בעבור חופן דולרים

לפי המידע שפורסם, ישראל תשלם לרואנדה 5000$ עבור כל מבקש מקלט שזו תסכים לקבל, ורואנדה מסכימה כי היא "צריכה ידיים עובדות" (בהנחה שזו הסיבה האמיתית, כמובן).

האם אפשר לתאר את ההסכם בין ישראל לרואנדה לגירוש מבקשי מקלט כסחר בבני אדם?

אפשר לענות לשאלה הזו בשלוש דרכים – נקרא להן האנושית, המשפטית והסוציולוגית.

האנושית – ראבאק, זו עסקה שבמסגרתה כסף מחליף ידיים ואנשים מועברים בכפייה מעבר לגבול. זה מה שבנאדם נורמלי חושב כשאומרים לו "סחר בבני אדם". נכון שיש עוד שיקולים, אבל אלו המרכיבים של סחר.

המשפטית – סחר בבני אדם מוגדר (במשפט הבין-לאומי ובמשפט הישראלי, בהתאמה) כהעברה של אדם, תוך שימוש באמצעים כמו כוח או כפייה, למטרת ניצול, או כעשיית עסקה באדם למטרת ניצול.

זה שמדובר  העברה או עסקה, זה ברור. זה לא הכיוון הרגיל של העסקה, בדרך כלל הכסף הולך לכיוון אחד והאנשים לכיוון השני, אבל זו עדיין עסקה, ועסקה לא חייבת להיות מכירה דווקא –החוק פתוח בכוונה לאפשרויות שונות.

האם זו עסקה למטרת ניצול? מבחינת ישראל, המטרה היא להיפטר ממבקשי המקלט. מה יקרה איתם אחרי שיחצו את הגבול לא מעניין אותה, מבחינתה שיעבדו או שינוצלו או שיחגגו או שימותו. מצד שני, החוק הישראלי לא מחייב שסחר בבני אדם יהיה במטרה לנצל – גם סחר שמעמיד אנשים בסכנה לניצול אסור. האם זה הסדר שמעמיד אנשים בסכנת עבודת כפייה?

החירות של מהגרים ביחס לתנאי העבודה שלהם ממילא מוגבלת, ואין סיבה להניח שהסדר מאוד מאוד לא שקוף, שאין עליו ביקורת נורמלית ושכל מה שאנחנו כן יודעות עליו הוא בעייתי, יהיה טוב מהרגיל. התוקף של אשרות השהייה שמקבלים מבקשי מקלט שגורשו לרואנדה, והתנאים שקבועים בהן, לא ידועים, והיבטים אחרים של ההסדר הזה לא ממש מעידים על דאגה לזכויות אדם והסכמה. והסיכוי לעבודת כפייה לא צריך להיות מעבר לספק סביר – מספיק שיש סכנה.

אבל שאלה מעניינת יותר היא האם לא נכון יותר להפוך את השאלה – למה לא להגדיר גירוש כפוי לרואנדה, שמוביל לעבודה במקום שאדם לא בחר מרצונו לעבוד בו (ושכפוף לתנאי אשרה שרק אלוהים יודעת מה הם, אבל אפשר להניח שהם מגבילים), כעבודת כפייה. הגירוש כפוי, העבודה שאינה פרי בחירה חופשית היא תוצאה הכרחית שלו. היא לא מרצון.

זו שאלה מורכבת, ואפשר להתווכח עם ההגדרה הזו, אבל לדעתי היא מצדיקה התייחסות רצינית.

הסוציולוגית – בשנים האחרונות יש הרבה מאוד כתיבה ביקורתית על כל השיח של סחר בבני אדם. אחת מהביקורות החזקות[1] היא שמדינות כמו ארצות הברית נאבקות בגורמים פרטיים שמואשמים בסחר בבני אדם, אבל בעצמן קובעות ומיישמות מדיניות שההשפעה שלה על הקרבנות מאוד לעבירות שבהן הן נלחמות. הן מגנות את העבדות, את הסוחרים שכובלים, כולאים ומעבירים מהגרים בכפייה מעבר לגבול, או מכריחים אותם לעבוד – אבל בעצמן כולאות מהגרים במתקני משמורת, מעבירות אותם בכפייה למדינות אחרות, ויוצרות הסדרים שכובלים אותם למעסיק במעין עבדות מודרנית, או כופות עליהם עבודה בתת-תנאים במתקני כליאה למהגרים.

מי שמקדם מדיניות כזו לא יכול לטעון שהוא נאבק בסחר כדי לשמור על החירות ועל צלם אנוש. הוא אולי נאבק בסחר כדי לשמור על ריבונות ועל גבולותיו ממהגרים לא רצויים,[2] ומוכן להגן על החירות וכבוד האדם כשזה מסתדר עם האג'נדה הכללית שלו.

ומנקודת המבט הזו, מעבר להגדרות משפטיות, קשה לקבל שהתשובה ל"האם עסקה באדם שמיועדת להכריח אותו לעבור למדינה אחרת שבה הוא יעבוד היא סחר בבני אדם?" היא "תלוי מי עושה את זה".

[1]  חוקרת בולטת בתחום הזה היא Julia O’connell Davidson (מאמר יחסית חדש שמציג את הביקורת שלה בנקודת הזו הוא The Right to Locomotion? Trafficking, Slavery and the State), אבל היא לא היחידה שמציעה את הביקורת הזו.

[2]  גם הביקורת על המאבק בסחר בבני אדם כחזית של "זכויות אדם" למדיניות שבעיקר מגבילה הגירה עולה הרבה בכתיבה של חוקרות בתחום. דוגמא בולטת יש במאמר מוכר של ג'יימס האת'ווי (שהמומחיות שלו היא דיני פליטים) בנושא. המאמר לא חף מבעיות (והוא גם ארוך…), אבל הנקודה הזו מוסברת היטב.