישה שכל הזמן נהיה (אנו המוחלשות) זמינות להסביר וללמד כל מי שרוצה את הזמן והאנרגיה שלנו כי הוא מסכן והגמוני (המדכא/החזק) ולא מבין אם לא נעשה את זה בדרך ה"נכונה"… היא גם דרישה לא נכונה. אנחנו ממש לא חייבות להם את זה. לא כי זה לא נכון להסביר… זה פשוט לא התפקיד של כל אחת מאיתנו בכל זמן נתון. יש מצב שאני רוצה להיות רדיקלית זועמת, שתשעים ותשע מתוך מאה השומעות לא יבינו ואפילו יתרעמו, אבל תגיע האחת הנותרת ותהפוך לבת ברית ואחות למאבק, שהיא תבין דברים שלא הבינה קודם, ומה שעשיתי — השיג בדיוק את מה ש*היא* הייתה צריכה. ורק אני יכולה להחליט, אם כן, אם זה היה לי שווה, האקטיביזם הזה. אני לא צריכה לקחת חופש מאקטיביזם אם אין לי את הכוחות הרגשיים להתמודד עם עוד. מסגביר. אחד. נוסף.

    • interspem הגיב:

      תודה.
      על הפסקה הראשונה שלך אני מסכימה ברובה (התלבטתי על הקטע ההוא), נדמה לי שיש כאן גם שאלה של איפה אנחנו מוצאות את עצמנו – זתומרת, כשאני כפעילה פוליטית שלא רוצה להיות מהסוג "המסביר" כותבת, או מפרסמת קישורים לכתיבה של אחרות, או קוראת להשתתף באירוע – איפה אני מציירת את הגבול בין ה"הסברה" שלי, ובין העייפות מלהסביר? איך אני מאזנת בין הצורך המובן שלי לספר ולשתף וליידע, ובין חוסר הרצון למצוא את עצמי (שוב) מגינה על העמדות שלי ועל מה שמבחינתי מובן מאליו?

      הפסקה השנייה – אני לא חושבת שזו צריכה להיות "דרישה" (ויכול להיות שלא ניסחתי את זה מספיק ברור). את ההתנגדות ל"דרישה" כזו – בדיוק במשפט הזה קישרתי לרשומה של דורה, כי חשבתי שהיא מסבירה את זה יותר טוב ממה שאני יכולה. וההפניה אליה היא בדיוק בשביל לתת את הצד השני לדרישה להסביר.
      יחד עם זה שזו לא "דרישה" – הבחירה לא להסביר, או לא להיכנס לזה, או לא להסביר בצורה "נחמדה" ו"סבלנית" היא בחירה לגיטימית – אבל יש לה מחיר. יכול להיות שהוא מחיר ששווה לשלם, אבל חלק מהזמן יהיו אנשים שלא יקשיבו לנו, ומדי פעם נאבד שותפות פוטנציאליות על זה. אני חושבת שכאן זה פחות עניין של "צודק" ויותר עניין של השלכות מעשיות – ואפשר גם להחליט שאין לי עניין להזיז את אלו שנמצאות קילומטר ממני, אני רוצה לקרב אליי את אלו שנמצאות בחדר ליד.

    • ג'ו כלום הגיב:

      תקני אותי עם אני טועה, אבל רדיקליזם לא מדבר על שיוני ברמה האישית? כלומר, כשאנחנו מדברים על דברים כמו "תרבות האונס" אנחנו לא מדברים על דברים שאפשר לשנות בחקיקה, אלא דברים שמשתנים בתודעה – אני צריך לדעת שמה שאני אומר פוגע בך, לרצות שזה לא יפגע בך, ולשנות את איך שאני מדבר. אם אני עושה סרט, או פרסומת, אני צריך להבין שאני מבנה תודעה ואת ההשלכות שלה.

      איך משנים את זה בלי לתקשר ביעילות עם האנשים שאותם מנסים לשנות?

      מעבר לזה, נניח שאת מתחילה את המהפכה שלך, שוברת חלונות, שורפת צמיגים וכו' – אם את אחוז מהאוכלוסיה, אחת ממאה, נראה לי שהמהפכה תיכשל; והיא אפילו לא תיכשל כי את טועה, היא תיכשל כי את לבד ולא תקשרת את המטרות שלך עם אחרים.

  6. ארך אפיים הגיב:

    אני חושב שיש מקום לגם וגם, וזה ענין של נטיה. באופן אישי, לי כבר הרבה שנים נוח מאד בתפקיד של זה שמסביר בסבלנות סנטימטר אחד כל פעם. אני חושב שהשלמתי מזמן עם זה שיש המון אנשים שרואים את הדברים אחרת ממני. לפעמים זה נורא כואב לי, במיוחד כשמישהו מזיק ופוגע באחרים, אבל זה לא מרגיז אותי. לדעתי זה טבעי לגמרי ליהודי שגדל עם פיגועים לשנוא ערבים ואפילו להזיק להם כשיש לו אפשרות, וזה טבעי לפלסטיני שגדל תחת דיכוי לשמוח כשמישהו מצליח להתפוצץ במסעדה בתל אביב ולהרוג עשרות אנשים. הלוואי שזה לא היה ככה, אבל לפטר את המין האנושי ולמנות אחר במקומו זאת לא אופציה. להדביק תויות לבני אדם שמתנהגים בדיוק כמו שאפשר לצפות מבני אדם במצב נתון, זה בוודאי לא ישנה את המציאות. לכן אני גם שונא את המלה גזענות, כי היא עוסקת בסימפטום ולא בדינמיקה. בעיני "הסכסוך" הוא, בראש ובראשונה, צמד נבואות מגשימות עצמן שלובות זו בזו, ולקרוא למישהו גזען או טרוריסט מפספס לגמרי את הענין. גם ביטוי עצמי זה חשוב, וזכותה של כל אחת להתעצבן – כולנו בני אדם, ולהיות שגרירים של רצון טוב 24 שעות ביממה, או אפילו דקה בשבוע, זה לא דבר שכל אחד מסוגל לו. אבל אסור לשכוח שהקושי הזה היא חלק מהבעיה, לא מהפתרון.

  7. Eyal Levkovich הגיב:

    מאמר חכם מאוד, תימצות של המון דברים שרציתי לומר ולא ידעתי איך. מקווה שכמה שיותר אנשים יקראו אותו.

  8. Humble Luke הגיב:

    כבני אדם, אנחנו נשאף להאמין שהאמת שלנו זה הנכון, ומה שלא זה כבר הצד השני. למשל אני, מגדיר את עצמי כשמאלני, אבל הרבה אנשים בשמאל יגדירו אותי כימין, כי אני קונסרבטיבי או כי אני ציוני. מבחינת הרבה הדיוטיות 'שמאלני' זה אוהב ערבים, למרות שכבר מזמן אין הרבה ערבים בשמאל ורוב השמאלנים מגדירים את אלו שמעדיפים את המדינה הפלסטינית על-פני ציון כימין פלסטיני. אני בנוסף לכך מגדיר את האנארכיזם כימני מאחר והוא בא למוטטות את אחריות הממשלה והמדינה על אזרחיה, שהיא דגל השמאל. כל דבר ליברלי (לרבות מצעד הגאווה, שהוזכר לעיל) הם סממנים של ימין מבחינתי כי ליברליזם הוא ההיפך מסוציאליזם, אז הוא מייצג ימין, כמו כן הוא מייצר בדלנות, ועוד בדלנות מרעישה שהיא ההיפך מסולידריות.

    שפה היא דבר מלאכותי שבאה להגדיר לנו את התופעות הקיימות, כדי שנוכל לתקשר ולהבין. דת ופוליטיקה הם דברים מלאכותיים כך שהגדרות כמו 'ימין' ו-'שמאל' או 'יהודי' ו-'נוצרי' הם מאד נזילות וא-מורפיות. לעומת זאת השפה מגדירה גם מצבים טבעיים איתם אי-אפשר להתכווח. פה נכנס הנושא של מגדר. מין הוא דבר מולד, והשפה (העברית בעיקר) מגדירה לנו מהו זכר ומהי נקבה כדי שנוכל להבדיל בין היצירות הטבעיות השונות. הנסיונות לאמץ לעצמך מין לא שלך הוא מאבק עלוב בביולוגיה מצד אחד ובשפה מצד שני, במסווה של מאבק בנורמות חברתיות, שנועד לכשלון. וכל הטרוניות האלה על פוביות מכיוון המצדדים בזמן הזה משולות לאנשים שמתקשרים לחברים שלהם ב-3 לפנות בוקר ומתלוננים על כך שהחברים ישנים וזה ממש לא בסדר שהם מלינים על השעה המאוחרת – ממש חוסר סובלנות.

    • interspem הגיב:

      טוב, יש כאן בלגן של כמה דברים שאני ממש לא מסכימה איתם מעורבבים אחד בתוך השני.

      אני חושבת שיש משהו קצת פשטני ותמים באמירה ששפה רק מגדירה לנו תופעות קיימות, אבל זה מילא.

      להגיד שמגדר ומיניות הם מצבים טבעיים זו התעלמות מוחלטת גם מעובדות חברתיות והיסטוריות, וגם מהמרכיב החברתי בתופעות האלו – אולי נולדתי עם מין ביולוגי מסוים, אבל מה שהחברה שלנו תופסת כתכונות ומאפיינים "נשיים" או גבריים" זה ממש לא רק ביולוגי, וזה לא "טבעי".

      מין ביולוגי הוא דבר מולד, אבל –
      קודם כל, יש הרבה דברים מולדים שאין לנו בעיה לתקן או לשנות. הראייה הדפוקה שלי היא "דבר מולד", זה לא אומר שיש בעיה בזה שארכיב משקפיים, ושאני צריכה לחבק ראייה שלא משרתת אותי טוב מספיק.
      ודבר שני – ואם נולדתי עם מין ביולוגי שלא תואם את איך שאני מגישה ומגדירה את עצמי, למה בדיוק יותר חשוב שאחרים יוכלו "להבדיל בין היצירות הטבעיות השונות", מאשר שאני ארגיש טוב עם מי שאני?

      יש לי בעיה עם טענות שנראות כאילו הן מבוססות על מין הנחה שאנשים "בוחרים" לעצמם נטייה מינית (או דברים אחרים) כדי לעצבן את סביבתם ולעשות דווקא לאנשים.

      • Humble Luke הגיב:

        זכר נולד זכר. והוא ייגדל להיות גבר. הוא יכול ללבוש שמלות ורודות, הוא יכול לדבר על עצמו בלשון נקבה, הוא יכול לבצע ניתוח להסרת פין (אין כזה דבר ניתוח לשינוי מין, כי מין אי-אפשר לשנות.), אחרי כל זה, הוא עדיין גבר. הוא נולד זכר, הוא ימות זכר (בין אם הוא מלא באסטרוגן או בטסטוסטרון).
        המילה 'מגדר' דווקא מבטאת נאמנה את מטרת השפה 'להגדיר'. הנורמות החברתיות משמשות אותנו שנוכל להבחין בין הפרטים לנוחותיונו, בדיוק כמו עניין השעות שהזכרתי.
        בעניין ההרגשה הטובה – להכריח בן אדם לקבל עצמו כמות שהוא, אני לא יכול. אבל אם יש בעיה, צריך לעבוד על ההרגשה ועל הקבלה העצמית ולא על ה'אני', כי את האני הביולוגי אי-אפשר לשנות. זה כמו בן אדם שחושב שהוא שמן ונופל לאנורכיה או אישה שחושבת שהיא לא יפה מספיק אז היא מתחילה בכל מיני פלסטיקות שאמורות לעשות ממנה יפה יותר. אם אנשים לא מקבלים את עצמם, שלא יתפלאו שהבסיסה לא מקבלת אותם. המשקפיים שהזכרת זה מצב הפוך, זה השלמה עם המצב והתעלות מעליו, להביד מלתת לחוסר הקבלה העצמית לנצח אותנו.
        אני לא אומר שאנשים עושים את זה בכוונה (לא תמיד), אבל הם נורא מתרגזים שאנשים לא מקבלים את זה. וזה בדיוק כמו אדם שנראה לו נורא טבעי להיות ער ב-3 לפנות בוקר, אבל לא מבין למה אחרים לא.

כתיבת תגובה